ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מבוא למשנת הראי"ה
אָמַר לוֹ אִם תַּקְנִיטֵנִי גּוֹזְרַנִי טֻמְאָה אַף עַל הַמְּסִיקָה. חִלּוּק גָּדוֹל יֵשׁ בֵּין שִׂמְחָה לְעֹנֶג. הַתַּעֲנוּג לֹא יִתְפַּשֵּׁט כִּי אִם עַל הַגּוּף מְקַבֵּל הַתַּעֲנוּג, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג כָּל אָדָם פְּרָטִי לְתַכְלִית* הַקְּדֻשָּׁה וְהַמַּעֲלָה. אָמְנָם הַשִּׂמְחָה הִיא יוֹצֵאת לִפְעֻלָּה דַּוְקָא בְּהָמוֹן, אוֹתָהּ רָאוּי לִשְׁמֹר שֶׁתִּהְיֶה בְּתַכְלִית הַטָּהֳרָה. וְאִם כָּל כָּךְ יִתְאַחֲדוּ* בְּעֵינֵי הַמִּסְתַּכְּלִים מֻשְּׂגֵי הַשִּׂמְחָה עִם מֻשְּׂגֵי הַתַּעֲנוּג, עַד שֶׁמִּצַּד הִתְפַּשְּׁטוּת הַדַּעַת שֶׁאֵין צֹרֶךְ וְחוֹבָה לְבַקֵּשׁ עַל הַתַּעֲנוּג תְּעוּדוֹת שֶׁל טָהֳרָה וּקְדֻשָּׁה, כֵּן יִהְיֶה גַּם כֵּן מֻשַּׂג הַשִּׂמְחָה, עַד שֶׁיִּשְׂרָאֵל כָּעַמִּים יִשְׂמַח בִּימֵי חֹל כִּימֵי מוֹעֵד עַל יַיִן וְשֵׁכָר וְשִׂחֵק מִשְׂחָקִים וְחוֹלְלִים, רָאוּי* בֶּאֱמֶת לִגְזֹר עַל הַמְּסִיקָה, לִגְדֹּר גָּדֵר גַּם בְּעִנְיְנֵי הָעֹנֶג שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּכָל הַרְחָבָתוֹ, כִּי אִם לִתְעוּדָה שֶׁל טָהֳרָה הַמִּתְיַחֶסֶת לִקְדֻשָּׁה וּמְבִיאָה לְאַחֲרִית טוֹב. אָמְנָם בֶּאֱמֶת רְחוֹקִים הֵמָּה הַמֻּשָּׂגִים, וְיֵשׁ בְּיַד הַצִּבּוּר בִּכְלָל לְהִתְנַשֵּׂא לְמַדְרֵגָה כָּזֹאת שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ אֶל גִּיל כָּעַמִּים* בְּהָמוֹן וּפֻמְבִּי, כִּי אִם בְּטָהֳרָה בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָזֶה תַּכְלִית נִשְׂגָּבָה, שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה*, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּתַעֲנוּג, וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל שִׂמְחָה הוּא דְּאָסוּר תַּעֲנוּג שָׁרֵי. וְהַשִּׂמְחָה שֶׁהִיא כֹּחַ נַפְשִׁי, כְּשֶׁתִּתְיַשֵּׁר בָּאָדָם יָפֶה שֶׁתִּהְיֶה רַק לְצַד הַמַּעֲלָה וְהַקְּדֻשָּׁה בְּטָהֳרָה, תְּרוֹמֵם אֶת הָאָדָם כֻּלּוֹ עַד שֶׁמֵּעַצְמוֹ יָבֹר* לוֹ דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת גַּם כָּל עִנּוּגָיו קֹדֶשׁ לַד', וְיִמְסֹק בְּטָהֳרָה* בְּנִדְבַת לִבּוֹ וְחֵשֶׁק נַפְשׁוֹ.
(עֵין אַיָּה, שַׁבָּת א, פֶּרֶק א, פִּסְקָה עז - הֶמְשֵׁךְ)
____________________
לְתַכְלִית – לשלמות. יִתְאַחֲדוּ – ישתוו. רָאוּי – לכן ראוי. אֶל גִּיל כָּעַמִּים – על-פי הפסוק "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" [הושע ט, א]. יָבֹר – יבחר. וְיִמְסֹק בְּטָהֳרָה – יתענג בענייני קדושה.
מבוא למשנת הראי"ה (128)
בשביל הנשמה
95 - שמחה ועצבות חלק ב'
96 - שמחה ועצבות חלק ג'
97 - שמחה ועצבות חלק ד'
טען עוד
ביאורים
למדנו אתמול על ההבדל בין עונג לבין שמחה – באשר לשמחה לימדונו חז"ל לתעל אותה לדברים רוחניים, אך באשר לעונג, כלומר: השמחה הקטנה יותר, שבשגרת החיים, לא הדריכו חז"ל שיש צורך לתעל אותו.
