ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- הלכה יומית
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- ציצית ותפילין
א.לרוב הפוסקים- לפני הנחת תפילין אומרים את נוסח 'לשם יחוד' הנדפס בסידורים.
ב. יש לסדר את התפילין בנרתיק באופן שכשיוציאם יוציא תחילה את התפילין של יד ואח"כ של ראש.
ג. את התפילין מוציאים מהנרתיק בכבוד, לא על ידי ניעור הנרתיק וכדומה. אחרי שמוציאים את התפילין מהנרתיק מנשקים אתם בחיבה.
א. אמירת לשם יחוד לפני הנחת תפילין
נהגו רבים לומר את נוסח 'לשם יחוד' הנדפס בסידורים, לפני הנחת תפילין. נוסח זה מועיל לכוון למהות מצוות תפילין ועניינה 1 .
יש פוסקים שכתבו נגד נוסח זה- הנודע ביהודה טען שאין לומר נוסח זה, אלא די בכוונה שבמחשבה, יחד עם הברכה שבה מרומזות כל הכוונות. כדבריו כתבו פוסקים נוספים, גם מתנגדים וגם חסידים.
אבל- פוסקים רבים סברו שאין איסור לומר נוסח זה, אדרבא, אמירת לשם יחוד מועילה ומסייעת לכוונה הנצרכת בעת קיום מצוות תפילין (ומצוות נוספות).
ויש שכתבו יותר מזה- שגם בדברי חולין יש לומר לשם יחוד, על מנת שמעשי האדם כולם יהיו מכוונים לשמו יתברך.
ב. הוצאת התפילין מהנרתיק
תפילין של יד מניחים לפני תפילין של ראש. לכן, יש להכניס את התפילין לנרתיק באופן שכשיבוא להוציאן יפגע בשל יד תחלה 2 .
את התפילין יש להוציא מנרתיקן בכבוד. אסור לנער את הנרתיק ו'לשפוך' את התפילין ממנו, וכן אסור לנער את הרצועות על מנת להוציא את התפילין מקופסתן 3 .
אחר שהוציא את התפילין- ינשקם בחיבה 'ואשרי מי שעובד ה' בשמחה' 4 .
מקורות והערות
1. בשו"ת חוות יאיר (סי' רי) כתב: והנה מקרוב יצא לדפוס סידור תפילה מת"ח מוחזק בתורה וביראת ה' והדפיס בו דברי מוסר רבים לבני כפרים וכ"כ בהקדמתו שעיקר כוונתו להמון ב"ב וכאשר הגדתי לחבורות ב"ב המוניים פירוש סידור תפלה ולפני אחד מהם היה סידור תפלה חדשה מסידורים הנ"ל שאלני אחד מהם שאפרש ג"כ מ"ש המחבר החדש שיאמר לפני הנחת תפילין ולבישת ציצית וכן בכמה דוכתי לשם יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתי' ע"י ההוא טמיר ונעלם וכאשר השבתי לו שלא נאמרו הדברים רק לת"ח מופלגים השיבני שלא יבקש לאמרו וגם להבין ענינו רק אגיד לו פירוש המלות וכאשר דחיתיו שנית חרה אפו ואמר כדעת ודברי עדת המקהילים ובראותי דפקר טובא אמרתי להפיס דעתו שיאמין לי בהן צדקי שגם אני אינני מבין תכלית דיבור דברים אלו וענינם וכן האמת ואולי לא ידעו ולא יבינו את זה כל חכמי הקבלה דורתינו אף המצפצפים והמהגים בקבלת האר"י".
