ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- שופטים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח) אנחנו מתקרבים לימים שנקיים בהם את המצווה הזו באופן השלם. ברוך ה', חזרנו לארץ ישראל, עוד לא כולנו, אבל אנחנו בתהליך חזרה לארץ ישראל. תהליך של התקרבות לקיום המצוות של כלל ישראל בארץ ישראל. אחת המצוות "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ", אחר כך מצוות מינוי המלך, אחר כך מצוות המלחמות, את המצוות האלה אנחנו מקיימים ברוך ה'. אומנם יש לנו שופטים ושוטרים, וזו הכנה לקראת המגמה השלמה של השופטים המושלמים שהולכים בדרכה של התורה, "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה" (ישעיהו א, כו), אך אנחנו יכולים ללמוד מזה עוד לימוד.
התורה כותבת בלשון כזו שמלמדת אותנו גם הדרכות אישיות, "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ", היה צריך לכתוב 'שופטים ושוטרים תתנו לכם' הרי מדובר על כלל ישראל, זו מצווה לציבור, ומדוע התורה עוברת ללשון יחיד? מסבירים תלמידי האר"י ז"ל שכמו שיש שערים כלליים, כך יש גם שערים פרטיים לאדם. לגוף יש שערים: העיניים, האוזניים, הפה ועוד שערים ושם צריך לשים שופטים ושוטרים. אומרים בשם אחד מגדולי האדמורי"ם שכאשר אדם נכנס לבית הכנסת, הוא צריך לדעת שזה כמו מעבר גבול שיש שם בדיקות, לא עם כל דבר אפשר להיכנס ולהעביר בגבול. עושים בדיקות מה אפשר להכניס ומה אי אפשר להכניס. אדם עובר ממקום של חול למקום קודש, לבית הכנסת. אז בפתח כביכול צריך לעצור ולדעת שעכשיו הוא עובר איזה שלב. אלו השערים, שערי הקדושה. "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ", גם שופט וגם שוטר. השופט תפקידו לברר מה הדרך הנכונה, מה ההנהגה הנכונה שצריך לעשות. ואחרי שהאדם יודע את הדרך הנכונה, הוא צריך גם כוח לבצע את הדברים. זה תפקידו של השוטר. הכוח של השליטה זה התפקיד של המשטרה שהיא אחראית על הסדר.
ויש התפקיד של השוטר האישי. צריך שיהיו לאדם שכל ומחשבה לבחור בדרך הנכונה, להתבונן מה המעשה הנכון שיעשה, ואחרי שהוא יודע מה באמת הדרך הנכונה, איזה מחשבות נכון לחשוב, איזה דיבורים נכון לדבר, איזה מעשים נכון לעשות, צריך כוח של שליטה לבצע את הידיעות האלה, ליישם אותם בפועל. לשלוט על העיניים, לשלוט על האברים. הגמרא אומרת במסכת נדרים (לב ע"ב), שהקב"ה בתחילה המליך את אברהם אבינו על 243 אברים. אחר כך על 248, שזה בגימטריא אברהם. הקב"ה המליך את אברהם, הוא נעשה מלך, מלך שולט על כל אבריו. יש אברים שהגוף שולט עליהם באופן טבעי ויש אברים שאין שליטה עליהם. אדם הולך ומסתכל, העיניים רואות הוא לא יודע מה הוא יראה, האזניים שומעות הוא לא יודע מה ישמע. והקב"ה השליט את אברהם אבינו גם על העיניים וגם על האזניים, השליט אותו שליטה מלאה על כל רמ"ח אבריו. מלך שולט על הכוחות שלו, על כל האברים. בבחינת "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו).
יש תפילה במוצאי שבת שבה מבקשים שהקב"ה יפתח לנו שערי אורה, שערי ברכה, שערי גדולה, לפי האל"ף בי"ת, הרבה שערים. מתי הקב"ה יפתח לנו את כל השערים? כשאנחנו שולטים בשערים שלנו, כשאנחנו שופטים ושוטרים את השערים שלנו. כשהשערים שלנו מושגחים ומסודרים, לא נכניס בשערים מה שלא צריך להיכנס, ולא יוצא מה שלא צריך לצאת, אז הקב"ה פותח שערים נוספים, שערי אמונה, ברכה, עושר, תורה.. כל השערים. הקב"ה המליך את אברהם על כל אבריו.
