ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מבוא למשנת הראי"ה
מטרת החינוך
מַטְּרַת הַחִנּוּךְ הִיא לְהַכְשִׁיר אֶת הָאָדָם לְצוּרָתוֹ הַמְתֻקֶּנֶת, שֶׁהַנְּקֻדָּה הַמֶּרְכָּזִית שֶׁבָּהּ הִיא לַעֲשׂוֹתוֹ טוֹב וְיָשָׁר. מֵאָז אֲשֶׁר הֵחֵל אַבְרָהָם אָבִינוּ לִקְרֹא בְּשֵׁם ד', הָיְתָה לָנוּ לְנַחֲלָה*, כִּי כָּל מַה שֶּׁתִּהְיֶה מֻשְׁרֶשֶׁת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר הַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד', כֵּן יִגְדַּל טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ, וְיִהְיֶה יוֹתֵר מְאֻשָּׁר לְעַצְמוֹ וְלַחֶבְרָה כֻּלָּהּ.
הטוב והיושר של האדם היא המטרה העיקרית
כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל* נִתְיַחֲדָה מִכָּל הָאֻמּוֹת לְהָרִים בְּרָמָה אֶת הַדֶּגֶל שֶׁל הַחְלָטָה זֹאת בָּעוֹלָם, שֶׁהַטּוֹב וְהַיֹּשֶׁר שֶׁל הָאָדָם הִיא הַתַּכְלִית הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּבָה שֶׁלּוֹ, וְשֶׁהַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד' וְהַשְׁרָשַׁת יְדִיעָה זוֹ הִיא הַהַכְשָׁרָה הַיּוֹתֵר בְּטוּחָה לִמְגַמָּה זוֹ, עַד שֶׁהַמְּגַמָּה וְהַהֶכְשֵׁר הִנָּם דָּבָר אֶחָד וְלֹא יִתְפָּרְדוּ. וְכַאֲשֶׁר לְתַכְלִית הַשְׁרָשַׁת הַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד' בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, בַּיָּחִיד וּבָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, דָּרוּשׁ תַּלְמוּד קָבוּעַ, מִשַּׁחַר טַל הַיַּלְדוּת שֶׁל הָאָדָם, עַל כֵּן לָקַח מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַחִנּוּךְ הַיִּשְׂרְאֵלִי תַּלְמוּד תּוֹרָה, - וְדַוְקָא תַּלְמוּד תּוֹרָה וְלֹא יְדִיעוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁאֵין מַטְּרָתָן כִּי אִם לְהַכְשִׁיר אֶת הָאָדָם לְמִלְחֶמֶת הַחַיִּים*, וְלֹא לַעֲשׂוֹתוֹ טוֹב וְיָשָׁר לִפְנֵי ד' וְאָדָם. זֹאת הִיא הַדֶּרֶךְ הָעַתִּיקָה, אֲשֶׁר בָּהּ הָלְכוּ אֲבוֹתֵינוּ מֵעוֹלָם, וְעַל פִּי דֶּרֶךְ זֶה נִשְׁמַר שֵׁם יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, וְהִצְלִיחוּ גַּם עָשׂוּ פְּרִי, שֶׁיָּצְאוּ מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת הַמְצֻיָּנִים מְאוֹרֵי אוֹר בְּעַד הָאֻמָּה וּבְעַד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
מבוא למשנת הראי"ה (128)
בשביל הנשמה
107 - אהבת ישראל חלק ד'
108 - חינוך חלק א'
109 - חינוך חלק ב'
טען עוד
הכשרת האדם למלחמת החיים היא מטרה משנית
הַכְשָׁרַת הָאָדָם לְמִלְחֶמֶת הַחַיִּים נֶחְשְׁבָה בָּנוּ תָּמִיד לַמַּדְרֵגָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁל צְדָדֵי הַחִנּוּךְ, וְלֹא עֶצֶם מַטְּרָתוֹ. בִּרְבוֹת הַיָּמִים עָבְרוּ עַל רֹאשֵׁנוּ גַּלֵּי הַזְּמַן, וְעִם יְשִׁיבָתֵנוּ בְּאַרְצוֹת הַגּוֹיִים, אֲשֶׁר הַמַּטָּרָה הָרָאשִׁית שֶׁל חִנּוּכָם אֵינָהּ כִּי אִם הַהַכְשָׁרָה שֶׁל הָאָדָם לְמִלְחֶמֶת הַחַיִּים, וְהַדְּרִישָׁה שֶׁל הַטּוֹב וְהַיֹּשֶׁר, - וְקַל וָחֹמֶר הַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד', שֶׁהִיא הַבָּסִיס שֶׁלָּהּ, - גַּם אַחַר שֶׁסָּפְגוּ מְעַט מִזֶּה אֶל תּוֹכָהּ עַל יְדֵי צִנּוֹרוֹתֵינוּ, נֶחְשְׁבוּ בְּכָל זֹאת לְטָפֵל נֶגֶד הַהֶכְשֵׁר אֶל הַחַיִּים הַחָמְרִיִּים וּמִלְחַמְתָּם, - חָדַר גַּם בָּנוּ רוּחַ כָּזֶה. וְרַבִּים מְאֹד הֵם לְדַאֲבוֹנֵנוּ, אֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֶת צוּרַת הַחִנּוּךְ הָעִקָּרִית שֶׁלָּנוּ, וַיַּשְׁכִּיחוּ מִבָּתֵּי לִמּוּדֵיהֶם אֶת הָרָאשִׁיּוּת* שֶׁל מַטְּרַת הַיֹּשֶׁר וְהַטּוֹב וְאֶת הַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד' הַקְּשׁוּרָה בָּהּ, וַיַּטְבִּיעוּ אֶת חוֹתַם הַחִנּוּךְ כֻּלּוֹ רַק עַל הַכְשָׁרַת הַחַיִּים הַזְּמַנִּיִים, בְּמִלְחַמְתָּם וְתַאֲווֹתֵיהֶם.
