ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מבוא למשנת הראי"ה
"רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יְתֵיב קַמֵּהּ * דְּרַבִּי זֵירָא וַהֲווֹ עָסְקֵי בִּשְׁמַעְתָּא *, נְגַהּ לְצַלּוּיֵי * וַהֲוָה קָא מְסַרְהֵב רַבִּי יִרְמְיָה, קָרָא עֲלֵהּ רַבִּי זֵירָא מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (שַׁבָּת י.). הָאָדָם פּוֹנֶה מִטֶּבַע נַפְשׁוֹ אֶל רִגְשֵׁי הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלְּהַשְׁלִימָם וּלְהוֹצִיאָם מִן הַכֹּחַ לַפֹּעַל מִמַּעֲמַקֵּי נַפְשׁוֹ דְּרוּשָׁה לוֹ הַתְּפִלָּה*. אָמְנָם, בְּזֶה יוּכַל לִטְעוֹת בְּדָבָר אֶחָד כְּלָלִי. שֶׁהֲרֵי כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְטִיּוֹת רוּחָנִיּוֹת, מִצַּד טֶבַע נַפְשׁוֹ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כֵּן יֵשׁ לוֹ הֲמוֹן רְגָשׁוֹת לְכַמָּה חֲפָצִים וּרְצוֹנוֹת חָמְרִיִּים. וְהִנֵּה זֶה יַשְׂכִּיל כָּל אָדָם, שֶׁבְּהַרְחָבַת הָרְגָשׁוֹת הַסּוֹעֲרוֹת בִּלְבַב הָאָדָם אֶל הָעִנְיָנִים הַחָמְרִיִּים וְכָל הַשַּׁיָּךְ לָהֶם אֵין טוֹב לָאָדָם כִּי-אִם שֶׁיִּהְיוּ מֻדְרָכִים עַל פִּי מִשְׁפַּט דַּעַת הַתּוֹרָה, הַנּוֹתֶנֶת צֶדֶק בְּכָל אָרְחוֹתֶיהָ וּמַדְרֶכֶת אֶת הָאָדָם בְּדֶרֶךְ טוֹבָה וִישָׁרָה, וּבְהֵעָזֵב נֶפֶשׁ הָאָדָם לִשְׁאִיפוֹתֶיהָ הַחָמְרִיּוֹת וְכָל הַתָּלוּי בָּהֶן בְּלֹא מָסֹרֶת הַתּוֹרָה הֲלֹא יִפֹּל בַּנּוֹפְלִים וְיִדְרֹךְ דֶּרֶךְ אֲבַדּוֹן וּמָוֶת. אֲבָל בְּנוֹגֵעַ לַשְּׁאִיפוֹת הָרוּחָנִיּוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, שֶׁכְּלָלָן הוּא אַהֲבַת ד' וְהִתְעַנֵּג עַל טוּבוֹ וְהוֹד כְּבוֹדוֹ, וַהֲמוֹן הַסְּעִיפִים הַמִּסְתַּעֲפִים מֵעִמְקֵי הַהַרְגָּשׁוֹת הָאֵלֶּה, יוּכַל הָאָדָם לַחְשֹׁב, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְפַלֵּס לָהֶן כְּלָל נָתִיב לִמּוּדִי, כִּי-אִם יַעֲזֹב אֶת נַפְשׁוֹ עַל פִּי דַּרְכָּהּ, תִּשְׁגֶּה בְּאַהֲבַת צוּר עוֹלָמִים, תִּתְגַּעְגֵּעַ, תִּכְסֹף, תְּרַנֵּן מִקִּירוֹת לֵב וְתִשְׁפֹּךְ שִׂיחַ, כְּכָל אֲשֶׁר תִּשָּׂאֶהָ רוּחָהּ הָעוֹלָה אֶל עַל. וְאִם כֵּן לְאוֹתָן הַהַרְגָּשׁוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, שֶׁהֵן סְעִיפֵי הַתְּפִלָּה, יַחְשֹׁב שֶׁאֵין צֹרֶךְ בְּהַדְרָכָה תּוֹרָנִית, וּבְבֹא עֵת תְּפִלָּה יְמַהֵר לַעֲזֹב הַלִּמּוּד הַתּוֹרָנִי לְמַעַן הָקֵם עֻלָּהּ שֶׁל תְּפִלָּה. וְלֹא כֵּן יְלַמְּדֵנוּ הֶחָכָם מִכָּל אָדָם, שֶׁבֶּאֱמֶת לֹא רַק לִשְׁאִיפוֹתָיו הַחָמְרִיּוֹת שֶׁל הָאָדָם, שֶׁמִּצִּדָּן לִבְהֵמָה נִדְמָה, צָרִיךְ הוּא לִסְיָג תּוֹרָנִי לְהַגְבִּילָן וּלְסַדְּרָן, כִּי גַּם לִשְׁאִיפוֹתָיו הָרָמוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, שֶׁהֵן מִיסוֹדֵי הַתְּפִלָּה וַעֲנָפֶיהָ, צָרִיךְ הוּא לְהַגְבָּלָה וְהַעֲרָכָה* תּוֹרָנִית. עַל כֵּן הַמֵּסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁהֲמוֹן רִגְשׁוֹתָיו הַחָמְרִיּוֹת יַהַפְכוּ לְתוֹעֵבָה, בְּאֵין מוֹרֵה דֶּרֶךְ וּמַנְהִיגָם