הגאולה העתידית
"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", זו המלכות שבעז"ה נזכה לה, כשיהיה מלך ישראל, מלך המשיח. הרמב"ם אומר שבפרשה שלנו יש הוכחה מפורשת שתהיה הגאולה העתידה. מה ההוכחה שמביא הרמב"ם - "וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה" (דברים יט, ט) עוד שלוש ערי מקלט. הקב"ה מצווה אותנו להקצות שש ערי מקלט, שלוש בעבר הירדן המזרחי ושלוש בעבר הירדן המערבי, והתורה אומרת שתהיינה עוד שלוש ערים כשנרחיב את הגבולות, ועדיין המצווה הזו לא התקיימה. אומר הרמב"ם בהלכות מלכים: לא ייתכן שהתורה תצווה מצווה שלא תתקיים! זו אחת ההוכחות שודאי תהיה גאולה עתידה.
כמובן שיש עוד הוכחות. התורה מבטיחה לנו שהקב"ה יקבץ אותנו מכל הגלויות. אבל כאן יש הוכחה ממצווה מפורשת בתורה שעדיין לא התקיימה. בעז"ה נזכה למלכות בית דוד, ונקבל את עול מלכותו כי המלכות הזו היא מלכות אלוקית, מלכות ה', מלכות של אדם קדוש, שיושב כביכול על כסא ה', ומכוון את עם ישראל לעבודת ה'. כמו שאנחנו אומרים בתפילה: 'השיבה שופטינו כבראשונה... ומלוך עלינו', איך הקב"ה ימלוך עלינו - הוא ישים עלינו שופטים ויועצים, והם ינהיגו אותנו בדרך הנכונה, וכך הקב"ה מולך עלינו. לא שהקב"ה מופיע בהופעה נפרדת ומולך עלינו, אלא הוא ימלוך עלינו דרך השופטים והיועצים שהוא ישים עלינו. יהיו שופטים על פי התורה ויועצים על פי התורה, וכך המלך, הוא מלך בשר ודם והוא יופיע את המלכות האלוקית. שנזכה.
קבלת עול מלכות שמים
יש גם מלוכה עצמית, שאדם מולך על עצמו, שאדם מנהיג את עצמו ועושה רק על פי ההנהגה המלכותית שלו, רק על פי שכלו, על פי רצונו האמיתי והפנימי. הוא מכוון את כל מעשיו, אבריו נשמעים לו. זה היה אברהם אבינו. "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו), הסברנו שזה עול מלכות שמים. תקבל מלכות הקב"ה עליך. "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" (שם) מה זה איש נכרי - אומרת הגמרא בנדרים (לב ע"ב): זה יצר הרע שנקרא מלך, כלשון הפסוק בקהלת:
עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים; וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ (קהלת ט, יד-טו)
דרשו חז"ל:
"עיר קטנה" זה הגוף, "ואנשים בה מעט" זה האברים, "ובא אליה מלך גדול וסבב אותה" זה יצר הרע, "ובנה עליה מצודים גדולים" אלו עונות, "ומצא בה איש מסכן חכם" זה יצר טוב, "ומילט הוא את העיר בחכמתו" זה תשובה ומעשים טובים.
כך הגמרא מסבירה את הפסוק בקהלת. כלומר, לפעמים בא איש זר לשלוט על האדם. אבל האיש המסכן והחכם ממלט את העיר בחכמתו...
