^ 1.. כתבו האחרונים על פי הרמב"ם (אהבת חסד ח"א א, יד), שהרוצה לתת סכום גדול לצדקה, טוב יותר שיתן ממנו צדקות רבות, בכל פעם מעט, מאשר יתן את הכל בפעם אחת. אולם כוונתם היא כאשר אותה נתינה מועטת היתה מועילה לעניים, כי היו רעבים ללחם, ובפרוטה שקיבלו קנו מזון לסעודה הקרובה. אבל כיום שצרכי העניים השתנו, וכמעט אין רעבים ללחם, והאגודות שמקיימות בתי תמחוי לעניים, זקוקות לסכומים גדולים, נראה שאין מעלה לפרוט את הכסף למטבעות קטנים כדי לתת מעט מעט, מפני שהדבר מטריח את הגבאים, והעיקר להועיל לעניים. ולכן במקום שאלף אנשים יתנו לאלף גופי צדקה סכומים קטנים, עדיף שכל אחד יתן למספר מצומצם של גופים את כל נדבותיו, ועל ידי כך יחסוך את הטרחה ואת העלות העצומה שכרוכה בקיבוץ הפרוטות, למרות שע"י כך לא יוכל לתת צדקה בכל יום לפני התפילה. אמנם פעמים רבות נשארים לאדם מטבעות קטנים שקיבלם כעודף, ואותם נכון לתת בקופת הצדקה לפני התפילה.
^ 2.. לכתחילה לא יתפלל אדם עם נשק ולא יכנס עימו לבית הכנסת, שאין ראוי להתפלל על החיים והשלום כשעליו כלי הריגה. אבל כאשר יש צורך ביטחוני - מותר להיכנס עימו לבית הכנסת, וכשיש צורך יוכל גם להתפלל כשהוא עליו (עי' ציץ אליעזר י, ח).
^ 3.. לגבי גברים ישנה שאלה מה יעשה אדם שנקלע למקום שאין לו שם אלא תחתונים המכסים את ערוותו, וגם אין לו שמיכה לכסות את שאר גופו. יש אומרים שהואיל והוא אנוס יתפלל באופן זה (כה"ח צא, ג), ויש אומרים שלא יתפלל (באו"ה צא, א). כמבואר בפניני הלכה תפילה ה, ד, 6. אולם לגבי נשים, ברור שלא תתפלל, מפני שחסרון הבגדים לגבי אשה חמור יותר. ועוד שיש אומרים שאשה יכולה לצאת ידי חובת התפילה באמירת ברכות השחר והתורה. אמנם, אם יש לה שם שמיכה, בשעת הדחק תכסה בה את כל גופה ותתפלל.
יש לציין שדיני הגברים מורכבים יותר, מפני שמצוות הצניעות פחות חמורה לגביהם, ולכן יש אנשים שבמשך היום הולכים בבגדים לא מכובדים כמו מכנסיים קצרים וגופיה, אבל לתפילה עליהם לבוא בלבוש מכובד, כמבואר בפניני הלכה תפילה ה, ד-ה, אבל נשים חייבות בצניעות כל היום, וממילא כל הבגדים הכשרים כל היום כשרים גם לתפילה.
^ 4.. לגברים לעיתים ישנה שאלה מה עדיף, בגדים מכובדים או להתפלל במניין, ויעויין בפניני הלכה תפילה ה, ד-ה, שאם הבגדים רק "לא מכובדים" עדיף להתפלל בהם במניין, ואם הם בזויים עדיף להחליפם ולהתפלל ביחיד. לעיל בהערה 3 מבואר שהואיל ולגברים גדרי הצניעות קלים יותר, ממילא יש מצבי ביניים, כגון גברים שהולכים במסע במכנסיים קצרים, ואזי אם לא מקובל אצלם ללכת במכנסיים קצרים לפני ואחרי המסע, עליהם ללבוש מכנסיים ארוכים בתפילה. אבל לגבי נשים שממילא שומרות על גדרי הצניעות דינים אלו אינם שייכים, משום שכל בגדיהן הצנועים כשרים לתפילה.