בִּנְתִיב חַיִּים וְאוֹרָה, כִּי גַּם תְּפִלָּתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא פּוֹנָה לְמַעְלָה, מִכָּל מָקוֹם בְּאֵין הַדְרָכָה שִׂכְלִית אֱלֹהִית הַמַּגְבִּילָתָהּ, תּוּכַל לְהֵהָפֵךְ לְרוֹעֵץ* וְקִלְקוּל, וְלֹא תִּתֵּן אֶת הַפְּרִי הַטּוֹב הָרָצוּי, וְגַם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. וְעַל כֵּן אֵין רָאוּי לָאָדָם לְמַהֵר לַעֲזֹב עֵסֶק הַתּוֹרָה מִפְּנֵי הַתְּפִלָּה*, כְּדֵי שֶׁיָּחֹק* בִּלְבָבוֹ, שֶׁגַּם לְצַד הַמַּעֲלָה שֶׁבּוֹ, לְצַד הָרֶגֶשׁ הַקָּדוֹשׁ וְהַנִּשְׂגָּב, שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא תּוֹצַאֲתוֹ, צָרִיךְ הוּא לִשְׁאֹב מִמַּעַיְנֵי הַתּוֹרָה אֶת שִׁעוּרָיו וְהַגְבָּלוֹתָיו, לָדַעַת כָּל מִשְׁפָּטוֹ לְיַשְּׁרוֹ בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים הַטּוֹבִים, הָעוֹלָה לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל.
(עוֹלַת רְאִיָּה, עִנְיְנֵי תְּפִלָּה, תְּפִלָּה וְתוֹרָה, ד)
______________________
יְתֵיב קַמֵּהּ – יושב (ללמוד) לפני. עָסְקֵי בִּשְׁמַעְתָּא – עסקו בתורה. נְגַהּ לְצַלּוּיֵי וכו' – התאחר זמן התפילה, והיה ר' ירמיה מפציר ברבו שיפסיק ללמד, כדי שיוכלו להתפלל. וְהַעֲרָכָה – לשקול את היחס הנכון בין השאיפות הרוחניות השונות. לְרוֹעֵץ – לנזק. שֶׁיָּחֹק – שיחקוק, שיקבע.
מבוא למשנת הראי"ה (128)
בשביל הנשמה
91 - תפילה חלק ז'
92 - תפילה חלק ח'
93 - שמחה ועצבות חלק א'
טען עוד
ביאורים
הגמרא מספרת שרבי ירמיה היה יושב ולומד לפני רבי זירא, והיו שניהם עוסקים בסוגיה לימודית. הגיעה שעת התפילה, ורבי ירמיה ביקש מרבי זירא לעצור את הלימוד כדי להתפלל. רבי זירא אמר בביקורת על רבי ירמיה את הפסוק במשלי: "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" [משלי כח, ט]. כלומר, העוזב את שמיעת התורה, תפילתו אינה רצויה. את דברי הגמרא מבאר הרב קוק כחידוש שאותו בא רבי זירא ללמד. התפילה דרושה לאדם כדי להוציא מן הכוח אל הפועל את רגשי הקודש הקיימים בו. כשם שיש בכל אדם רגשי קודש טבעיים, יש בו גם משיכה טבעית חזקה לעניינים חומריים שונים, לתאוות, לרצונות נמוכים. המחשבה הפשוטה שלנו מקבלת את ההנחה שלא טוב להימשך יותר מדי אחרי הנטיות החומריות שקיימות בנו, ואנו מקבלים במקרה הזה את הדרכת התורה, כדי שלא נתדרדר לחיים בהמיים וגסים. אך בנוגע לשאיפות הרוחניות שלנו, לא תמיד ברור לנו שגם בהן יש צורך בהכוונה והדרכה. האמת היא שכל נטייה ושאיפה, גם אם היא שאיפה רוחנית, אמִתית ונכונה – צריכה הדרכה, סדרים והעמקה. יש צורך בהכוונה ובהדרכה גם ברגשות הקודש הטבעיים. זהו החידוש שבא ללמד רבי זירא את רבי ירמיה: גם כאשר מדובר בנטיות רוחניות וקדושות, יש צורך לזכור את הכוונת התורה הקודמת לכול, שכן בלא הכוונת התורה אנו עלולים להגיע לעבודה זרה במקום לעבודת ה'. גם עבודה זרה נובעת מהתשוקה לרוחניות, אך כיוון שהיא בלא הדרכה תורנית מדויקת – היא מובילה למקומות אפלים ושפלים. לשם כך קודמת הדרכת התורה לעבודת התפילה, ומי שמסיר אזנו משמוע תורה, ואיננו שם לב לחשיבות התורה, אזי גם תפילתו עלולה להפוך לתועבה.
