ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- ר' עקיבא ויהושע
במשנה במסכת נזיר (פ"ז מ"ד) מובא דין בשם רבי יהושע, ומובא שם שרבי מאיר מחה כנגד דין זה, וז"ל המשנה בתוספת ביאור:
"אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע: כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה (שאם הנזיר נטמא בה, הוא צריך לגלח את שערו ולמנות מחדש את ימי נזירותו), חייבין עליה על ביאת מקדש (אם נטמא בה ונכנס למקדש במזיד חייב כרת), וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה (שאם הנזיר נטמא בה, אינו צריך לגלח את שערו ולמנות מחדש את ימי נזירותו), אין חייבין עליה על ביאת מקדש. אמר רבי מאיר לא תהא זו קלה מן השרץ"
לדעת רבי מאיר חייבים על ביאת מקדש גם בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, והוא מבסס את דעתו על קל וחומר מטומאת שרץ שהיא קלה יותר והנטמא בה חייב על ביאת מקדש. בתוספתא במסכת אהלות מובאים פרטים נוספים בענין מחלוקת זו, וכדלהלן.
התוספתא במסכת אהלות
וז"ל התוספתא במסכת אהלות ד,יד:
"אמר ר' אלעזר כשהלכתי לארדסקוס מצאתי את ר' מאיר ואת יהודה בן פתירוש שהן יושבין ודנין בהלכה. יהודה בן פתירוש אומר רביעית דם אין הנזיר מגלח עליה ואין חייבין עליה על טומאת מקדש וקדשיו. אמר לו ר' מאיר תהא זו קלה מן השרץ?! מה שרץ הקל 1 חייבין על טומאת מקדש וקדשיו, רביעית דם חמורה אין דין שיהא חייבין עליה על טומאת מקדש וקדשיו?! שתק יהודה בן פתירוש. נמתי (*אמרתי) לו, ר' מאיר אל תבוז לי, בקי היה לך ביהושע בן ממל? נם לי הן, ובעל מלאכות היה. נמתי לו, בלשון הזה אמר לי משם ר' יהושע: כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על טומאת מקדש וקדשיו, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על טומאת מקדש וקדשיו."
מהמילים "אל תבוז לי", למדים אנו שרבי אלעזר חשש שמא רבי מאיר יבוז לדברים שהוא עומד להשמיע לו. ואכן לכאורה חששו של רבי אלעזר היה מוצדק. רבי אלעזר גילה לרבי מאיר שלדין זה יש מסורת קדומה, רבי אלעזר עצמו שמע אותו מרבי יהושע בן ממל, והוא שמעו בשם התנא הידוע רבי יהושע, שהוא רבי יהושע בן חנניה. אך נראה שדבריו של רבי אלעזר לא הועילו, שהרי במשנה מבואר שרבי אלעזר אמר דין זה בשם רבי יהושע, ואף על פי כן, רבי מאיר לא קיבלם, וטען כלפיהם כפי שהגיב כבר לפני כן כששמע דין זה לראשונה מפי יהודה בן פתירוש.
והדבר תמוה, היתכן שרבי מאיר יתעלם כליל ממסורת המובאת בשם התנא רבי יהושע שקדם לו בשני דורות, ויקבע הלכה כנגדה.
לבד מכך, לפי גרסתנו במשנה זו כפי שהיא מובאת בתלמוד הבבלי (נזיר נו,ב), שהיא גרסת הרמב"ם (ראו מהדורת קאפח) ורש"י (המפרש) ותוספות וראשונים נוספים, מוסר השמועה מפי יהושע הוא רבי אליעזר, שהוא רבי אליעזר בן הורקנוס שאף הוא היה בדור השני לתנאים, ונמצא שרבי מאיר מתעלם כליל מדעה המוסכמת על שני תנאים קדומים.