ההבדלה בין קודש לחול
הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ חָשָׁה וּגְדוֹלֶיהָ הִכִּירוּ אֶת הַסַּכָּנָה הַצְּפוּיָה מִזִּיּוּף חוֹתָמֵנוּ זֶה. וּלְשֵׁם דֶּגֶל מִלְחָמָה נִקְבַּע, בְּחָזְקַת-יַד וּבִמְסִירוּת-נֶפֶשׁ, נֶגֶד כָּל גַּלֵּי הַזְּמַן, חוֹתָם צַר עַל בָּתֵּי הַחִנּוּךְ הָעַתִּיקִים*, שֶׁיִּהְיוּ מְיֻחָדִים רַק לְרוּחַ יִשְׂרָאֵל וּמַטְּרָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת, וְהַטָּפֵל שֶׁל מִלְחֶמֶת הַחַיִּים יְבֻקַּשׁ מִן הַצַּד*, בְּאֹפֶן אֲשֶׁר יִוָּדַע כִּי יֵשׁ הֶבְדֵּל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל. הַיְדִיעָה הַבְּרוּרָה, שֶׁנֵּצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר, וְכִי לַמְרוֹת כָּל צָרְכֵי הַזְּמַנִּים, הַמִּשְׁתַּנִּים וּמִתְחַדְּשִׁים, הַיְסוֹד הָרָאשִׁי קָבוּעַ הוּא וְעוֹמֵד: מַלְכוּת ד' וּמֶמְשַׁלְתּוֹ, הַכְשָׁרַת הָאָדָם וְהָאֻמָּה לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, הַמֻּשְׁפַּעַת מֵהַחִנּוּךְ הַיְסוֹדִי, הַמְיֻחָד בְּלֹא שׁוּם שִׁתּוּף, רַק לְתַלְמוּד תּוֹרָה, זֶהוּ עוֹמֵד לָעַד. "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים, וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר".
מוֹסָדוֹת עַתִּיקִים מִמִּין זֶה יֵשׁ לָנוּ בַּגּוֹלָה עַל יְדֵי רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל, גְּאוֹנֵי וְצַדִּיקֵי הַדּוֹרוֹת, וּבְיוֹתֵר בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, - מְקוֹם-הַמִּבְצָר לְרוּחַ עַמֵּנוּ הַיְסוֹדִי לָעַד, - וּבָהֶם נִתְפָּאֵר סֶלָה.
(אִגְּרוֹת הָרְאִיָּה, אִגֶּרֶת קע)
____________________
לָנוּ לְנַחֲלָה – עניין המונחל במסורת הדורות. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל – עם ישראל לדורותיו. לְמִלְחֶמֶת הַחַיִּים – להסתדר בחיים (החומריים), פרנסה וכדומה. הָרָאשִׁיּוּת – המרכזיות. בָּתֵּי הַחִנּוּךְ הָעַתִּיקִים – תלמודי תורה וישיבות. יְבֻקַּשׁ מִן הַצַּד – יעסקו באופן צדדי.
הקדמה
החינוך הישראלי נדרש תמיד להתמודד ולהכריע בין שני צירים: בין ציר ההצלחה הגשמית והתנאים החיצוניים, ובין בניין של עולם פנימי עשיר ושל קניינים רוחניים. בדרך כלל גברה בעם ישראל ההכרה שהעבודה הפנימית ובניין עולם הקודש הם שיביאו את התוצאה הרצויה של החינוך, ודווקא בדרך זו יבואו בנינו להמשיך את דרך אבותיהם, ולמלא את הייעוד שלשמו נבחר עם ישראל – להיות עם סגולה.
