ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- שמיני
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
כתוב בפרשה "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט, א), ופירש רש"י, וז"ל:
"שמיני למילואים, הוא ראש חודש ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם", עכ"ל.
ומובא ב"סדר עולם" פ"ז וז"ל:
"ויהי ביום השמיני, אחר ז' ימי המילואים, ואחד בשבת היה, וראש חדש ניסן היה, וכו', שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון (במדבר ז, יב), ראשון למעשה בראשית וכו', ועל אותו יום הוא אומר באתי לגני אחותי כלה זה יום שמיני וכו' בארבעה עשר בו שחטו ישראל את פסחיהם, ויום השבת היה", עכ"ל
נמצינו למדים שערב פסח שחל בשבת כבר היה בששת ימי בראשית, וגם השנה יחול ערב פסח ביום שבת קדש.
ואלו הם העטרות: 1. ראשון למעשה בראשית (היינו יום ראשון בשבוע) 2. יום ראשון לר"ח ניסן (שהוא ראשון לחדשים) 3. ראשון לנשיאים (שבו החלו הנשיאים להקריב את קרבנם) 4. ראשון לכהונה (יום ראשון שהתחילו הכהנים בעבודתם) 5. יום ראשון לתחילת העבודה במשכן 6. יום ראשון שירדה אש מהשמים 7. ראשון לאכילת קדשים 8. (ומאז נאסרו הבמות) ראשון לאיסור הבמות 9. יום ראשון ששכינה שכנה בישראל 10. יום ראשון שברכו את עם ישראל (עיין בשפתי חכמים על המקום).
ומובא בגמרא (פסחים ס"ו ע"א) שהלל הזקן נתמנה לנשיא, בעקבות דין השייך לערב פסח שחל להיות בשבת, וז"ל:
"תנו רבנן, הלכה זו נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת (כמו שיחול השנה), שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו, כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו, אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת (חמישים שבתות השנה וארבע כבשים כל שבת הרי מאתיים קרבנות שדוחים שבתות השנה, לבד שבעה טלאים בפסח וארבעה עשר לחג - רש"י). אמרו לו מנין לך, אמר להם נאמר 'מועדו' בפסח ונאמר 'מועדו' בתמיד, מה 'מועדו' האמור בתמיד דוחה את השבת אף 'מועדו' האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא, ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת. מייד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, עצלות שהייתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו, רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו (שהרי יכולים היו להביאו מאתמול), אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן (כלומר, ההלכה תיפסק על פי נבואה). למחר, מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו (כלומר שהביאו את הסכין בשינוי), ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".
ולכאורה קשה, וכי פוסקים הלכה על פי נבואה? אלא, ידע הלל את ההלכה מפי שמעיה ואבטליון ושכח, והייתה לו סיעתא דשמיא לזכור באופן זה את ההלכה.
"זאת החיה" - הראה להם מה מותר ומה אסור
עם ישראל למדו את הלכות טרפות במוחש, ולצורך כך זימן הקב"ה למשה רבנו את כל סוגי החיות והבהמות שבעולם, ואמר לו "זאת", והיה משה רבנו מראה כל אחת ואחת לישראל ואומר להם את זאת תאכלו ואת זאת לא תאכלו. וכמו שכתוב בפרשה "דברו אל בני ישראל זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (ויקרא יא, ב). ובסוף הפרשה נאמר
"זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ. לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא יא, מו-מז).
ואומר רש"י (שם, ב):
"זאת החיה - מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו".
ולמה עשה כן? כדי שלא יאמרו על חזיר שהוא כבש, ועל כבש שהוא חמור, על ידי שיעשו לו "שינוי השם" בעשרה וכדומה, ונמצא שאוכלים את האסורות והטמאות, על כן הראה להם כל בהמה וחיה ואמר להם כזה תאכלו וכזה לא תאכלו (ועיין חולין מ"ב ע"א ותוס' שם ד"ה זאת).
אמיתות התורה מפרשתנו
התורה הקדושה ניתנה מן השמים, והייתה חמדה גנוזה אצל הקב"ה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, עד שנתנה לעם ישאל במעמד הר סיני (עיין שבת דף פ"ח). אחת הראיות שרגילים להביא לאותם הטפשים והסכלים החושבים שהתורה אינה מן השמים, היא מהכללים שהתורה קבעה לבהמות הטהורות ולטמאות. התורה כותבת (ויקרא, ג-יט):
"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם. וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם".
ולכאורה יש להבין מדוע התורה האריכה וכפלה את העניין, והרי היא קבעה כלל שכל בהמה שמפריסה פרסה ומעלה גרה כשרה, וכל שלא עושה כן הרי היא טמאה, ומדוע שוב כתבה שהשפן והארנבת והחזיר שיצאו מהכלל הנ"ל אינם כשרים? אלא, התורה קבעה שלא נמצא בכל העולם כולו מקצה ועד קצה במשך כל הדורות כולם, סוג של חזיר, שפן או ארנבת שמפריס פרסה וגם מעלה גרה. ומכאן שכותב התורה שלט בכל חוקי הטבע וברא ויצר את כל סוגי הבהמות והחיות, ולקח אחריות לעולמי עולמים לכתוב דבר שא"א יהיה לסתור אותו, ולעולם לא יימצא סוג של שפן, ארנבת או חזיר שיהיה מפריס פרסה ומעלה גרה. ועיין במסכת חולין (דף נ"ט):
"תנא דבי רבי ישמעאל, ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פירט בו הכתוב הוא".