ואמנם בגרסת הירושלמי ובגרסת כתב יד קאופמן וכתב יד פרמה מוסר השמועה הוא רבי אלעזר. והוא רבי אלעזר בן שמוע בן דורו של רבי מאיר. אלא שבכל אופן הוא מוסר את השמועה מפי רבי יהושע, וכיצד יתכן שרבי מאיר מתעלם לחלוטין מדעה זו? 2
הסוגיה התמוהה שבבבלי
סוגיית הבבלי (שם) מביאה ברייתא שגם בה מובא, שדין זה התקבל במסורת של רבי יהושע בר מלל מפי רבי יהושע. והיא מקשה מדוע משנתנו לא הזכירה שהשמועה הגיע דרכו, והיא מסבירה שיש כלל שכאשר מביאים שמועה מזכירים את מי שאמר את הדין וכן את מי שהביא אותו אחרון, ומדלגים על הזכרת השמות שבאמצע.
אלא שהסבר הבבלי קשה, שהרי בדרך כלל אין מקיימים כלל זה ובדרך כלל מזכירים את כל מוסרי השמועה. ומדוע מסביר הבבלי הסבר שכזה. ואדרבא הבבלי עצמו מרמז שהסברו אינו נכון, הבבלי מסייע לתירוץ זה בראייה שסותרת את התירוץ עצמו, וז"ל המשך הסוגיה:
"... אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא: אמר נחום הלבלר: כך מקובלני מרבי מיאשא, שקיבל מאבא שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים, הלכה למשה מסיני: בזורע שֶּׁבֶת וחרדל בשנים ושלשה מקומות, שנותן פאה מכל אחד ואחד; ואילו יהושע וכלב לא קחשיב, שמע מינה".
הסוגיה מוכיחה תרוץ זה מכך שידוע מהמשנה בתחילת מסכת אבות ש"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה", ובאופן דומה הברייתא מזכירה כאן שרשרת שמועה, שנחום הלבלר קיבלה מרבי מיאשא שקיבלה מאביו שקיבל מפי הזוגות שקיבלו מפי הנביאים, שקיבלו הלכה זו מפי משה. והברייתא אינה מזכירה בשרשרת השמועה את יהושע שקיבל ממשה, וכן את כלב ששייך לדור הזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע וקיבלו ממנו, ומכאן שאפשר להסתפק בהזכרת השם של אומר השמועה וכן של האחרון שאמר אותה.
אלא ש'הוכחה' זו נסתרת מיניה וביה! שאם כן מדוע הזכירו כאן את רבי מיאשא ואת אביו ואת הזוגות ואת הנביאים?! מדוע לא דילגו גם עליהם?! 3 והרי די בהזכרת השם הראשון והשם האחרון של שרשרת השמועה, ודי היה לומר שנחום הלבלר קיבל הלכה זו מהלכה למשה מסיני?!
קושי נוסף הוא, שלפי גרסת רש"י (המפרש) ותוספות וראשונים נוספים בסוגיית הבבלי, רבי אליעזר, שהוא רבי אליעזר בן הורקנוס, הוא זה שבא לרבי מאיר והעיד לפניו על שמועה זו בשם רבי יהושע בן ממל. והרי רבי אליעזר היה בדור השני של התנאים, ואילו רבי מאיר היה בדור הרביעי, ובוודאי שלא מסתבר שרבי אליעזר יבוא אל רבי מאיר. מה פשר הסוגיה?
היחס ליהושע בן נון
נראה שהקשיים שבסוגייה נועדו לרמז, שדברי ההלכה שבמשנה ובברייתא הם כפשוטם, אך הסגנון שבהם אינו כפשוטו. ואגב דברי ההלכות מרמזות המשנה והברייתא וכן סוגיית הבבלי רמזים להבנת דברים קשים שבתנ"ך.