אך כשהחלה תנועת ההשכלה לצבור תאוצה, גם בקרב העם היהודי החלו להימשך אליה ולשאוב ממנה. רבים חשו כי אם הצעירים לא ילמדו לימודי מדע ומקצוע בצורה רצינית כבר מגיל הנערות, הם לא יוכלו להתמודד עם כל קשיי החיים. גם בין השומרים אמונים למסורת ישראל העתיקה נוצרו שילובים שונים בין עולם החול לבין עולם הקודש, מה שעלול היה לגרום לטשטוש מסגרת הקודש שאותה בנה עמנו במשך אלפי שנים. הקשר החי בין העם לבין ספריו שנרכש בעמל רב; רק אם טועמים את 'מרירות הסם' ומתאמצים להבין את כוונת התורה – זוכים לטעום מיינה של תורה, ולהחיות בעולם את תכני הקודש הנמסרים בה.
בפסקאות הבאות מציין הרב קוק את ההכרח לשמר את דרך הקודש המיוחדת כל-כך לעם ישראל, כמו גם את הצורך והמצוה לעסוק בעולם החול ולבנות אותו, כדי שיהיה אפשר להגשים את ההתיישבות החדשה בארץ ישראל בצורה נאותה. לצורך זה הוא מברר כאן את יחסי החול והקודש בעולם של חינוך, בודק מה העיקר ומה הטפל, וכך מתבררת הצורה הראויה למוסדות השונים שיעצבו את אופייה של המדינה שתקום בעזרת השם. דגש מיוחד הוא נותן לחינוך של עם ישראל מתוך העמדת התורה בראש, לעומת אפשרויות אחרות של חינוך, כפי שפורט לעיל.
נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא החילוק שבין החידוש לבין שימור הקיים – חילוק שאפשר לראות בהבדלים שבין היישוב הישן ליישוב החדש. בני היישוב הישן שייכים לעולם של קודש, ואינם מוכנים לשמוע אף מילה של חולין בתוך המחנה שלהם. הרב קוק מבין את הדרישה שלהם, אף-על-פי שבעצמו הוא פועל למען החידוש ולמען הפנמת ערכי החולין כמשלימים ומסייעים לעולם הרוחני – וכמובן טפלים לו. מטוטלת זו שבין הפנים והחוץ, שבין הקודש והחול, והיכולת לאזן אותה בצורה ישרה – היא שתבנה את העם שלנו, על כל אגפיו השונים, כמקשה אחת, וכל סערה לא תוכל להניעו ממקומו.
ביאורים
מהו חינוך? מהי המטרה העיקרית שעומדת לנגד עינינו כמחנכים וכחניכים? הרב קוק מלמד כי תפקיד החינוך הוא לעשות את האדם טוב וישר. בניגוד למה שמקובל לחשוב, ההצלחה הגשמית והכלכלית והתפארת שלהם יזכה האדם בחייו הן מטרות משניות, שנועדו רק לסייע לתפקיד המרכזי של החינוך. לכן עיקר החינוך הוא באמצעות לימוד התורה שניתנה מאלוהי הנצח, מה', כי התכנים שלה מלמדים אותנו איך להיות טובים וישרים.
כאשר אנו ניגשים למקצוע החינוך, אנו נדרשים להכריע כמה זמן להקדיש לתחום לימודי החול. הרי ישנו צורך לתת כלים לעתיד כדי שהאדם יוכל ללמוד מקצוע ולפרנס את ביתו. הרב קוק מסביר שאלו מטרות נעלות וחשובות, אך לחינוך ישנן מטרות עליונות יותר. החינוך אינו רק לימוד של כלכלה נבונה ושל רכישת מקצוע, אלא בניית אישיות רוחנית. מגיל צעיר מלמד עם ישראל את ילדיו להבדיל בין קודש לחול, בין עיקר לטפל, וכך למד הנער להכיר את התשתית הערכית שעומדת בבסיס הקשר שלנו לקב"ה.
החינוך הישראלי מדגיש דווקא את לימוד התורה, שמשנה את האישיות, ונובע מהקישור של התורה לנשמת האדם. כולנו רוצים להצליח בחיים, והצלחה אמִתית היא הצלחה רוחנית, הפיכת האישיות לטובה וישרה. לשם כך אנו זקוקים לחינוך שמדגיש את המוסר, את הטוב ואת היושר. התורה בונה באדם יושר אלוהי, הן מכוח הדעת והמוסר שלמדים ממנה, והן מן הצד הסגולי שבה. זהו חינוך שמעניק לשנים הבאות תוכן עמוק, ומתעלה מעל חיי חומר אנושיים בלבד. במקום לראות את הפרנסה עצמה בתור המדד להצלחה, רואה הנער כי הצלחת האדם נמדדת במישורים אחרים – במישור המוסרי, במישור של התרומה לציבור ובמישור של קודש.
בעברית נוהגים לשאול: 'ממה אתה מתפרנס?', אך בשפה האנגלית תישאל אותה שאלה כך: 'מה אתה עושה כדי לחיות?'. אצל עם ישראל הכסף הוא רק אמצעי שבעזרתו אפשר לצקת תוכן בחיים ארוכי הטווח של עם הנצח, והוא אינו, חלילה, נקודת עצם החיים. לימוד התורה הוא האופן שמאפשר את החינוך הזה בצורה הטובה ביותר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
