ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- כהנים
ישנם פרטי דינים בהלכות ברכת כהנים שקיומם תלוי בבריאותו ושלמות גופו של הכהן. במאמר זה נפרט באיזה אופן כהן בעל מוגבלות גופנית יכול לשאת כפים, ומהם המצבים בהם המגבלה מונעת ממנו לקיים את המצווה והוא פטור ממנה.
ההלכות שנדון בהם הן:
א: כשרות כהן בעל מום לנשיאת כפיים.
ב: חיוב נטילת ידיים לפני הברכה.
ג: חליצת נעלים בעת הברכה.
ד: לברך ברכת כהנים על הדוכן ולא על רצפת בית הכנסת.
ה: עמידה בזמן הברכה.
ו: הרמת הידיים ופרישת האצבעות בזמן הברכה.
ז: לברך בהרמת קול.
ח: חיוב כהן שאינו נושא כפיו לצאת מבית הכנסת.
א: האם לכהן בעל מום מותר לשאת כפיים
כהן בעל מום פסול לעבוד בבית המקדש, ולאזורים פנימיים בבית המקדש אסור לו אפילו להכנס (רמב"ם הלכות ביאת מקדש ו א). איסור זה נוגע רק לכניסה ועבודה בבית המקדש, אך בענין ברכת כהנים , כהן בעל מום לא פסול באופן מהותי מלשאת כפיים אלא מסיבה צדדית כפי שנראה להלן בדברי השו"ע (קכח ל לא):
מי שיש לו מום בפניו או בידיו כגון שהם בוהקניות או עקומות או עקושות... לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. והוא הדין למי שיש מומין ברגליו במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקים, וכן מי שרירו יורד על זקנו או שעיניו זולפות דמעה, וכן סומא באחד מעיניו לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו ואפילו הוא סומא בשתי עיניו. וכל ששהה בעיר ל' יום מקרי דש בעירו. ודוקא בעירו אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת ושהה שם ל' יום לא. ואפילו לא בא לדור שם להיות מבני העיר אלא בא להיות שם מלמד או סופר או משרת שנה או חצי שנה חשוב דש בעירו בל' יום:
ובסעיף הבא כותב השו"ע
אם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם אפילו יש בפניו ובידיו כמה מומין ישא את כפיו והוסיף הרמ"א: הגה- ודוקא אם היו ידיו בפנים מן הטלית אבל אם הם מבחוץ לא מהני הטלית לידיו:
מדברי השו"ע אנו רואים שכהן בעל מום יכול לשאת כפיו אא"כ יש חשש שהשוני אצלו יגרום לאחרים להסתכל בו. כיום שהמנהג שהכהנים מתכסים בטלית, כל מום הנמצא תחת הטלית אינו פוסל את הכהן מלעלות.
ב: חיוב נטילת ידיים לפני נשיאת כפים
כתוב בשו"ע (קכח ס"ו): אף על פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק שהוא חבור היד והזרוע.
בדין זה של נטילת ידיים לפני נשיאת כפיים יש מחלוקת ראשונים. דעת הרמב"ם שחיוב הנטילה קיים רק במצב בו ידיו טמאות כגון שלא נטל ידיו בבוקר או שנטל אך הסיח דעתו מהם ולא שמר עליהם בנקיות, אך אם טיהר ידיו ויודע שהם נקיות אין חיוב נטילה מיוחד לפני ברכת כהנים. כן כתב הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש (פרק ה הלכה ג): "וכן נוהגים בארץ מצרים שלא ליטול הכהן ידיו בשעת נשיאת כפים אלא סומך על הנטילה שנטל ידיו שחרית". לעומתו רש"י סובר שיש חיוב נטילה מיוחד לפני נשיאת כפים ובסמוך אליה, וחיוב זה חל גם כשנטל ידיו בבוקר.
כהן בעל מוגבלות שקשה לו או אינו יכול לגשת ליטול ידים לפני נשיאת כפים האם נוכל להקל לו שלא ליטול?
כתב המ"ב (כ): "ואם אין לו מים, כתבו האחרונים דנוכל לסמוך על שיטת הרמב"ם דסבירא ליה דיוצא בנטילת ידים שנטל בשחרית כל שלא הסיח דעתו ויודע שלא נגע במקום מטונף" כלומר שבשעת הדחק, אפשר לסמוך על שיטת הרמב"ם ולשאת כפים על סמך הנטילה בבוקר, כל שלא הסיח דעתו ממנה, לכן נראה שכהן נכה וכדו' שמתקשה מאד ליטול ידיו פעם שניה לקראת הנשיאת כפים יוכל לסמוך על הנטילה בבוקר ובתנאי שלא יסיח דעתו מנטילה זו.