ובאופן חריף יותר מהחוות יאיר, כתב הנודע ביהודה (יו"ד קמא סי' צג) נגד אמירת לשם יחוד: "ועל הרביעית אשר שאל בנוסח לשם יחוד אשר חדשים מקרוב נתפשט ונדפס בסידורים הנה בזה אני משיב עד שאתה שואלני נוסח אמירתו יותר ראוי לשאול אם נאמר כי טוב באמירתו. ולדעתי זה רעה חולה בדורנו ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו והיו עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות הכל ע"פ התורה וע"פ הפוסקים אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד עליהם נאמר תומת ישרים תנחם והם הם אשר עשו פרי למעלה וגדול מעל שמים חסדם. אבל בדורנו הזה כי עזבו את תורת ה' ומקור מים חיים שני התלמודים בבלי וירושלמי לחצוב להם בורות נשברים ומתנשאים ברום לבבם כל אחד אומר אנכי הרואה ולי נפתחו שערי שמים ובעבורי העולם מתקיים אלו הם מחריבי הדור. ועל הדור היתום הזה אני אומר ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בהם וחסידים יכשלו בם. והרבה היה לי לדבר מזה אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וה' ירחם עלינו".
והתנגדות זו לאמירת לשם יחוד, הייתה לא רק אצל המתנגדים אלא גם אצל חלק מאדמור"י החסידות- כפי שמעיד בשו"ת דברי יציב (שו"ת או"ח סי' סה): "וכדאי להזכיר דבר חידוש ששמעתי מכ"ק אאמו"ר זי"ע, ששמע מפ"ק של אא"ז בעל דברי חיים זי"ע שאמר, שהצדק עם הנוב"י לגבי אמירת לשם יחוד לההמון שלא באו לסודן של דברים, ומעין זה בחק יעקב סי' תפ"ט ס"ק י"א בענין הספירה שכבוד אלקים הסתר דבר עיין שם, והם ענינים גבוהים ונשגבים והכל רמזים דקים".
[ועי' מעשה רב (כת"י סינסטי סי' לו) שהגר"א לא אמר לשם יחוד וטעמו שה' א-לוקינו הנאמר בברכה הוא יחוד קב"ה ושכניתיה (ולכן יש לומר בתכיפות ה' אלוקינו ללא הפסק בניהם)]
אבל רוב הפוסקים, מתנגדים וחסידים, התירו לומר לשם יחוד, ויש שלא רק התירו אלא הורו לומר לשם יחוד.
את התשובה הנרחבת והיסודית ביותר לדברי הנודע ביהודה, כתב הבאר מים חיים, בספרו 'שער תפילה', בתשובה בראש הספר (מובא בליקוטי הערות לשו"ת נוב"י מה' מכון ירושלים). הוא מאריך לדון בדברי הנודע ביהודה ובכל הנקודות שעלו בדבריו, עיקר הדיון נסוב סביב השאלה האם צריך לכוון כוונה נוספת בהנחת תפילין (כפי שביארנו בהלכה שבועית שבוע שעבר) והאם לכוונה זו די מחשבה, או שצריך גם דיבור, ומביא ראיות שצריך גם דיבור. אמנם, המדקדק בתשובת הנודע ביהודה, יראה בהמשך התשובה שגם הוא סובר שצריך דיבור, אלא שטוען שהברכה היא הדבור ולא צריך כלום מלבדה. אלא שבשו"ת ערוגות הבשם (או"ח סי' טז אות ב- ג"ז שם) הוכיח משתי סוגיות בש"ס שיתכן ואדם מברך ולא מתכוין לצאת ידי חובה, ועצם זה שאדם בירך לא מוכיח שהתכוין לצאת ידי חובה (קל וחומר שלא מוכיח שהתכוין לכוונה הפרטית המיוחדת למצוות מסוימות).
[ועי' בשו"ת חסד לאברהם או"ח סי' ט ובשו"ת הרב"ז ח"א סי' מב הע' י- שכתבו להציל את הנודע ביהודה מקושיות הבאר מים חיים ולהוכיח שדי במחשבה ולא צריך דיבור. וכאמור לעיל, מדקדוק בדברי הנודע ביהודה, נראה שגם הוא סובר שצריך דיבור אלא שהברכה מספיקה].