^ 5.. במסכת סופרים יד, טו: לדעת תנא קמא מותר להזכיר את השם בגילוי ראש, ויש אומרים שאסור. ורבינו ירוחם ואור זרוע ח"ב מג, פסקו, שאסור לומר ברכות בלא כיפה, וכן נפסק בשו"ע צא, ג; רו, ג. אבל כתב באו"ז, שרבני צרפת נהגו לברך בלא כיפה. ודעת הרמב"ם (הל' תפילה פ"ה א, ה), שבתפילה צריך כיסוי ראש ובברכות אין צריך. וגם הפר"ח צא, ג, והגר"א ח, ו, כתבו, שמצד הדין אין צריך כיסוי ראש בברכות, שכן משמע מסדר ברכות השחר (ברכות ס, ב), שכל הברכות שנאמרות לפני ברכת 'עוטר ישראל' נאמרות בלא כיפה. וכ"כ בב"י או"ח מו. ולפי זה כך גם דעת הרא"ש והמכתם והרשב"א ועוד ראשונים, שפירשו שדברי הגמ' שם נאמרו על הסדר. וגם המהרש"ל בתשובה ע"ב כתב, שמצד הדין מותר להזכיר את השם בלא כיפה. אמנם למעשה, לגבי גברים המנהג ברור להצריך כיפה בכל דבר שבקדושה, כפסק השו"ע, ואף המנהג שלא ללכת ד' אמות בלא כיפה נתקבל כמנהג מחייב (ע"ע בפניני הלכה תפילה ה, 3).
^ 6.. לדעת איש מצליח או"ח כד-כה, וישכיל עבדי ח"ז עמ' רפט, רווקות חייבות לכסות את ראשן בעת ברכות. וביבי"א ו, טו, סיכם את הסוגיה בהרחבה, ומסקנתו שאין למחות ביד רווקות המברכות בלי כיסוי ראש, אבל בתפילה נכון שיכסו את ראשן, כדברי הרמב"ם. ונשים נשואות, גם בעת ברכה צריכות לכסות את ראשן, כפי שמתבאר מדברי החסד לאלפים (ב, ח). ע"כ.
אולם המנהג הרווח שרווקות מתפללות, בין בבית בין בבית כנסת, בלא כיסוי ראש. ואפשר לבאר כי מה שכתב הרמב"ם שיש לכסות את הראש בתפילה הוא מפני שכך היא ההופעה המבטאת יראת שמים, וודאי שכך צריך להתפלל עמידה. אבל אצל רווקות, אין הכיפה מבטאת יראת שמים, ולכן מתפללות ללא כיפה. גם בציץ אליעזר יב, יג, חיזק את המנהג שאינן צריכות לכסות את הראש בתפילה, והזכיר טעם עפ"י החת"ס, שכיוון שהגויות נהגו לכסות את ראשן בבית תיפלותן, יש לחוש שלא לנהוג כמותן.
אמנם אשה נשואה שחייבת לכסות את ראשה מפני הצניעות, אם תבוא לעמוד בתפילה כשאינה לבושה כפי שגדרי הצניעות מחייבים בהיותה עם אנשים זרים, ודאי יש בכך פגיעה בכבוד שמים.
אבל בעת ברכות, שאינה כעומדת לפני המלך, כל זמן שמצד הצניעות אינה חייבת לכסות את ראשה, מפני שהיא בחדרה, גם מצד הברכה אינה צריכה לכסות את ראשה. אמנם ביבי"א ו, טו, ובספר הליכות בת ישראל ה, ג, כתבו שנשים נשואות צריכות לכסות את ראשן בעת הזכרת ה', גם כשהן בחדרי חדרים. אבל בפועל נשים נשואות רבות נוהגות לומר ק"ש שעל המיטה וברכת 'המפיל' בלא כיסוי ראש. ונראה שהטעם כמו שכתבתי למעלה, שדין חיוב כיפה בברכות מבוסס על מנהג החסידות לכסות את הראש במשך כל היום. שהואיל והכיפה מעוררת ליראת שמים כל היום, מן הדין לחובשה בעת הזכרת השם. אבל נשים שלא נהגו לעורר עצמן ליראת שמים בכיפה, ממילא אינן צריכות כיפה גם בעת הזכרת השם. וכן למדנו במשנה חלה ב, ג: "האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה", והכוונה שיכולה לברך, ולא מסתבר שאין לה בגדים ורק בכיסוי ראש היא חייבת (ואפשר לדחות שכך נהגו בעבר). וראיתי שכן הורה רשז"א, ואמר שמה שנהגו לכסות את ראשן בברכת הטבילה אינו מחייב שכך צריך לנהוג בכל הברכות (הליכות בת ישראל ה, הערה ו). לפיכך, מי שקמה בלילה להתפנות, אינה חייבת לכסות את ראשה בברכת 'אשר יצר'. וכן מי שהולכת בביתה בלא כיסוי ראש (כשאין שם אנשים זרים), ורוצה לשתות דבר מה, רשאית לברך 'שהכל' ו'בורא נפשות' בלא כיסוי ראש.