הגמרא בברכות (ז ע"ב) אומרת, שעד שבא אברהם אבינו לא היה מי שקראו לקב"ה אדון, עד שבא אברהם וקרא לקב"ה בשם הזה. זה משהו מיוחד במינו. הפסוק בתהלים אומר: "...נְאֻם ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי..." (תהלים קי, א) מסבירים חז"ל: מי זה האדון הזה, למי הקב"ה קורא אדון - לאברהם אבינו. הקב"ה קורא לאברהם אדון ואברהם קרא לקב"ה אדון! זאת אומרת, כשאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, כשהוא קורא לקב"ה אדון, הוא נעשה אדון. הוא נעשה אדון לכל הכוחות שלו, הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים וכל כוחותיו נשמעים לו, אז הוא בעצמו נעשה אדון. התוספות במסכת ברכות שואלים: הרי כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, נשאלת השאלה אם כן, הרי לא אומרים בברכה הראשונה של שמונה עשרה 'מלך העולם', וכך כל הברכות של שמונה עשרה שכולן נמשכות אחרי הראשונה, כי הן סמוכות זו לזו, אומרים ברוך אתה ה' אלוקי אברהם וכו', איפה המלכות בברכה הראשונה - אומרים התוספות: אבל מזכירים בה את אברהם אבינו, הוא קיבל את מלכותו של הקב"ה, הוא קרא לקב"ה אדון, זה נקרא מלכות, לכן לא צריך להזכיר מלכות. אברהם הוא אדון, הוא מבטא את מלכות ה'. כשאדם מקבל עול מלכות שמים הוא נעשה בעצמו מלך על עצמו.
אני רוצה להביא את דברי חז"ל שהמהר"ל מסביר בנתיב היראה. נאמר: "יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב" (משלי כד, כא) מהו "ומלך"
כל מי שהוא ירא מן הקב"ה סופו להיעשות מלך. ממי אתה למד? מאברהם אבינו שנאמר: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" (בראשית כב, יב) ונעשה מלך. אמר רבי ברכיה הכהן בשם רבי חלבו, כתיב: "עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (שם יד, יז) עמק שהשוו הכל ונתנו עצים וקצצו ארזים ועשו כסא והושיבהו למלך עליהם'. אברהם אבינו, כיוון שהיה ירא אלוקים נעשה מלך. וכן יוסף, אמר: "אֶת הָאֱלֹקִים אֲנִי יָרֵא" (שם מב, יח) ונעשה מלך. וכן משה: "כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹקִים" (שמות ג, ו) ונעשה מלך שנאמר: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" (דברים לג, ה).
יראת ה' מביאה את האדם להיות מלך. אולי מי שיראת ה' שלו גדולה נעשה גם מלך כללי כמו אברהם אבינו. מי שיראת ה' שלו כמו של יוסף או משה רבינו נעשה מלך. ואם הוא לא במדרגה העצומה הזו הוא נעשה מלך קטן. יש מלך שהוא בתפקיד ויש מלך שהוא בלי תפקיד אבל הוא משפיע, נשמעים לו. חז"ל אמרו לנו: 'ואמר רבי חלבו אמר רב הונא כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין' (ברכות ו ע"ב). צריך להסביר את הדבר הזה. בדרך כלל אנחנו מכירים שיראה היא שהאדם מרגיש קטן, ירא וחרד מהגדולה האלוקית. הוא כאילו משפיל ומבטל את עצמו. הוא לא כל כך משפיע על הסביבה, להיפך, יראה לכאורה הופכת את האדם ליותר פסיבי. והנה חז"ל אומרים הפוך, כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. המהר"ל מסביר את זה באופן עמוק. מי שיש בו יראת שמים, היראה האלוקית מתפשטת עליו, היראה מה', והוא כל כך ירא מריבונו של עולם, עד שהוא בטל למידת היראה, אז יראים ממנו, מתוך שהוא ירא. הרב צבי יהודה הסביר שכל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, קודם כל לעצמו, הוא מקשיב לעצמו, יש בו יראת שמים, אז הוא מבצע כל מה שהוא רוצה באופן המלא והנכון. מי שיש בו יראת שמים הוא שולט על הכול, הוא מלך על עצמו וחז"ל מרחיבים את זה, שלא רק על עצמו הוא מלך. כשאדם שולט על עצמו ויש בו יראת שמים, מדרגת היראה מרוממת אותו והוא בטל כלפי ריבונו של עולם, שהכל יראים ממנו, והוא חלק מהיראה שיראים מריבונו של עולם. זו בחינה של מלכות.
