ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- ואתחנן
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
אם התורה משתמשת בכל כך הרבה תיאורים כדי ללמד אותנו עד כמה חשובה הזכירה הזו, למה אנחנו לא לומדים את עשרת הדברות בכל יום? למה אנחנו לא מלמדים אותם לבנינו יום-יום? הרי משתמע שכך ממש הוא ציווי התורה.
מספרת לנו הגמרא במסכת ברכות, שכך באמת היו עושים בבית המקדש, מזכירים כל יום את עשרת הדיברות. אך לא עושים כן בשאר המקומות – "מפני תרעומת המינין", שלא יאמרו עמי הארצות כי רק עשרת הדברות מן השמים. הגמרא אף מספרת, כי רבה בר בר חנה חשב שאנשי סורא אינם עמי-הארץ כמו
בשאר המקומות שמחוץ לגבולות המקדש, שכן סורא הייתה עיר של ישיבות וגדולי תורה, ומפני חשיבותם של עשרת הדברות – ביקש הוא לקבוע שם את קריאתם בכל יום. אך רב חסדא מנע אותו מכך ואמר לו: אינך יודע מה ילד יום, אילו אנשים יבואו לגור כאן ואיך יתקלקלו בגלל זה. מחשבה שכזו עלתה גם על לבו של אמימר בנהרדעא, שגם הייתה עיר של תורה, וגם הוא נמנע מלעשותה, על-ידי רב אשי שאמר לו לא לעשות כן, מפני אותה סיבה.
אני זוכר כי בעת שהייתי צריך להתמנות לדיין קיבל אותי בן-גוריון לשיחה, וניסה להסביר לי כי הרבנים לא צריכים להיות כל כך נוקשים. די בכך שנקיים את עשרת הדיברות שקיבלנו מהשמים. לא צריך את כל התרי"ג מצוות ובוודאי לא את כל מצוות חכמים.
שאלתי אותו: האם אתה מקבל עליך את כל עשרת הדברות? אמר לי: כן. גם שבת? שאלתי. בן-גוריון הרצין את פניו ואמר לי: שבת לא נמצאת בעשרת הדברות. לא רציתי להביך אותו ושאלתי את מזכירו יצחק נבון: האם יש כאן תנ"ך? בוודאי, אמר לי יצחק נבון. במשרדו של בן-גוריון לא תמצא תנ"ך? כולם יודעים שבן-גוריון הוא איש התנ"ך. הוא הביא ספר תנ"ך והראיתי לו שחלק מעשרת הדברות זו מצוות שבת. "טוב", אמר בן-גוריון. "עשרת הדברות, בלי שבת". חייכתי ואמרתי לו שאי-אפשר לגזור את התורה ולא את עשרת הדברות.
הקשר בין עשרת הדברות לקריאת שמע
איך נוכל לקיים בפועל את הציווי שכתוב בתורה לזכור את עשרת הדברות בכל יום? איך נקיים "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ"?
חמישה-עשר פסוקים אחרי עשרת הדברות, מובאת קריאת שמע. התורה מצווה אותנו לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, ובכך להעלות על לבנו את עשרת הדברות כל יום.
וכך אף קוראים אנו פעמיים בכל יום: "והיו הדברים האלה אשר אנֹכי מצוך היום על לבבך. וְשִׁננתם לבניך...'", אך מה הם הדברים אותם צריך לשים על הלב? את מה צריך לשנן? על מה מדברים כשאומרים "בשִׁבתך בביתך וּבלכתך בַדרך וּבשכבך וּבקומך"? התשובה היא, על עשרת הדברות. אלו הדברים שצריכים להיות על לבנו.
כך מפרשת הגמרא בירושלמי (ברכות ט), כי אף-על-פי שאנחנו לא קוראים את עשרת הדברות בכל יום, הם צריכים להיות על לבבנו כל הזמן. כך גם מביא התוספות בתלמוד הבבלי (ברכות יב) ואומר, כי בגמרא בירושלמי המוזכרת לעיל, מובא כי שלוש הפרשיות שבקריאת שמע, נתקנו לאומרן דווקא משום שיש בהן את עשרת הדברות, ומי שיעיין בפרשיות – ימצא זאת.