ועל זה כתב מהר"ץ חיות (שם), וז"ל:
"הכוונה שהתורה נתנה בזה סימנים שהיא מהשמים אחרי אשר אנשים חוקרים בכל מטמונות הטבע ומוצאים בכל עץ במדינות חדשות בריות גדולות וחיות נפרדות אשר לא נודעו לקדמונים, ובכל זאת לא מצאו עוד בהמה או חיה אשר תהיה מעלת גרה לבד הגמל, ומפרסת פרסה לבד החזיר. ולפיכך פרט הכתוב להודיע שרק הוא שליט בעולמו ויודע כל יצוריו שרק אלה המפורשים בתורה לבד המה בעלי סימן אחד ולא יותר, וזה אין ביכולת אדם להחליט וזה אמת. וכעין זה ראיתי לפרש הא דלקמן דף ס' ע"ב וכי משה רבנו קניגי ובלסטרי היה מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים".
ידוע שהמלבי"ם היה לוחם גדול נגד הרפורמים ותנועת ההשכלה שהיו בדורו, וראה בהם התחלה של חורבן רוחני לעם ישראל. פעם אמר לו משכיל אחד, שמצאו ביבשת אוסטרליה סוג של חזיר שמעלה גרה ומפריס פרסה, ואמר לו המלבי"ם שאם נמצא כן, הרי שאין זה חזיר כלל, כי אין הכחשה לשום אות מהתורה לעולם ולנצח נצחים.
ומסופר שביום פורים, רצה אחד מראשי המשכילים להכעיס את המלבי"ם ושלח לו משלוח מנות ובו עוגה בצורה של 'דבר אחר'. נתן המלבי"ם לשליח את התמונה שלו ובקש ממנו למוסרה לאותו משכיל. לאחר זמן פגש אותו משכיל את המלבי"ם ואמר לו: שלא הבין את פשר התמונה ששלח לו. אמר לו המלבי"ם, אני נוהג עמכם כמנהג המודרנים, שבשעה שזוג נפגש לפני נישואיהם, הם נותנים זה לזו את התמונה שלהם, ואתה שלחת לי תמונה שלך, ואני שלחתי לך תמונה שלי.
ועוד מסופר, שביום פסח בבוקר פגש המלבי"ם את אחד המשכילים ובירכו לשלום. אמר לו המשכיל: מה אתה רוצה ממני. אמר לו המלבי"ם הרי אנו שכנים. אמר לו המשכיל: היכן? אמר לו המלבי"ם בא ואראה לך, ופתח לו את ההגדה בקטע "ארבעה בנים וכו' אחד חכם ואחד רשע" (ושם יש תמונת ארבעה בנים) - ואמר לו הנה כאן אנו שכנים.
"אשר לא תאכל" - סיום בדבר טוב
חז"ל אומרים בכמה מקומות שלעולם צריך להתרגל לסיים בדבר טוב. ויש לשאול, מדוע פרשתנו מסיימת בדבר שלילי "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל", ולכאורה היה צריך לסיים להפך, "בין החיה אשר לא נאכלת ובין החיה אשר תאכל"? שזהו הדבר הטוב והחיובי? ויש ליישב על פי הגמרא ביומא (פב ע"ב):
"ההיא עוברה דארחא (הייתה אשה הרה שהריחה ריח של אוכל בעיצומו של יום הכיפורים והתאוותה מאוד לאכול), אתו לקמיה דרבי (לשאול אותו מה דינה), אמר להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא (אמר להם ללחוש באוזנה שיו"כ היום - כדי שישמע העובר). לחושו לה ואילחישא (לחשו לה, ותאוותה נסתלקה). קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. נפק מינה רבי יוחנן (אותו עובר שנכנע להלכה יצא ממנו רבי יוחנן). ההיא עוברה דארחא (אשה אחרת שהייתה הרה והתאוותה לאכול בעיצומו של יום הכיפורים בגלל ריח של אוכל), אתו לקמיה דרבי חנינא (לשאול מה דינה), אמר להו לחושו לה, ולא אילחישא (אמר להם ללחוש לה באוזנה, כדי שישמע העובר, שיום הכיפורים היום ואסור לה לאכול, אבל לא נרגעה). קרי עליה זרו רשעים מרחם, נפק מיניה שבתאי אצר פירי (אותו עובר שלא נכנע להלכה יצא ממנו אדם בשם שבתאי אצר פירי שעשה צרות לעם ישראל, והיה קונה את כל החיטים שבשדות עוד לפני קצירתם, ובהיותו הבעלים הבלעדיים של החיטים היה מפקיע את מחיריהם)".
מגמרא זו אנו רואים שזו האישה ההרה שהייתה בגדר "אשר לא תאכל", שלא אכלה, זכתה לעובר כרבי יוחנן, ואילו זו שהייתה בגדר "אשר נאכלת" ואכלה ביום הכיפורים קיבלה עובר שלא עשה טובות עם ישראל, נמצא שהסיום של "אשר לא תאכל" הוא סיום טוב וחשוב.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