יראת שמים אמיתית
אני רוצה קצת להסביר את העניין הזה. הזכרתי בג' אלול את האגרת של הרב (חלק ג, תשצח) שהבסיס לכל ההתפתחות הרוחנית והלימודית היא יראת שמים. ההתפתחות השלמה של האדם מתחילה מזה שהאדם ירא שמים. אמרתי שחשוב לחזור על האגרת הזו כמה פעמים, אז נחזור עכשיו שוב פעם...
כל הצלחת התורה למצוא סימן ברכה בלימודו, למגמר ולמסבר, לבוא ברבות הימים למדרגה חשובה והגונה בכתרה של תורה, הכל תלוי לפי מידת יראת ה' ועומק קדושת האמונה הטהורה המושרשת בנפש.
אני רוצה להסביר את העניין הזה. יש יראה ויש יראה. לא כל היראות שוות. כגודל ההכרה של הגדולה האלוקית כך גודל היראה. אם אדם מכיר את ריבונו של עולם באופן נכון, היראה שלו בריאה ונכונה. אך יכול אדם להסתכל על הקב"ה בצורה מעוותת, בצורה מפחידה, בצורה מצומצמת, מקטינה, ואז היראה שלו מזויפת, לא יראה נכונה. היראה היא מתוך ההכרה של הגדולה האלוקית, הטוב האלוקי, השלמות האלוקית העליונה. לחיות את הגודל הזה. וככל שמתבוננים יותר ויותר בגדולת ה', חשים התבטלות גדולה מאוד כלפי הגדולה האלוקית. זו בעצם היראה, זו יראת הרוממות, יראה של התפעלות, יראה של הערצה, יראה של השתוקקות להתבטל בפני הגדולה האלוקית, להיות שייך לגדולה האלוקית, להיות חלק מהגודל האלוקי. זו יראה מרוממת, יראת הרוממות, יראה שהאדם מתרומם על ידה, לא שהוא משתפל על ידה והוא מרגיש פחד ואימה לעשות ולפעול אלא הוא מקבל כוחות. יראה זו התבטלות כלפי הגדולה האלוקית והרגשת גודל מתוך קבלת עול מלכות שמים.
מידת האהבה היא מידה אחרת, היא הרצון להתקרב, להתחבר. היראה היא צד של התבטלות. כשיש יראת הרוממות, היראה והאהבה מתקרבות זו לזו, ועם זאת אלו שתי מדרגות שונות. קבלת עול מלכות שמים, זה עיקר עניינה של היראה. ההכרה של הגדולה האלוקית וההתבטלות כלפיה. האהבה זו ההתקשרות. להתבטל ולהתקשר אלו שני צדדים של התחברות. זאת אומרת, שכשאנחנו מדברים על יראת ה', אנחנו מדברים על יראה גדולה, יראה אמיתית, יראה מרוממת. יראה שמבטלת את כל הרצונות האחרים כלפי ריבונו של עולם.
התורה אומרת: "מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה" (דברים י, יב) בעל התולדות אומר שגוי שאל: איך אפשר לצוות על היראה - הרי זה רגש! אדם לא יפחד, הוא לא ירא, איך אפשר לצוות על כך?! אומר בעל התולדות: אין אדם שלא ירא. אחד ירא מחיות רעות, אחד ירא מאויבים, אחד ממחלות, אין אדם שלא ירא. אז אומר הקב"ה: מה ה' אלוקיך דורש מעמך - אל תפחד, לא מאריות ולא ממחלות ולא ממלחמות, משום דבר בעולם אל תפחד, רק ממני. הקב"ה מבקש לבטל את היראות השונות, רק לפחד מהקב"ה כי הכול ממנו יתברך, אין דבר שפועל בלי רצונו של הקב"ה. 'לא הערוד ממית', אלא הכול בא בשליחותו של הקב"ה. אז מה הקב"ה דורש מעמך כי אם ליראה את ה'. כלומר, אין כאן דרישה ליצור תכונה שלא קיימת, התכונה קיימת, אלא שצריך לכוון אותה ליראה מה' יתברך. יראה אמיתית היא יראה בונה. ועל זה מדבר הרב. והוא אומר: 'עומק קדושת האומה הטהורה המושרשת בנפש', שהיא גורמת ליראה הנכונה.