הרחבות
מטרת התפילה – התקרבות לה'
הָאָדָם פּוֹנֶה מִטֶּבַע נַפְשׁוֹ אֶל רִגְשֵׁי הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלְּהַשְׁלִימָם וּלְהוֹצִיאָם מִן הַכֹּחַ לַפֹּעַל מִמַּעֲמַקֵּי נַפְשׁוֹ דְּרוּשָׁה לוֹ הַתְּפִלָּה. כתב הרב אלימלך בר שאול בספרו 'מצוה ולב': "...מבט חודר מגלה לנו שכל עָצְמה של תפילה הוא אך ורק עליה רוחנית נפשית גדולה, דבקות, קרבת אלוהים. ואם אמנם יש בה בתפילה צורה של בקשת צרכים, הרי הכוונה היא הפוכה: באהבת הקב"ה את האדם, רוצה הוא יתברך שהאדם יהיה תמיד עמו במחיצתו, כביכול. קרוב אליו בכל ישותו, דבוק בו בכל שרשי מוחו ונימי לבבו, למען ישתעשע בבחיר יצוריו אשר ברא לכבודו, ולמען יתענג האדם על הדר זיו עליון לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ובתורת אמצעי לכך משהה הקב"ה לפעמים מלתת לאדם איזה מצרכיו, בכדי שעם פניתו לבקש את צרכיו יתמלא לבו של אדם שלהבת של כסופין ודבקות לאביו שבשמים, של צמאון יוקד לקרבת אלוהים חיים ומלך עולם. הנה לפי תפיסה מעמיקה זו: מהות התפילה, כלומר: ההתקרבות לה', היא עצמה המטרה. ואילו חסרון הצרכים ובקשת מילוים, אינם אלא אמצעים לה" [מצוה ולב עמ' 98].
תורה ותפילה – זה בלא זה אי אפשר
וְעַל כֵּן אֵין רָאוּי לָאָדָם לְמַהֵר לַעֲזֹב עֵסֶק הַתּוֹרָה מִפְּנֵי הַתְּפִלָּה. הרב קוק כותב כי תפילה בלא תורה אינה מביאה לתכלית הרצויה. רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שגם במקרה הפוך, של תורה בלי תפילה, ישנו חיסרון: "תורה ותפילה צריכים שניהם ביחד לאדם. ו'לא גרסי אלא היכי דמצלי' (=לא היו לומדים אלא במקום שהיו מתפללים) [מגילה כט, א], ואמרו ביבמות 'כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו' [יבמות קט:] שעל ידי זה (=שלומד תורה ואינו מתפלל) יבוא לשכוח שצריך לה' יתברך. שזה עניין התפילה, ההכרה שהוא חסר ומבקש לה' יתברך שימלאנו, ועל ידי התורה יחשוב שהוא מלא ואז אפילו תורה אין לו... ועיקר רצון ה' יתברך בבריאת העולם היה רק לכבודו ולקילוסו שיצפו לו" [צדקת הצדיק ריא]. התורה עלולה להביא את האדם למצב של גאווה ולהרגשה של ניתוק מהאלוהות. התפילה מצריכה את האדם להיות תלוי בה', וממילא לקָוֹות לו ולרצות בקרבתו. וזוהי מטרת ה' יתברך בבריאת העולם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