וכך, גם בסידור שלנו ("קול אליהו", בסמוך לקריאת שמע) פירטנו כיצד נרמזים עשרת הדברות בשלוש הפרשיות של קריאת שמע, והבאנו אותם גם כאן:
שמע – אנוכי ה' אלקיך ולא יהיה. ואהבת – לא תשא. וכתבתם (הראשון) – לא תחמוד. ואספת דגנך – לא תגנוב. ואבדתם – לא תרצח. למען ירבו ימיכם – כבד את אביך ואת אמך. ולא תתורו – לא תנאף.
למען תזכרו – זכור את יום השבת. אני ה' אלקיכם – לא תענה ברעך.
על הדברים הללו צריך לכוון בכל קריאת שמע, שהרי העיקר בקריאת שמע היא כוונת הלב – "על לבבך". ועל כן, בכל יום, בסמוך לקריאת שמע, צריך כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא עומד במעמד הר סיני תחת ההר ומקבל את התורה במילים "נעשה ונשמע".
ט"ו באב
א. "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, .ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, 'שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל'. \משלי לא ל\, ואומר: 'תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה'. \משלי לא לא\. וכן הוא אומר 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו'. \שיר השירים ג יא\, ביום חתנתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו". \תענית כו ב\.
ב. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בן ישראל שיש לו דין עם נכרי - ישתמט ממנו עד ר"ח אלול כיוון שמזלו אינו טוב, ויש אומרים עד אחר עשרה באב. "וזו הסברה היא עיקר דאין צריך להשתמט עד ר"ח אלול אלא רק עד אחר עשרה באב, ובפרט כי בט"ו באב צריך לעשות שמחה מפני שיש עלוי לשכינה כמו שמובא בזוהר הקדוש. \ח"ב דף קצ"ה\, וכיוון שעלה חודש זה ביום חמשה עשר - לא ירד, ד'מעלין בקודש'".בא"ח
ג. אין אומרים תחנון ואין מתענין בט"ו באב. ולכן גם אין אומרים תחנון במנחה שלפניו. \שו"ע קלא סע' ו\.
ד. בני זוג מעדות שונות - הגמרא במסכת תענית מסבירה שאחת הסיבות שיש שמחה בטו באב היא בגלל שהותרו שבטים לבא זה בזה, ועל כך זה יום שאין טוב ממנו. גם בימינו המתחתנים מעדות שונות הרי זה קירוב עם ישראל שלא יהיו בו פילוגים וזה דבר טוב.
ה. בני זוג מעדות שונות ינהגו כמנהג הבעל. וכשהבעל אשכנזי והאשה באה ממשפחה ספרדית תנהג היא ככל מנהגי האשכנזים בפסח ובכל השנה בחומרותיהם ובקולותיהם. וכן כשהבעל ספרדי והאשה באה מבית אשכנזי, תנהג כמנהגי הספרדים בחומרותיהם ובקולותיהם בכל דבר. אמנם בעניני תפילות וברכת המזון יכולה להמשיך כמנהגה ואין היא צריכה מיד להחליף את הנוסח שרגילה בו מילדותה. וטעם דבר זה כי אנן סהדי שכל אשה לא מקבלת עליה את מנהג בית הוריה כנדר גמור אלא "על תנאי" כשתדע עם מי היא מקימה את ביתה. וטוב לעשות התרת נדרים על מנהג שנהגה בבית אביה בפני שלושה.