ממשיך הרב:
כי העמקת הכוח השכלי, העמקתו לטישתו, והסתעפותו לסעיפים רבים, שהוא היסוד הגדול לחריפות ובקיאות, תלוי הוא בעומק הרצון הנפשי המתעורר להוקיר את העניינים הלימודיים.
כלומר אם אדם מאוד מוקיר את העניינים הלימודיים והוא רוצה אותם, הרצון מתגדל, ככל שהרצון מתגדל הוא יותר שוקד, יותר רוצה להבין ולזכור את הדברים.
הרב מסביר:
כיוון שהוא עוסק בתורה שהיא דבר אלוקים חיים, איכות ההוקרה הפנימית של חביבות עסקה של תורה, תלויה בנקודת קדושת יראת ה' האמיתית השרויה בלבבו של העוסק בתורה פנימה. שכל מה שברכת יראת שמים הולכת ומתגברת בלב.
כלומר זה לא משהו שלומדים פעם אחת וצריך לעסוק אחר כך בתורה, אלא יראת ה' יכולה כל הזמן להתגבר, להתפתח ולהתרחב, וצריך כל הזמן לתגבר ולפתח אותה. הרב אומר: "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה" (איוב כח, כח) היא לבדה חכמה, למה היא לבדה חכמה, הרי יש הרבה חכמות, למה חז"ל אומרים שרק יראת ה' - מסביר הרב: בכל החכמות, מספיק שאדם יודע את מסקנת הדברים, למשל היום, לא צריך לחשב את כל המהלכים אלא יש מחשב שאיתו מחשבים את כל החישובים הכי מורכבים, לא צריך להחזיק בראש את כל החישובים, אלא יש כלי שמשתמשים בו, מגיעים איתו למסקנה וממשיכים הלאה. אך ביראת ה', אם האדם יודע את המסקנה זה לא מספיק. לא מספיק שאדם יודע שאין עוד מלבדו. האדם צריך להתבונן, מה זה אומר, מה זה אין עוד מלבדו, להתבונן בגדולה האלוקית, בשמים ושמי השמים, ולומר: הוא יותר מזה ומזה וכו' אז הלב מרגיש את הגדולה האלוקית. האדם יודע "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט), אבל אם האדם לא יפרט את זה הוא לא יפנים את זה. למחרת, צריך לעורר את הלב עוד פעם. אולי לא באותה מידה כמו בפעם הראשונה, אבל צריך עוד פעם לעורר, ואחר זמן שוב לעורר ושוב לעורר... זאת אומרת שזו חכמה שכל הזמן צריך להתבונן בה, זה לא שהאדם הגיע למסקנה וזהו, הוא יודע...
זה מה שאומר כאן הרב, אם האדם מגדיל כל הזמן את היראה, ומחנך ומתחנך לחזק את היראה ולהגביר אותה, אז החשק מתגבר לאהבת התורה, לרצות להבין הכול, הזיכרון מתגבר, כל כוחות הלימודיים הולכים ומתרחבים, ומתפתחים, וכך מתקדמים, כך התורה 'נשמרת ומתקיימת'.
הרב משתמש בביטויים האלה על פי הגמרא שאומרת שחסידים היו שוהים שלוש שעות בתפילה, שעה לפניה ושעה בתפילה ושעה לאחריה. אז תשע שעות הם בתפילה, אז שואלת הגמרא: תורתם מתי מתקיימת? עונה הגמרא: מתוך שחסידים הם תורתם מתקיימת. ובירושלמי הגמרא אומרת: מתוך שחסידים הם תורתם מתברכת.משתמרת הכוונה שגם אם לומדים קצת, כיוון שלא שוכחים, אפשר להתקדם באופן יוצא מן הכלל, אפילו שהאדם למד קצת כל יום. אבל הירושלמי אומר שלא רק שתורתם משתמרת אלא היא מתברכת. הרב חוזר על הדברים, מתוך כך התורה משתמרת ומתברכת. הרב מאוד מעודד את השיעורים ביראת ה', ללמוד יראת ה' ולהתגדל ביראת ה', הוא חוזר על זה הרבה מאוד. אמרתי לכם: צריכים ללמוד את האגרת הזו. אגרת בחלק ג' עמוד עז, אגרת תשצח.
