ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בלק
בברכת יעקב לשבט יהודה, הוא משווה אותם לאריות וללביאות. "כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (בראשית מט ט) – כמותם הוא כורע ושוכב בלילה וכמותם הוא קם בבוקר.
פעמיים חוזר בלעם על דברי יעקב וממשיל את התנהגות עם ישראל לאריות ואת נשותיהם ללביאות. פעם אחת הוא אומר: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה". בפעם השנייה הוא אומר: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". בשני המקרים האלו מדבר בלעם על שכיבה בלילה וקימה בבוקר, בדומה לברכת יעקב אבינו.
מתגברים כארי לחטוף את המצוות
גם מרן רבי יוסף קארו זצוק"ל מתחיל את ה"שולחן ערוך" במילים אלו: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר". אך מה יש בשכיבה ובקימה של עם ישראל שעושה אותם כמו אריות?
את התשובה אפשר למצוא בדברי רש"י, שמסביר את הסיבה שבגללה בלעם בכלל מתפעל מהאופן שבו עם ישראל קמים בכל בוקר: "כשהן עומדין משנתם שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין" (כנראה שכוונת רש"י ל"קריאת שמע" של קרבנות, שהיא לא חובה מהתורה, ומרוב חיבת המצוות קוראים אותה עוד פעם בבוקר. ולפעמים היא קודמת להנחת תפילין).
אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ – כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג
המילים שצריך לשים אליהן לב במיוחד בדברי רש"י הן: "לחטוף את המצוות". ברור לחלוטין שכוונת המילה "לחטוף" אינה לעשות את המצוות בחטף, חלילה. אלא הכוונה היא לתכונה שבגללה בלעם חושב שהעם הזה הוא כמו אריות – וזו הזריזות-המהירות שבה עם ישראל עושה את המצוות. "אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ – כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג" (הושע יא, ברכות ו ע"ב).
ברור שצריך עוצמה כדי לקום בבוקר מוקדם. צריך גבורה ולב שמח, ממש כמו אריה. החידוש הוא שעם ישראל גם ישנים באותה צורה, כך נראה שרק מי שישן כמו אריה יכול לקום כמו אריה. רק מי שישן מתוך "קריאת שמע" עם החלטה לקום לתפילה מוקדם, הוא יכול לקום בבוקר מוקדם בשמחה רבה.
סגולה לאריכות ימים
חכמינו אומרים, שמי שקם ומתפלל מוקדם – כל היום שלו בשמחה. "לָא פָּסַק חוּכָא מִפּוּמֵיהּ כּוּלֵיהּ יוֹמָא" (עיין גמרא ברכות ט ע"ב ותוס' שם). כל המצוות שלו בשמחה. הוא לא מחמיץ אותן, לא שוכח אותן ולא משתהה בעשייתן. הוא לובש טלית בשמחה, קורא "קריאת שמע" בשמחה ומניח תפילין בשמחה.
לכן בלעם מנסה כל כך לחקות את דרכו של אברהם אבינו, שעליו כבר נאמר (בראשית כב ג): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ". בלעם מנסה גם הוא לעשות כן – "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת אֲתנֹוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב".
אומר רש"י: "מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו. אמר הקב"ה: רשע! כבר קדמך אברהם אביהם". אברהם מקדים את בלעם, ועל אף שבלעם מתאמץ מאוד – הוא לא מצליח לקום בזריזות כמו אברהם. על בלעם לא נאמר "וישכם" כמו שנאמר על אברהם. לכן הוא כל כך מתפעל מישראל – עם אלוקי אברהם. עם שקם בבוקר בגבורה כמו אריה. מקיים את המצוות כמו אריה. מתיישב בארצו כמו אריה בכוח ובגבורה. מתפלל בעוצמה כמו אריה. לומד תורה בחשק כמו אריה. עם של אריות.