וכתב החיד"א (שמחת הרגל, רות, סוף לימוד ב- ג"ז שם): "וירגיל עצמו לומר לשם יחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה וכו', ואל תשגיח במה שכתב הרב מהר"ר יחזקאל סג"ל לנדא בספרו שו"ת נוב"י, ובודאי הוא לא כיון על לומדי חכמת האמת בקדושה וענוה אלא שסתם הדברים" [מדבריו משמע שדווקא ללומדי חכמת הסוד יש לומר לשם יחוד ולא להמון העם].
ועוד רבים התירו והורו לכל אחד לומר לשם יחוד- לדוג', המלבי"ם בספרו ארצות החיים (סי' כה ס"ק כט) כתב: "וכבר נהגו כל יראי ה' חסידים ואנשי מעשה לאומרו", וכן בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' נ) משמע שסובר כשער התפילה ולא כנודע ביהודה.
וכמה פוסקים נשאלו לבאר את נוסח לשם יחוד והשיבו כל אחד בדרכו ובהסברתו ומדבריהם עולה שנוהגים לומר לשם יחוד (עי' שו"ת משפטי עוזיאל ח"ג או"ח סי' ב ושו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קס).
את יסודות הדין, המחלוקת והכרעה למעשה, ביאר יפה כדרכו בקודש, הראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א (ילקוט יוסף ציצית (סי' ח הע' ט). להלן דבריו (בקצור): "מקור המנהג לומר לשם יחוד לפני קיום כל מצוה, הוא על פי המבואר בזוה"ק (פר' תזריע, ופרשת יתרו, דף צג ע"ב): אמר ר"א בכל עובדי דבר נש לבעי ליה דלהוון כולהו לשמא קדישא, למדכרא בפומיה שמא קדישא דכולא הוא לפניה. ואי איזדמן ליה עובדא ויכוין בה, זכאה איהו, ואף על גב דלא מכוין בה זכאה איהו דעביד פקודא דמריה, אבל לא אתחשיב כמאן דעביד ריעותא לשמה וכו'. ואפילו הכי אי לאו תמן רעותא דלבא דאיהו עקרא דכולא, על דא צלי דוד ואמר ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו', דהא לית כל בר נש חכים לשוואה רעותא ולבא לתקנא כולא, ויעביד עובדא דמצוה, ועל דא צלי צלותא דא ומעשה ידינו כוננה עלינו. מאי כוננה עלינו, כוננה ואתקין תיקונך לעילא כדקא יאות, עלינו אף על גב דלית אנן ידעין לשוואה רעותא, אלא עובדא בלחודוי. ע"כ. ודעת רבינו האר"י ז"ל היתה לומר לשם יחוד לפני קיום כל מצוה, וכמ"ש בהקדמת שער המצות...
ואמנם בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא קמא יו"ד סי' צג) כתב לערער על הנוהגים לומר לשם יחוד לפני כל מצוה שעושים... ותלמידו בשו"ת תשובה מאהבה חלק א' (סי' א') כתב, ומעיד אני עלי שמים וארץ שראיתי אחד שרצה לברך על אתרוג המהודר של רבינו, וכשראהו אומר יהי רצון קודם נטילת הלולב, כעס ורגז ואמר בקצף גדול, האומר יהי רצון איני מניחו לברך, ולא הניחו לברך. והגר"ח מצאנז חש לדברי הנודע ביהודה שלא לומר לשם יחוד, הואיל ויצא הדבר מפיו. [וכן הוא למנהג הגר"א וחב"ד]. גם בשו"ת מים חיים (סי' סז) כתב שיש להמנע מאמירת לשם יחוד. ע"ש. וכוונתם על היחודים והכוונות שעל פי הסוד, אבל בודאי דמודו שיש לכוין קודם עשיית המצוה לשם מצוה, דמצוות צריכות כוונה.