לא לפחד
המלכנו את ריבונו של עולם. אנחנו ממשיכים בפרשה:
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים כ, א)
אסור לפחד. "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (שם ג) אל תפחדו, אבל זה מפחיד. מעניין שכתוב על האויבים שלנו שקודם כל יש להם סוסים ורק אחר כך יש להם עם רב 'וראית סוס ורכב עם רב ממך'. עם הדומה לחמור. 'לא תירא מהם', יש איסור לפחד, אדם יוצא למלחמה והוא מפחד, זה ממש מפחיד, הוא לא יודע אם הוא יחזור..... הדבר מפחיד, אם זה לא היה מפחיד התורה לא הייתה מצווה על זה. התורה מצווה להתגבר על הפחד. אבל להתגבר על הפחד בצדק: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם א) שכחת שה' אלוקיך הוציא אותך ממצרים? אתה זוכר את הניסים והנפלאות שה' עשה לך בצאתך ממצרים, עם פרעה ורכבו ופרשיו? אתה הולך עם עוצמות פי כמה, בלי גבול, מי האויב הזה בכלל? זה סוס אחד, כי ריבונו של עולם אחד. התורה אומרת: תאמין! אל תשכח! הקב"ה איתך. לא לירא ולא לפחד. זה קורה אצלנו, חיילנו יוצאים למלחמה ויש עליהם המצווה הזו מהתורה שלא לירא, כי כשעושים מלחמה צודקת, מלחמה על פי התורה, מלחמת הגנה על ישראל בארץ ישראל, זו מלחמה על פי ה', וה' אלוקיך עימך, ואין לפחד. השערי תשובה מביא את זה כאיסור שלא לירא מהאויב.
זה לאו כללי, בכל התמודדות שהאדם מתמודד, הוא רוצה ללכת בדרכי ה' ויש לו מפריעים, מבחוץ ומבפנים, לא חשוב מאיפה, והוא רוצה ללכת בדרכי ה', הוא יוצא למלחמה מול האויב הרוחני שלו, והתורה אומרת: לא תירא מהם. אתה חושב שלא תצליח? אתה לא מאמין שהקב"ה איתך? הרי אתה הולך לעשות את רצונו של הקב"ה, אז הוא איתך! לא לפחד, אתה מנצח בוודאות, אין בזה כל ספק, וכשאדם לא מפחד הוא מנצח. זו האמונה החזקה, הברורה שהאדם מאמין בריבונו של עולם, מאמין שהקב"ה איתו, אסור לו לירא, הוא עובר בלאו אם הוא ירא. הוא צריך להיות בוטח בריבונו של עולם.
גם בפרשות הראשונות של ספר דברים, פרשת עקב, התורה מצווה אותנו על זה:
כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם" (דברים ז, יח- יט)
התורה גם מתארת שלא היה אפשר לנצח את האויבים באופן טבעי:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם: עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק" (דברים ט, א- ב)
איך אפשר לנצח אותם? מדוע הקב"ה מבקש מאיתנו לעשות מלחמה כשאין שום סיכוי לנצח?
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ (שם ג).
שמע ישראל, לא לפחד, ריבונו של עולם איתנו. כלומר הקב"ה מבקש מאיתנו לעשות מעשים לא ריאליים, להיכנס למלחמה לא סבירה. זה נכון רק במקום שהקב"ה מצווה אותנו, במקום שאין מצווה, צריך ללכת עם ההיגיון האנושי, אבל איפה שהקב"ה אומר לנו: 'תלכו! למרות שבשכל הישר אין סיכוי, אני הולך איתכם' צריך ללכת. גם בשמירת התורה והמצוות הקב"ה אומר לנו שהוא איתנו, הוא רוצה שאנחנו נקיים אותם והוא ודאי יעזור לנו. כשאדם חזק באמונתו, הוא לא ירא, הוא לא מפחד, הוא בטוח מנצח, כי הקב"ה איתו. זו ההדרכה שהתורה מצווה אותנו, לדעת להישען על הקב"ה, לבטוח בו. וכגודל הביטחון כך גודל העזרה.