ו. לימוד תורה - אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לא אברא סיהרא אלא לגירסא". \עירובין סה א, לא נברא הלילה אלא ללימוד. והיינו בלילי חורף הארוכים. וגם בלילות הקיץ הקצרים צריך ללמוד מעט בכל לילה לקיים "והגית בו יומם ולילה," ומט"ו באב ואילך שמתחילין הלילות להתארך יוסיף כל לילה ללמוד קצת יותר זמן בלילה. \שו"ע, רמ"א יו"ד רמו סע' כג\. "ואמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי". \חגיגה יב ב\, ומי שיש לו קביעות ללמוד בכל יום שעה או יותר ונתבטל ביום, צריך להשלים את קביעותו בלילה.
ז. מן הנכון שיקבע אדם עת ללמוד תורה גם אחרי תפילת שחרית וגם בין מנחה למעריב שבזה יצא גם ידי חובת לימוד תורה גם ביום וגם בלילה. "וענין לימוד בין מנחה למעריב משמע גם בגמרא: \ברכות ד ב. שו"ע, רמ"א יו"ד רמו סע' כג\ אדם בא מן השדה בערב הולך לביהכ"נ אם יודע לקרות - קורא, לשנות - שונה. וקורא ק"ש ומתפלל וכו'. \עיין מ"ב א ס"ק ב, מש"כ בשם השל"ה\. ובעוונותינו הרבים, כמה אנשים מרפים ידיהם מן התורה לגמרי ואינם חוששים לקבוע אפילו זמן מועט ביום לתורה והסיבה הוא, מפני שאינם יודעים גודל החיוב שיש בזה וכבר אמרו חז"ל: "ויתר הקב"ה על עוון עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עוון ביטול תורה". והאיש אשר אינו מזרז את עצמו לקבוע לו עתים לתורה בכל יום בודאי ישאר ריקם מכל, חס ושלום, ומה יענה ליום הדין, והחכם עיניו בראשו". \ביה"ל קנה ד"ה "עת ללמוד"\.
ח. נטיעה בט"ו באב - כל עץ מאכל בין של ישראל בין של גוי ואפילו בעציץ שאינו נקוב, בשלוש שנים הראשונות מנטיעתו הפירות והגרעינין והקליפות הכל "ערלה" ואסור בהנאה. ושלוש שנים אלו אין מונים מיום ליום, אלא אם נטע קודם ט"ז באב, כיון שיש ארבעים וארבעה יום עד ראש השנה, נחשבים ימים אלו כשנה, משום שארבעה עשר יום הם ימי קליטה, ואחר כך שלושים יום בשנה נחשב שנה, וסופרים עוד שנתיים מחודש תשרי. ואפשר לאכול את הפירות אחרי שפודים "נטע רבעי". אבל אם נטע מיום ששה עשר באב ואילך, לא נחשבת שנה זאת לכלום, ומונה מתשרי שלוש שנים. \שו"ע יו"ד רצד סע' ד ה\.
בדחנא דמלכא – באור פניך
סיפר ר' משה בואנוס שיחיה, (ז"ל) שפעם התכופף לחלונו של הרב כשהיה ברכב ואמר לו בשמחה: כבוד הרב ידליף לנו קצת מה קורה מאחרי הפרגוד. הרב חייך אליו ואמר: אם אני אדליף, אז יפטרו אותי.
עוד סיפר, שפעם אחז את החומש בפסוק "ויברכני ה' בגללך" והצביע על עצמו ב"ויברכני ה'" ומייד הצביע על הרב ואמר "בגללך". כך היה טורח מכל לבו באהבה ובתמימות, להרבות שמחה לפני הרב.
פעם סיפר לרב על כך שבכל מקום שהוא הולך ומדבר ומספר על הרב, כולם מכבדים אותו ונפתחים לו כל השערים. אמר לו הרב בחיוך: "עבד מלך כמלך". יום אחד אמר הרב לאחד מהנמצאים בבית הכנסת, לומר לבואנוס שיכריז מתי יהיה איזה דבר. הלה עשה עצמו כאינו שומע, והרב חזר ואמר לו, עד שהלך אותו אדם ואמר לבואנוס בשקט ובחוסר עניין את דברי הרב. כצאת הרב מבית הכנסת אמר בואנוס לרב בערבית: הלה לא אוהב אותי. מייד חייך אליו הרב ואמר לו: אנא באתחאק, אני כן אוהב אותך!