עלה ארי מבבל
על כך מוסיף ואומר רבנו יוסף חיים, בעל הבן איש חי, כי נהוג לכנות גם את החכם הגדול בתורה בשם "אריה", כמו שאמר ריש לקיש על רב כהנא "ארי עלה מבבל". ולמה נקרא כך? – "על שם שיש לו יד ושם להילחם במלחמתה של תורה" (עיין בן יהוידע על נידה, לו ע"ב). וידוע הוא כי גם שעלה הבן איש חי בכבודו ובעצמו מבבל לארץ ישראל, הכריזו חכמי ירושלים זה לזה כי "ארי עלה מבבל".
ויהי רצון שיתקיים בנו הפסוק "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" – כפשוטו, וכתרגומו – "יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵיתָא וְלֵית מַלְכוּ דִתְזַעְזְעִנֵּיהּ" – יתיישבו בארצם בכוח כמו אריות ולביאות, ולא תהיה מלכות שתצליח לזעזע, אפילו מעט, את ישיבתם של ישראל בארצם. אמן, כן יהי רצון.
אור החיים הקדוש – באור פניך
ידוע הסיפור על תלמיד חכם שביקש מהרב הסכמה לספרו. כשעיין הרב בספר, ראה שכתוב בו: "ובמחילה מהאור החיים הקדוש, נעלמה ממנו גמרא מפורשת..." כראות הרב כך, גמר בדעתו שלא ליתן הסכמה לספר שכך כתוב בו על אור החיים הקדוש. ואולם הקושיה הייתה חזקה והרב קם לעיין בדברים. בפותחו את פירוש האור החיים הקדוש, נפלו עניו על מקום שבו מביא האור החיים הקדוש את אותה הגמרא. הרב עיין עד שמצא תירוץ על-פי דברי קודשו של האור החיים הקדוש בספרו על הגמרא, וכך יישב את הקושיה. לאחר זמן בא אותו תלמיד חכם לקבל את ההסכמה והרב אמר לו שלא ייתן הסכמה למי שכותב כך על האור החיים הקדוש. אותו תלמיד חכם נסע לרב עבו מתל-אביב ושאלו מי יכול להשפיע על חכם מרדכי. אמרו לו: "רק הבבא סאלי יכול עליו". נסע אותו תלמיד חכם לנתיבות, וכשעמד על מפתן ביתו של הבבא סאלי אמר לו: "אתה בנידוי, כך כתבת על האור החיים הקדוש?!" (אגב, שאלנו את הרב בלכתנו עמו בראש השנה אם הבבא סאלי ידע זאת לפני שמישהו סיפר לו, וענה הרב שהבבא סאלי ידע הכול!). בכה אותו יהודי, ולא ידע מה יעשה. אמר לו הבבא סאלי בערבית: לך לקבר. נסע אותו יהודי לציונו של אור החיים הקדוש ונפל שם בבכייה ובתחנונים שעות ארוכות, עד שנרדם על הקבר, וראה והנה האור החיים הקדוש נגלה אליו, והוא מבקש ממנו מחילה וסליחה, ושואל עם מי הצדק בוויכוח, ואמר לו האור החיים הקדוש: "חכם מרדכי צודק!". כעלות השחר בא לביתו של הרב, לספר את אשר אירע עמו, והרב פטרו לשלום, הציע לו לשתות, ולא האמין לו שנגלה אליו אור החיים. משם נסע היהודי לנתיבות, ואף שהייתה כבר שעת בוקר מאוחרת, ועוד לא התפלל שחרית, אמר לו הבבא סאלי שייכנס לאכול, כי לפי מראה פניו, זה פיקוח נפש. אמר הלה לבבא סאלי, שחכם מרדכי לא מאמין לו, שנגלה אליו האור החיים. אמר לו הבבא סאלי: "הוא לא מרוקאי, אבל כשיבוא אצלי אגיד לו, שאכן זכית לראות את האור החיים הקדוש".
הרב היה מספר שבבא סאלי היה טובל במקווה ביום שישי לפני חצות, ויושב מחוץ לפתח ביתו לקבל פני שבת מלכתא, ועוסק בלימוד הפרשה עם פירוש האור החיים הקדוש, ולא היה הולך לישון בליל שבת, עד שלא סיים ללמוד את כל פירוש האור החיים הקדוש על הפרשה.
התאסלם לשם שמים "יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו".