ואמנם מדברי הזוה"ק הנ"ל חזינן בשבח העולה מאמירת לשם יחוד לפני קיום המצוות. וכד' האר"י ז"ל. גם מרן החיד"א בספרו מורה באצבע (סי' א' אות א') כתב, קודם כל לימוד וכל מצוה טוב שיאמר לשם יחוד וכו', ואל תשגיח במי שמזלזל בזה. ע"ש. וכ"כ עוד במחזיק ברכה (סי' רלא סק"א), בשם הרב סולת בלולה, שלפני כל מצוה יאמר מצוה זו אני עושה לשם יחוד קב"ה ושכינתיה... ובשו"ת חסד לאברהם (חאו"ח סי' ט') הפליג הרבה בשבח אמירת לשם יחוד, וכתב שהגאון הנודע ביהודה לא היה דעתו שלא לומר נוסח זה, אלא היתה לו כוונה אחרת. ע"ש. כי לאחר שקמה כת השבתי צבי חששו מאד מכל דבר חסידות הנעשה שלא ע"י העוסקים בתורה. וראה עוד בשו"ת חזון עובדיה חלק ראשון (כרך ב' סוף סי' כט, עמוד תקסט).
גם היעב"ץ בסידורו העיד על אביו החכם צבי שהיה אומר לשם יחוד לפני כל מצוה שקיים. גם מהר"ח פלאג'י בספרו כף החיים (סי' א' אות א') הביא דברי החיד"א הנ"ל שיש ליזהר קודם שבא ללמוד או לעשות איזה מצוה, שיאמר לשם יחוד וכו'. ושהרב ראשית חכמה (שער אהבה פרק ט') החמיר בזה, דצריך לומר לשם יחוד לייחד שני שמות הוי"ה ואדנו"ת. ויכוין שבזה תתעלה השכינה מהגלות. והכי איתא בתיקונים הנוספים (תיקון ז' דף קמו) שיכוין לאקמא שכינתא מן גלותא, ואפילו בשאר מעשים גשמיים יאמר לשם ה', כמ"ש בראשית חכמה (בפרק ט' משער אהבה), ובשער הקדושה (פרק טו) כתב דזו היתה מעלת האבות, דאפילו במעשים גשמיים היו מייחדים לשם ה'. ע"כ. וכן האריך בזה בשו"ת רב פעלים חלק א' (סי' א'). וכן הוא בשו"ת תורה לשמה (סי' יז, וסי' תע), ובכף החיים (סי' ס' אות יא). ע"ש...
ובאמת, שהנסיון מוכיח שעל - ידי אמירת הלשם יחוד הקצר המובא בסידורים, מתעוררים לכוין לשם מצוה, כי בלא זה מכח ההרגל שוכחים מלכוין. ואף שהברכה גורמת לכוונה, מכל מקום מחמת ההרגל לא תמיד הברכה מזרזת לכוונה. וכן ראינו להרבה מגדולי חכמי הספרדים, שנהגו לומר לשם יחוד קודם קיום מצוה [רק שלא כולם דקדקו לומר את הנוסחאות הארוכות שנדפסו בלשון חכמים הנז']. ולכן אף שמרן אאמו"ר שליט"א אינו נוהג לומר לשם יחוד קודם ציצית ותפילין, מכל מקום מי שע"י אמירת הלשם יחוד יזכור לכוין לשם מצוה, נראה שעדיף שיאמרם. [ודרכו של מרן אאמו"ר לומר לשם יחוד קודם אכילת כזית פת בסוכה, ומדגיש, שהוא זכר לענני כבוד וכו' כדברי מרן בש"ע. כוונת המצוה בטעמא דמילתא]... וכן דרכו לומר לשם יחוד קודם ספירת העומר, אחר שכך הכל נהגו ברבים..."
2. מאחר וסדר ההנחה של התפילין הוא על פי הפסוק "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", כלומר שיש להניח תפילין של יד לפני תפילין של ראש. אפילו אם הוציא את התפילין של ראש מהנרתיק לפני תפילין של יד, עליו להעביר על המצוות ולהניח את התפילין של יד. ומאחר ורוצים למנוע את מצב, ולא להגיע לסיטואציה שבה יצטרך האדם לעבור על המצוות, יש להניח את התפילין בנרתיק באופן שכשיבוא להוציאן יפגע בשל יד תחלה.