בספר יהושע מסופר כמה פעמים שכיבוש חברון והערים שסביבותיה נעשה בחיי יהושע, ואילו בתחילת ספר שופטים מסופר שהדבר נעשה לאחר מות יהושע. כמו כן בתנא דבי אליהו מובאת מסורת 4 שארועי פלגש-בגבעה שבסוף ספר שופטים אינם כפשוטם, ולמרות שנאמר בם שהם התרחשו בתקופה שלא היה מלך בישראל - הם התרחשו בראשית ההיאחזות של ישראל בארצם בזמן שיהושע היה בתוקף של מלך. לקשיים אלו מצטרפים קשיים נוספים שמצויים בדברי רש"י ובדברי רבי אברהם בן אברהם בענין מאורעות פילגש בגבעה. קשיים אלו נידונו במאמר "רש"י - והפסוק שלא קיים". והתבאר שחז"ל מרמזים שכמה פרשיות שבספר שופטים נכתבו בידי עתניאל שנקרא גם יעבץ. ושהוא הקים ישיבה שתלמידיה פרשו מענייני העולם הזה ועסקו בתורה בלבד. עתניאל הסביר לתלמידיו שהם "לויים מסוג חדש". הם "צאצאים רוחניים של משה" והם אינם צריכים להתגייס לצבא של יהושע משום שתורתם ותפילתם מועילה יותר מרכב ופרשים 5 .
גם הסוגיה בתמורה (דף טז, א) מרמזת למחלוקת שבין יהושע ועתניאל, והיא מספרת שעתניאל יעץ וריבץ תורה בישראל, ואילו יהושע "טרד" את בני ישראל במלחמות. לפי מדרגתו וראייתו הנבואית של עתניאל החיבור של יהושע לענייני העולם הזה החשיב את יהושע ל'מת' כביכול מבחינה רוחנית, ולכן הוא מספר שכיבוש אזור חברון נעשה לאחר 'מות' יהושע.
ענין זה מרמז גם הסגנון שבו מובאים דברי רבי מאיר במשנה. רבי מאיר חלק על ההלכה שהובאה בשם רבי יהושע בענין החיוב בביאת המקדש. אולם המשנה מביאה את דעת רבי מאיר בסגנון תקיף ושולל כלפי דעה קדומה זו, כדי לרמז ליחס המרומז בתיאור של עתניאל בספר שופטים כלפי יהושע.
היחס לכלב
סוגיית הבבלי מרמזת לכך כאשר היא מגלה שהשמיטו את שמו של יהושע וכן את שמו של כלב, מתוך שלשלת מוסרי השמועה. הסוגיה היתה צריכה לומר שהשמיטו את "הזקנים", שהרי כך היא שלשלת השמועה: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים". אך היא בחרה בכלב כמייצג את הזקנים, משום שכלב היה איש מלחמה, שכבש את חברון בכוח גשמי, וכפי שהוא מדגיש כשביקש מיהושע שיאשר לו לכבוש את אזור חברון: "עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא" (יהושע יד, יא).
הסוגיה מתרצת שכאשר יש שלשלת ארוכה של מוסרי שמועה די להזכיר את הראשון ואת האחרון. אך הסבר זה נסתר מיניה וביה, שהרי נחום הלבלר, הזכיר את כל שלשלת מוסרי השמועה מלבד יהושע וכלב. הסוגיה מרמזת לנו בכך שיש הסבר אחר אלא שהיא לא רוצה לומר אותו בגלוי. יהושע וכלב מופלים לרעה, משום שהיו אוהבי ארץ ישראל וכבשו אותה במלחמה גשמית. יש חשש שמא תלמידי הישיבה ירצו להידמות לדמויות אלו, ולכן מעדיפים להתעלם מקיומם, ומעדיפים לדלג עליהם כאשר מספרים את שלשלת מוסרי השמועה. והסבר פנימי זה שהסוגיה מעדיפה שלא לומר אותו בגלוי מסביר גם את היחס להעברת השמועה בידי יהושע בן ממל, וכדלקמן.
יהושע בן ממל
יהושע בן ממל מוזכר כמעט 6 ורק במעשה זה ואינו מוזכר במקומות אחרים בדברי חז"ל. ונראה שהוא נבחר בגלל משמעות השם שלו. המילה "ממל" משמעותה אבן הרחיים שבאמצעותה מפרכים את הזיתים. והמשמעות הסמלית של שמו היא 'יהושע בן המלאכות המפרכות'.התוספתא במסכת אהלות מפתחת רמז זה והיא מספרת שרבי מאיר הכירו בתור "בעל מלאכות". שמו הפרטי 'יהושע' הוא שם סמלי שמסמל את 'יהושע בן נון' שכבש את הארץ באופן גשמי, ושם אביו 'ממל' מרמז למלאכות המפרכות, ורבי מאיר אכן בקיא בו שהיה 'בעל מלאכות'.