במצרים היה חוק שאסר על היהודים לפתוח מאפייה. ובכל השנה, בכדי שלא להיכשל בפת עכו"ם, היו זורקים חתיכת עץ לאש. אבל בפסח, שצריך לאפות מצות לשמה, לא ידעו מה לעשות. הלכו ושאלו את הרב הראשי של מצרים, והוא הציע לאדם אחד שילך למסגד ויבקש מהשייח' שיאסלם אותו, ולא ידאג כי הוא יישאר תמיד יהודי, ולאחר מכן יפתח מאפייה. הלך אותו יהודי ופתח מאפייה, והנה התחילו הגויים לצעוק, הוציא להם אותו אדם תעודה שהוא התאסלם, וכולם שתקו, וכך גברו על החוקים שלהם.
בפרס היה מקום שאסרו על יהודים לשאוב מים מהבאר, ואם ישאב יהודי מים, כל הבור טמא. והנה בערב פסח היו צריכים לשאוב מים ולא ידעו מה לעשות. הלכו ושאלו את רבו של הבן איש חי, וענה להם שישלמו כסף לערבי שישב ליד הבור, והם ישאבו מים, וכן עשו (עיין ר"פ ח"ד סי' י"ח ששם כתוב תקנה אחרת).
בימינו אין גזירות כאלה, ואם אבותינו כל כך התאמצו לשמור הלכה זו – גם אנחנו צריכים להיבדל מהגויים. וכל כך כל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, וגם מספיק חשוב שעולה על שולחן מלכים, יש להיזהר שלא לתת לגוי שיבשל, יאפה או יטגן. על כן יש להיזהר בסופגניות שלא יהיו טיגון של גויים. ובמקרה זה לא תועיל זריקת עץ או כל דבר אחר לאש, מאחר שהקלו בזה רק בלחם, אבל בשאר דברים לא.
מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל
כשעמד בלעם הרשע מול פתחיהם של ישראל, וראה את צניעותם שפתחיהם אינם מכוונים אחד כנגד השני, נאחז התפעלות גדולה ואמר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ושוב הפך את הקללה לברכה. ביאור הדברים הוא, שמתחילה חשב בלעם לקלל את ישראל שלא יהיו להם ח"ו בתי כנסיות ושיתבטלו חלילה בתי המדרשות; הוא רצה לגרום לקיצוץ מוחלט בתקציבים המגיע לעמלי התורה, וכן על זה הדרך - אך במקום זה על כורחו ושלא בטובתו ברך ואמר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (עיין סנהדרין ק"ה ע"ב).
אין פתחיהן מכוונים – שלא לעורר קנאה
בלעם התפעל מכך שפתח אהלו של זה אינו כנגד פתח אוהלו של שכנו, אלא כל פתח מכוון לצד אחר. ויש לבאר, כשהפתחים אינם מכוונים, אין זו מעלה מצד זה שכל אחד חי את חייו לעצמו - ואין זה אלא חסרון, כי אין האחד רואה בצרתו של חברו.
עודנו זוכרים את התקופה בה כל משפחה היתה גרה בחדר אחד, והנוחיות והמטבח היו בחצר, ואם היתה האשה חולה, מיד השכנות היו מרגישות שהיא לא יצאה באותו היום, ובאות לסייע לה בשמירה על הילדים ובהכנת האוכל.
כיום יש לכל אחד דלת פלדלת מברזל החוצצת לחלוטין את האחד מהשני, ויכולה אשה להיות ח"ו חולה בבית או שהילד חולה, ועוברים ליד ביתה מבלי להרגיש בצרתה כלל. והמעלה שהפתחים לא היו מכוונים היא לענין שהאחד לא קינא במה שיש לחברו, כי לא ראו ו את חפציו וכליו של השכן.
עם ישראל קשורים על אדמתם כאריה וכלביאה
"כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (כד, ט) "כתרגומו, יתישבו בארצם בכח וגבורה" (רש"י)
"לית מלכו דִתְזַעֲזְעִינֵיה" (תרגום אונקלוס).