הסיבה להבדל זה נובע מההבדל כלפי מה פועלת השמחה: היחיד או הכלל. התענוג הוא לאדם הפרטי עצמו. האדם הפרטי מקבל את התענוג והוא נשאר בקרבו פנימה – ולכן הוא משפיע רק על הפרט. אבל השמחה, שעניינה ומהותה הוא התפעלות הנפש מעבר לשגרה, כמו שביאר הרב קוק אתמול, מופיעה גם כלפי חוץ ומרוממת את כל הסביבה הקשורה לאדם ואיננה נשארת טמונה רק בלבו פנימה. ולכן נדרשת זהירות גדולה באשר לשמחה, משום שהיא משפיעה על ההמון, וזאת הסיבה שנדרשת טהרה גדולה יותר בקיומה, שלא כמו בתענוג.
עם זאת, "אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה". גם לפי שמאי הדין כעת הוא ששמחה של תענוג מותרת, אבל שמאי אומר שאם תתחזק בעולם שאלתו-בקשתו של הלל, להתיר גם שמחה של חולין, יהיה עלינו לנקוט דרך הפוכה, ולאסור גם את העונג של חולין. כי החשיבות הראשונה במעלה היא להגביל את השמחה בעם ישראל, שתהיה רק שמחה כזו שקשורה אל הקודש.
ומוסיף הרב קוק שכשזוכים לעלות בקודש ולשמוח רק למטרות עליונות של טהרה, בסופו של דבר גם את הנועם שבתענוג לוקחים רק למטרות גדולות, ומי שישמח בְּטהרה – סופו להביא גם את תענוגותיו לטהרה, ואת כל מעשיו יצליח לכוון לשם שמים.
הרחבות
טהרת השמחה
שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. הרב קוק מבאר מהי שמחה הנובעת ממקום כן ואמתי, ומהי מטרתה של השמחה. באורות הקודש מרחיב הרב קוק בנושא:
"...הקודש עצמו, העומד למעלה מהטבע, תובע הוא את הדקיון (=המשפט) של הטבע – הפשטות, הבריאות, הנורמליות שבחיים. בטבע, יש שנאת הקודש הרגיל, הצורר את הטבע, המשדד את מערכתו. הקודש הרגיל, המורגל מאז להתהלך עם הטבע בקרי – אוגר הוא את שארית כוחו להלחם עם הטבע. אבל לוחם הוא עם הטבע שלו עצמו, כושל הוא ונופל במלחמתו. הטבע המתנשא לתבוע את דקיונו (=משפטו), שניעור על ידי תביעת הקודש הגנוזה בקרבו – מתנשא עם כל שלילותיו, שונא הוא את הקודש, גם הטבע שלו, גם את הודו יפיו ובריאותו, פה נופל הטבע, ונכשל במלחמתו.
לווייתן ושור הבר, שניהם נופלים במלחמתם, ונעשה מבשרם סעודה יפה לצדיקים. מי שלא נשקע בהבלים, לא זנו עיניו אחרי קניגיאות (=מלחמת חיות זו בזו) של אומות העולם, המשחיתות את תפארת הנשמה, את הוד אצילותה וטהרת מדותיה, הרי הוא זוכה ומזכה לראות קניגיון מלבב זה , עומד הוא ממעל לשניהם..." [אורות הקודש ב, הקודש הכללי כג].
חז"ל נתנו משל על שור ולווייתן, שעתידים להילחם זה בזה ולהיהרג שניהם, ומבשרם תהיה סעודה לצדיקים. הרב קוק מסביר את המשל. השור והלווייתן מסמלים את הקודש ואת הטבע, שבהתנהלותם הרגילה מצֵרים ומפריעים זה לזה לבוא לידי ביטוי, ולכן הם נלחמים. אבל שניהם עתידים להיכשל וליפול, כיוון שהם בעצם נלחמים נגד עצמם – הם שני צדדים של אותה מטבע. שמחת הצדיקים – שנשמותיהם שייכות בצורה העמוקה ביותר לתורה – בסעודת השור והלוויתן לעתיד לבוא, תהיה שמחה אמִתית, הנובעת מכך ששמרו על טהרת מידותיהם – "היא תזכה לראות את הכוחות הבהמיים, שביבשה (=שור) ושבַּיָם (=לווייתן) מתאבקים, לוחמים בקצף, מתנפלים זה על זה, כל אחד חושב, 'אני אכבוש הכל'. אבל לא לדגי הים, ולא לבהמות הרים הנצחון – כי אם לקורא בשם ה', והקורא בשם ה' – הוא יִמלט, וימלט הכל".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