העובדה ש'בעל מלאכות' יכול להיות נמנה בין מוסרי שמועה, מחזקת את מעמדו של יהושע בן נון בתור מוסר השמועות מפי משה רבנו. אולם עתניאל התייחס ליהושע בן נון בתור 'מת', ואף כאן רבי מאיר מתעלם משמועה המגיעה מפי 'יהושע בן מלל'. התוספתא מרמזת שלמרות שהבהירו לרבי מאיר שרבי יהושע בן ממל מעיד על שמועה זו שהיא מפי רבי יהושע, רבי מאיר מעדיף להתעלם ממנה והוא חולק עליה.
דבר זה מרומז בדברי רבי אלעזר המבקש מרבי מאיר: "אל תבוז לי". רבי אלעזר נותן אמון בשמועות המגיעות מפי בעלי מלאכות, אך הוא יודע שרבי מאיר מבטל אנשים שכאלו, ולכן הוא מבקש מרבי מאיר שלא יבוז לו על כך שהוא מקבל מהם שמועות. המילים "אל תבוז" לקוחות מספר משלי (כג, כב): "וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ". שיטת רבי אלעזר היא 'דעת זקנים', וכן מבואר בתוספתא (עדויות א, ג) במעשה שחכמי ישראל ביטלו את דעתם הקודמת בעקבות שמועה שקיבלו מפי שני 'גרדיים' משער האשפות, ונאמר שם: "ולמה הוזכרו שם מקומותיהן ושם אומנותן והלא אין לך אומנות ירודה אלא גרדי ואין לך מקום בזוי בירושלם כשער האשפות, אלא מה אבות העולם לא עמדו על דבריהם במקום שמועה על אחת כמה וכמה שלא יעמיד אדם על דברו במקום שמועה".
אך רבי מאיר לא רצה לקבל שמועה שהגיעה מפי 'בעל מלאכות', ולכן הוא חלק על השמועה שהובא בשם רבי יהושע.
ובאופן דומה, רבי מאיר מוזכר בתלמוד (עירובין יג,א) כ'לבלר' (סופר), שהיא אומנות נקייה המתאימה לתלמידי חכמים, ולכן הוא נבחר במשנה כמסמל את אלו שמבטלים את דעתם של 'בעלי המלאכות'. וכן בברייתא המובאת בסוגיית הבבלי 'נחום הלבלר' ממשיך ומסמל גישה כזו, ולכן הוא מספר לנו על שלשלת מוסרי השמועה, אך מסיבה לא ברורה נחום 'הלבלר' משמיט דווקא את יהושע ואת כלב. ההסבר שמסבירה הסוגיה שכאשר מביאים שלשלת שמועה די לומר את הראשון ואת האחרון בשלשלת מוסרי השמועה נסתר ממקומות רבים בתלמוד, וגם מתוך דברי נחום 'הלבלר' עצמו. אך הסוגיה מעדיפה שלא לומר את ההסבר האמיתי אלא לרמוז לו באמצעות האמירה שמשמיטים דווקא את שמם של יהושע וכלב מתוך שלשלת מוסרי השמועה.
רבי אליעזר בשם רבי יהושע
כפי שהתבאר לעיל, בגלל הפרשי הדורות לא מסתבר שהתנא רבי אליעזר (בן הורקנוס) בא לרבי מאיר, והודיע לו שהוא קיבל שמועה זו של רבי יהושע באמצעותו רבי יהושע בן ממל. אך אף על פי כן כך היא גרסת ראשונים רבים בסוגיית הבבלי. וכך מתבקש גם מגרסת הרמב"ם במשנה שם הוא גורס שרבי אליעזר מביא את השמועה בשם רבי יהושע, וממילא מתבקש שסוגיית הבבלי מספרת שרבי אליעזר (בן הורקנוס) קיבל דין זה מרבי יהושע באמצעות רבי יהושע בן ממל.