בלעם הרשע סיים את מסעו בברכה שעם ישראל יחזיקו בארצם, ואין שום כח בעולם שיוכל לנתקם מאדמותם, ואין שום מלכות בעולם שיכולה לזעזע את עם ישראל, שכל זמן שהם מקיימים את רצון בוראם ומחזיקים בארצם, אין שום אומה ולשון יכולים להלחם נגדם, כמו ארי ולביאה שכשהם ביחד שום אדם אינו יכול לגבור עליהם. ובתרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם את הפסוק "כרע שכב" כך וז"ל: "נַיְיחִין וְשַׁרְיַין כְּאַרְיָא וּכְלֵיתָא (נחים ושוכבים כארי וכלביא) דְכַד דָמִיךְ מַאן יְקִימִינֵיהּ (שכאשר הוא ישן מי יקימנו) מְבָרְכְהוֹן יְהוֹן בְּרִיכִין כְּמשֶׁה נְבִייָא סַפְרֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל (מברכיהם יהיו ברוכים כמשה הנביא סופריהם של ישראל) וּמְלַטְטִינוּן יְהוֹן לִיטִין כְּבִלְעָם בַּר בְּעוֹר" (ומקללם יהיו מקוללים כבלעם בן בעור).
כששמע בלק ברכה זו כעס מאוד כמו שכתוב "וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד".
התורה שייכת לקובעי עתים לתורה ולבני התורה
"מה טובו אהליך וגו'. פירוש לפי שיש בישראל כת שקובעים עתים לתורה, וכת שעוסקים בה יתד התקועה, כנגד בעלי עתים אמר מה טובו אהליך יעקב כאהל זה שאינו קבוע, וכנגד כת התקועה אמר משכנותיך ישראל (אור החיים הקדוש)
יש בעלי בתים הקובעים עתים ללמוד תורה, ויש בני תורה הממיתים עצמם עליה כיתד התקועה, והתורה שייכת לכולם, שכן הקב"ה נתן דבור מיוחד לכל אחד ואחד.
וכתוב "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" - אין שום זכות לומר שהתורה שלי ולא שלו, ואי אפשר לומר שבגלל שלמדתי תורה חייבים לפסוק כמוני, וכמו כן אסור לבעל הבית להתפאר על זה שתומך בבני תורה, ואסור לבן תורה להתפאר כלפי בעל הבית לומר לו אני לומד תורה ואתה לא. וכן אין לבן תורה לומר שהוא יותר חשוב כי הוא לומד בישיבה יותר טובה מחברו. בלעם רצה לתפוס את ישראל בנקודת התורפה הזאת ולקעקע את המיוחדות הזאת של ישראל, שיש להם גם אוהלים - שהם בעלי הבתים הקובעים עתים לתורה, וגם "משכנותיך" - בני התורה שהם כיתד התקועה. אבל אנחנו אומרים שיהיו לנו קובעי עתים וגם לומדי תורה. וזהו שהפכה הקללה לברכה.
"והנה מנעך ה' מכבוד"
בדרך בדיחותא, אמר חכם מנשה שלו זצ"ל משם מרן הבא"ח זיע"א, פעם אחת עלה עם הארץ לתורה בפרשת בלק, וביקש מהחזן שיסיים את הקריאה של העליה בדבר מכובד. ציטט החזן את הפסוק "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר". גער בו אותו בור ואמר לו הכיצד אתה מסיים ב"ארור", תסיים בדבר טוב! בלית בררה המשיך החזן וקרא את שני הפסוקים הבאים וסיים: "וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד", וכשאמר את המלה "כבוד" האריך בה מאוד, ואותו ע"ה היה מרוצה ולא הבין שעדיף היה שיסיים בפסוק הקודם.
לרפואת כל חולי ישראל וצה"ל ובתוכם רבקה בת טאוס.אילנה בת אסתר.עזיז בן גוהר. נעם אלעד דרור בן אביטה יוכבד רבקה. איתי אהרון בן אילנה. רות בת אורנית מרדכי חי בן ברכה יהודית . ידדיה בן טובה . יהודה יצחק בן איריס. יהונתן בן מלכה. רוני תחיה בת טובה. ינון דוד בן טובה גיטל . שלום בן טאוס . אפרת בת תקוה
לרפואת מלכה רג'ינה חיה בת שמחה תמר בת אורנית
שבת שלום
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