אחריות עולם התורה על כלל האומה
נקודה אחרונה בפרשה. פרשת עגלה ערופה. נקודה ששמתי עליה הפעם לב. יש כאן אחריות, הקב"ה מטיל את האחריות על העיר הקרובה: "וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל" (דברים כא, ב) ואחר כך הם אומרים: "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (שם ז). איך אפשר להעלות על הדעת שהזקנים והשופטים אחראים על מה שקרה? באמת חז"ל מסבירים לנו, שאין הכוונה חלילה שהשופטים והזקנים שותפים למה שקרה, אלא 'לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה', כלומר אולי מישהו מת ברעב בדרך כי לא דאגו ולא נתנו לו מספיק אוכל, אומרים הזקנים שזה לא היה כך, 'אנחנו לא התעלמנו ממנו, לא שלחנו אדם בלי מזונות ובלי לווי'. חשבתי שאם תלמידי החכמים, הזקנים, הם עושים את גמילות החסד הנכונה, אז גם האנשים הפשוטים לא רוצחים אחרים. כלומר, יש מדרגות מדרגות, כאשר אנשים שעומדים בפסגה עושים את הדברים הכי נכונים, גומלים חסדים באופן שלם ומלא, זה מתפשט אחר כך לכל הציבור, ואז לא יקרה שמישהו ממש יוזנח ואולי ימות. אין הכוונה שהגדולים גורמים ממש את המיתה, אבל הם במדרגתם צריכים להיות בשיא החסד, בשיא תשומת הלב והאחריות על כל מה שקורה. כתוצאה מזה אחרים לומדים מהם ואחרים מהם, וגם האנשים שבשולים לא ירצחו ולא יפגעו זה בזה. זה מתפשט. ואם הגדולים לא מתנהגים במדרגה הגבוהה שלהם, זה משפיע שאנשים פחותים מהם יעשו דברים גרועים, ואנשים יותר פחותים יעשו דברים עוד יותר גרועים, והאחריות היא על הראשונים, על אלו למעלה, על הזקנים. האחריות של הזקנים, האחריות של עולם התורה בעצם היא על כל הציבור.
אם תלמידי החכמים, בני הישיבות, יתנהגו כמו שבני תורה צריכים לנהוג, ויתנהגו בצורה היותר שלמה, זה משפיע אחר כך על אלו שבחוץ. זה משפיע במעגלים מעגלים, ובסוף על כל כלל ישראל. זה לא נכון שאם יש קלקולים או התנהגויות לא טובות בעם ישראל רק אותם אנשים אשמים, זה לא כך. אם תלמידי החכמים ובני התורה יתנהגו בצורה הכי טובה שאפשר להתנהג, זה ישפיע. לא להטיל אשמות על אחרים, תמיד לחפש במה אנחנו יכולים להיות יותר טובים. כל הזמן להחזיר את המבט אלינו. אנחנו רואים איזו בעיה, איזה קלקול, שאנחנו מאוד רחוקים מהקלקול הזה, אבל האם אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים לעשות במדרגה שלנו, ואם חסר אצלנו, התוצאות בסוף הם שם... זה מה שהתורה רוצה ללמד אותנו, האחריות של העולם הרוחני על כל הציבור כולו.
שיהיה לנו חודש טוב, אנחנו מקבלים בשמחה את התלמידים החדשים, אני מקווה שקיבלו אתכם בסבר פנים יפות. הוותיקים מחבקים אתכם ועוזרים לכם להיכנס לאווירה שבישיבה וללימוד. בעזרת ה' יחד נצליח. לפעמים ההתחלות הן קצת קשות, אבל הן מובילות לדברים טובים. שיהיה לנו חודש טוב ומבורך לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה.
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