כך מתבקש גם מהמשנה הבאה, שבנוסח המשניות היא משנה אחת עם משנתנו, ובה מוסכם על הכל שרבי אליעזר ורבי יהושע מסכימים בדין זה, ורבי יהושע נראה כבקיא בו יותר מרבי אליעזר, וקצת משמע שם שרבי אליעזר קיבל דין זה מרבי יהושע.
ואכן לגירסת הראשונים, העובדה שרבי אליעזר שלעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו (ראו סוכה כז,ב), מקבל שמועה זו של רבי יהושע, ומוכן לקבלה גם מפי רבי יהושע בן ממל ומתייחס גם אליו כמו לרבו – אומרת דרשני!
ובאמצעות סגנון זה מרמזת המשנה וסוגיית הבבלי, שבאופן כללי יש התבטלות כללית בפני 'יהושע', מלבד רבי מאיר (הלבלר) שהוא תנא צעיר (ביחס אליו) ואינו מוכן לבטל את דעתו בפניו. בכך מרמזים חז"ל להסבר היחס שיש לעתניאל כלפי יהושע וכלפי כלב.
מי שקיבל תורה ממשה היה יהושע, והוא מסר את התורה ל'זקנים', שבכלל הזקנים היה כלב. כמו כן בכלל מוסרי השמועה נמצאים גם 'בעלי מלאכות' כמו רבי יהושע בן ממל. מוסרי השמועה האלו היו אנשים שכבשו את הארץ במלחמה גשמית, ועסקו בענייני העולם הזה, אך פעמים שראש ישיבה כמו עתניאל מעדיף להתעלם מחלקם בשלשלת התורה, כדי שהתלמידים לא ינהו אחריהם.
ונראה שכיוון שקשה לומר הסבר זה במפורש, המשנה והסוגיה מעדיפות לרמז לכך בין השורות, ובמישור החיצוני הסוגיה מעדיפה לתת הסבר אחר שהיא עצמה דוחה אותו במו ידיה, והיא רומזת לקרוא בין שורות הסוגיה להסבר האחר.
^ 1.בגרסנו בתוספתא כתוב כאן: "מה שרץ הקל נזיר מגלח עליו וחייבין על טומאת מקדש וקדשיו". אך ברור שהמילים "נזיר מגלח עליו" הן טעות סופר, ויש למוחקן (חסדי דויד ועוד).
^ 2.ואם פקפק רבי מאיר במסורת זו ראוי היה שינקוט בסגנון אחר, וכסגנון שנקט רבי יהודה במקרה דומה: "אמר רבי יהודה תמה אני אם יפטר בה רבי יהושע" (כריתות פ"ד מ"ג).
^ 3.ומה שתירץ שם רש"י (המפרש) הוא תירוץ דחוק, שהרי סתם "נביאים" כולל גם נביאים שניבאו בבית ראשון, וכמו במשנה שבתחילת מסכת אבות.
^ 4."...ופילגש בגבעה בימי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם היתה?! וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?! אלא לפי שרחמיו של הקדוש ברוך הוא מרובין על ישראל לעולם, אמר, שמא יאמרו אומות העולם, עדיין לא נכנסו ישראל בארצם אימתי קילקלו במעשיהן, לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל". (אליהו רבה, איש שלום, יב).
^ 5.כמבואר בתרגום יונתן על דברי הימים א' ב, נה: "תלמידיא דיעבץ הוא עתניאל... דאתין מזרעית משה רבהון דטב להון זכותיה מפרשין וארתיכין".
^ 6.יהושע בן ממל מוזכר גם בספרי זוטא (ל,יד): "פעם אחת שאלתי את יונתן בן משולם ואת יהושע בן ממל", אך אפשר שמדובר שם בטעות סופר וצריך להיות כפי שכתוב שם כמה שורות לפני כן: "פעם אחת שאלתי את יונתן בן משולם ואת יהושע בן גמלא". ואם נקבל תיקון זה, נמצא שיהושע בן ממל מוזכר רק במעשה בהעברת השמועה מפי רבי יהושע.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