וכך פסק השו"ע (סי' כח סע' ב): "ויניח בתיק של ראש ועליו של יד, כדי שכשיבא להניחם יפגע בשל יד תחלה". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ז): כתב הב"ח וכן הט"ז לעיל בסימן כ"ה סק"י דהיינו שיעשה תיק ארוך וצר שיהיו מונחים זה על גבי זה והמ"א כתב דיותר טוב ליתן התפילין זה בצד זה וכן נוהגין ומה שכתב המחבר ועליו של יד פירושו שיתנו קצת לצד מעלה כדי לפגוע בהם תחלה ובספר שולחן שלמה כתב דטוב שיהיו התש"י בצד ימין של התיק ג"כ מטעם זה. ויש נוהגין לעשות שני כיסין אחד לשל יד וא' לש"ר אך גם בשני כיסין יותר טוב שיזהר ליתן הכיס של יד קצת לצד מעלה כדי שיפגע בהם תחלה ולא יעביר על המצות דדעת הט"ז לעיל בסימן כ"ה דגם ע"י כיס שייך מעביר על המצוה ועיין במ"א בסימן כ"ה סק"א. אותן בני אדם הנוהגין לעשות תיקין להתפילין יש להם לסמן איזה שייך לש"ר ואיזו לשל יד כדי שיזהר בהם ולא יוציא הש"ר תחלה מהתיק גם דכיון דש"ר קדושתו חמורה יזהר עי"ז שלא לשנות אח"כ התיק ליתן בו של יד אלא א"כ התנה מתחלה וכדלקמן בסימן מב". וע"ע בביאור הלכה (סי' כה ד"ה שלא יפגע).
בימינו, רוב הנרתיקים אינם לאורך (באופן שהתפילין של ראש פנימיים יותר משל יד), אלא לרוחב (באופן שהתפילין מונחות זו לצד זו). המנהג הוא להניח את התפילין של ראש בימין הנרתיק ואת של יד בשמאל הנרתיק. והטעם פשוט- שתפילין של ראש מעלתן גדולה משל יד, ולכן מקומן בימין שהוא הצד הנכבד, ועוד שכשאדם שולח את ידו הימנית להוציא את התפילין מהכיס, הרי היא נשלחת צחילה לצד שמאל, ויפגע בשל יד תחילה. ועיין ערוך השלחן (סי' כה סע' יט וסי' כח סע' ח. ובפסקי תשובות סי' כח אות ד).
[בעניין תפידנית- לכאורה יש להקפיד להשכיבה ולא להניחה עומדת כדי שהתפילין של יד לא יהיו מעל התפילין של ראש]
הסוגיה של אין מעבירין על המצוות היא גדולה ורחבה, ונוגעת בכמה עניינים לסדר הנחת תפילין (עניינים אלו יבוארו בהמשך הלימוד בהלכות תפילין בהלכה שבועית). לכן, מובאת להלן (בסוף המקורות והערות) הקדמה קצרה לנושא זה.
3. בספר חסידים (מרגליות סי' רעג) כתב: "אדם שהתפילין שלו או ספריו בתיק לא ינערם חוץ אלא יתפסם בידו ויוציאם".
וכתב המגן אברהם (סי' כח ס"ק ד): "לא יאחוז ברצועות ויגלול התפילין כמ"ש סי' קמ"ז ס"ה ולא ינערם מן התיק אלא יוציאם בידו". וע"ע משנה ברורה (ס"ק ט).
4. כתב השו"ע (סי' כח סע' ג): "מנהג החכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן".
[במקומות נוספים מצאנו שמנשקים את תשמישי המצווה, או המצווה עצמה כדי להראות את חביבותה של המצווה עלינו. עי' במשנה ברורה (סי' תעז ס"ק ה) שכתב: "כתב של"ה ראיתי מבני עליה שהיו מנשקין המצות והמרור, וכן הסוכה בכניסתו וביציאתו, וכן ארבע מינים שבלולב, והכל לחיבוב מצוה, ואשרי מי שעובד ה' בשמחה".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