ג: חיוב חליצת נעלים לפני הברכה
כתב השו"ע (קכח ה): לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים. מבואר בגמרא (ר"ה לא, סוטה מ) שחיוב זה של חליצת הנעלים בעת נשיאת כפים הוא מתקנת רבן יוחנן בן זכאי, שמא תקרע רצועה מסנדלו ויתישב לקושרה בזמן שחבריו מברכים ויבואו לומר שהוא כהן פסול.
יש מהפוסקים שכתבו שהחיוב לחלוץ נעלים הוא דוקא כשהכהנים מברכים את העם מהדוכן, אך אם עומדים ברצפה בגובה שווה לשאר המתפללים, אין איסור לברך עם הנעלים (שו"ת יחוה דעת ח"ב יג) ועוד יש פוסקים המקילים לנכה וכדו' המתקשים לחלוץ נעליהם לברך בלא חליצת נעלים (אג"מ או"ח ח"ב לב ראה שם טעמו). למעשה כהן נכה יכול לסמוך על דעות אלו ולברך ברכת כהנים בנעליו ולא יעלה לדוכן (כפי שנראה בסעיף הבא שאין חיוב לברך דוקא מהדוכן).
ד: חיוב עליה לדוכן
מפשט דברי חז"ל והפוסקים אנו רואים שהכהנים המברכים צריכים להיות על הדוכן כלומר מקום מוגבה סמוך לארון הקדש (ראה סעיפים ט י ). אמנם כתבו הפוסקים שמעיקר הדין אין תנאי זה מעכב ואפשר לברך את העם גם ללא עליה לדוכן (שות יחוה דעת ח"ב יג) לכן כהן נכה שאינו יכול לעלות לדוכן לא ימנע מלברך מסיבה זו.
ה: חיוב עמידה, הרמת ידיים ופרישת האצבעות
כתב השו"ע (קכח יד): אין מברכין אלא בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאת כפים.
עמידה: כתב המ"ב (ס"ק נא): "כהן שהוא חלוש ואינו יכול לעמוד אלא על ידי סמיכה לא ישא כפיו דהוא כישיבה" כלומר כהן שיכול לעמוד רק באופן שנשען על משהו אין לו לשאת כפיו ממילא ברור שכהן נכה שאינו יכול לעמוד כלל אלא יושב על כסא גלגלים לא ישא כפיו. וכתב בפס"ת (חלק ב עמ כו) שאם הכהן יכול לעמוד בעצמו בעת שהוא עצמו אומר את מילות הברכה אך צריך לנוח ולהישען בעת שהחזן מקריא את המילים, יכול לברך באופן זה. וכך יעשה, בעת שהחזן מקריא את המילים ינוח, ובעת שהוא עצמו מברך יעמוד בעצמו.
הרמת ידיים: צריך להרים את הידיים למעלה באופן כזה, שיהיו כפות הידיים כנגד הכתפיים, כהן שאינו יכול לשאת כפיו לגובה זה לא יברך. וכאמור לעיל בענין עמידה, אם יכול לשאת כפיו בעת שמברך, אע"פ שצריך לנוח ולהורידם בעת שהחזן מקריא לכהנים, מותר. (פס"ת שם).
כהן שנקטעה ידו , אפילו רק כף ידו לא ישא את כפיו, אך אם כף היד קיימת ורק האצבעות נקטעו יכול לשאת כפים (שם).
פרישת האצבעות: חלוקת ופרישת האצבעות אינה מעכבת, לכן כהן שאינו יכול לחלק אצבעותיו כמובא בהלכה, או רח"ל נקטעו אצבעותיו יכול לשאת כפים. כמו כן אם ידו חבושה או מגובסת אינו נמנע מלשאת כפים מסיבה זו (שם עמ כג).
ו: הרמת קול
כתב המ"ב (נג) שהחיוב הוא לברך בקול בינוני ואין חיוב לברך בקול רם ממש. ואם אינו יכול לדבר בקול בינוני אלא בלחש לא ישא את כפיו. וכתב בשו"ת אור לציון (חלק ב פח תשובה ד) שאם שומעים אותו תשעה מהקהל יכול לברך שהרי מתקיימת נשיאת כפים בעשרה.
ז: חובה לצאת מבית הכנסת בעת הברכה
כתב השו"ע (קכח ד) "כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן אינם צריכים לשהות חוץ מבית הכנסת אלא בשעה שקורא החזן כהנים אבל כדי שלא יאמרו שהם פגומים נהגו שלא ליכנס לבית הכנסת עד שיגמרו ברכת כהנים"
כהן נכה שאינו עולה לדוכן האם צריך לצאת מבית הכנסת בעת ברכת כהנים? כתב המ"ב בשם הפוסקים שכהן הפסול לברך ברכת כהנים אינו צריך לצאת, לכן כהן נכה שלפי מה שלמדנו לעיל לא יכול לעלות לדוכן יכול להשאר בבית הכנסת ואין להטריח אותו לצאת בעת ברכת כהנים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