שבת אחת כשחזר הרב לביתו, היה צריך לרדת כמה מדרגות ועל מעקה המדרגות היו ענפים של עץ ואי-אפשר היה להשתמש בו בשבת. לכן הושיט ר' בואנוס את ידו לעזור לרב במקום המעקה. אמר לו הרב: אסור להשתמש בתלמיד חכם! ובואנוס ממשיך להושיט את ידו, והרב שוב אומר לו: אסור להשתמש בתלמיד (כאן הצביע הרב על בואנוס), חכם (כאן הצביע הרב על עצמו)! וכך עוד ועוד פעם עד שהבינו כולם.
שושבינא דמלכא
סיפר הרב, שהיה בשכונה, בקריית-משה, יהודי אחד ושמו "חביליו", והיה תמיד מחלק סוכריות לילדים בבית הכנסת. בשמחת תורה, היה אדון חביליו שמח ורוקד בכל עוז לכבוד התורה הקדושה. כאשר שאלוהו לשמחה מה זו עושה, הרי אין חלקו עם יושבי בית המדרש, ענה להם: אני שמח בשמחת החתונה של אח שלי! הרב מרדכי אליהו! והרב היה מספר זאת בחיוך.
צדיקים לבם ברשותם
סיפר הרב, שהלך פעם לבית האבל סמוך לצאת השבת, ובבואו לשם שמע קול שירה וזמרה כשמחת חתן וכלה. קמו והתפללו ערבית של מוצאי שבת, ומייד לאחריה פרצו בבכי קורע לב. והיה הרב מזכירם לשבח, איזו שליטה מופלאה על הרגשות, כאילו יש להם כפתור שמזיזים ומחליפים את התדרים והרשתות, כך נוהגים עם לבבם כתורה וכמצווה.
שחלק מכבודו ליראיו
סיפר הרב, שבסיום אחד מביקוריו בחוץ לארץ, אמרו לו שיאמר תודה רבה לכל המארגנים והמארחים (כאילו הם עשו טובה לרב, וכאילו הרב לא היה אומר מעצמו אלף תודות). סיפר להם הרב את המעשה עם רבי שמעון בן חלפתא (סנהדרין נ"ט), שפגע בו אריה בדרך ורצה לטורפו, רבי שמעון נשא עיניו למרום ואמר: "הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם", היינו שהאריה לא רוצה לאכול אותו בדווקא, אלא רוצה אוכל ושהקב"ה ייתן לו, וירדו רגלי בהמה מהשמים ואכל האריה. כך אמר להם הרב, אתם אותו דבר, לא עשיתם לי כבוד וגדולה בגללי, רק בגלל התורה שלמדתי, ואם היה בא אליכם סתם אדם בשם מרדכי אליהו לא הייתם חולקים לו שום כבוד, ורק את התורה כיבדתם, לא אותי!
דבש ונופת צופים
פעם בא יהודי חכם לרב, וביקש ממנו הסכמה לספר שרוצה להוציא. עיין הרב בספר, והנה הוא רואה כי כל הדברים הכתובים בספר נכתבו בספר פלוני ובספר אלמוני ומשם לקחם המחבר. כתב לו הרב בהסכמה: הספר הזה כולו דבש ממש. והסביר הרב, את החלב הפרה מייצרת מעצמה, ולכן חלב בהמה טמאה אסור, אך את הדבש הדבורה עצמה לא מייצרת, אלא היא מלקטת את הצוף מכל הפרחים, והוא עצמו הדבש, והדבורה רק מסננת אותו, ולכן מותר לאכול דבש למרות שהיוצא מן הטמא טמא. אם כן, אמר הרב, הספר הזה כולו דבש, כולו מלוקט מספרים ומסופרים ואין בו חידוש מעצמו כמו חלב.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
