ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- כשרות
- דיני כשרות
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
הבא"ח כותב בענייני בישולי עכו"מ, וז"ל (פרשת חוקת שנה שניה ה"א):
"רבותינו ז"ל אסרו פת של גוים, כדי להבדיל אותנו מן העכו"ם בתכלית ההבדל, שלא נתערב ונרגיל עצמנו עמהם, שעל ידי זה יימשכו הלבבות ויקרבו דעתם אלו לאלו, ויבואו לזנות ולהתחתן עמהם, וכמו שאירע בערבות מואב. ולא גזרו אלא על פת של חמשה מיני דגן, אבל פת קטניות ושל אורז ודוחן, לא גזרו באלה מפני דאינם חשובין, ואין מביאין לידי קרוב דעת, וגם אין לאוסרם משום בשולי גוים דאין עולין על שלחן מלכים ושרים, דאע"ג שהאורז עולה על שלחן מלכים, היינו אורז המבושל בקדרה, אבל אורז העשוי פת בתנור אין עולה על שלחן מלכים".
טעמי האיסור של בישולי עכו"ם
נחלקו הראשונים בטעם העיקרי שנאמר בבישולי עכו"ם. רש"י למד שהטעם הוא שמא יאכילנו דבר טמא, וז"ל: (ע"ז לח. ד"ה מדרבנן): "שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא". ובתוספות הביאו טעם נוסף - גזרה משום חתנות, וז"ל (שם ד"ה "אלא מדרבנן"): "ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות, וכן פ"ה במתני'. אומר הר"ר אברהם ב"ר דוד, דודאי שלקות אסרו חכמים כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו, אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים. ולא הודה לו ר"ת דודאי כיון שהעובד כוכבים מבשל לא חלקו כלל חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים כי לעולם יש לחוש שמא לא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עובד כוכבים", עכ"ל (ועיין עוד ברמב"ם פי"ז מהלכות מאכלות אסורות הי"ב). והנ"מ בין שני הטעמים היא, אם אוכל אצל יהודי שהוא מומר להכעיס - לטעם "שמא יאכילנו דבר טמא" גם ייאסר, כי לא יודעים מה הכניס במאכלים; אבל לטעם של "גזרה משום חתנות" ליכא (ועיין לבא"ח שם בהלכה ט).
איסור פת עכו"ם
עוד כותב הבא"ח בעניין פת של עכו"מ, וז"ל (שם, ה"ב):
"כשגזרו רבותינו ז"ל גזרה זו של פת, לא נתפשטה בכל מקומות ישראל אלא בפת בעה"ב שעשאו לבני ביתו, אבל בפת של פלטר שעושה למכור לאחרים, לא נתפשט האיסור הזה בכל המקומות מפני הדחק, דחיי האדם תלוי בפת. ולכן יש מקומת שנוהגים היתר בפת פלטר במקום שאין פלטר ישראל, דאין קרוב דעת כל כך כיון שעוסק באומנותו, ויש מקילין לקנות מן פלטר גוי אפילו שיש פת פלטר ישראל מצוי, וכן נוהגים פה עירנו בגדאד יע"א לקנות מפלטר גוי אע"פ שמצוי פת פלטר ישראל. ורבנו האר"י ז"ל מחמיר אפילו בספק אם הוא מפלטר ישראל או פלטר גוי וכמ"ש בשער טעמי המצות", עכ"ל.
כלומר, ההיתר של פת גויים אינו אלא בפת שאופים במפעלים גדולים, אבל בפת שאפאו בעל הבית לביתו אסור, ולא הותר פת זה כלל ועיקר. וז"ל הבא"ח (שם ה"ד):
"פת של בעלי בתים אין לה היתר עולמית אפילו במקום דאינו מצוי פת ישראל וגם לאפיית פלטר גוי, דקי"ל כסתם מרן ז"ל דאסר בפת של בעלי בתים בכל גוונא".
איסור אכילה באוהלי בדואים
עוד כותב הבא"ח (שם ה"ה):
"ישראלים ההולכים אצל הערביים יושבי אוהלים, ושם אין מצוי פלטר גוי למכור - לא יאכל מן הפת המצוי אצלם, שזה פת בעה"ב ואסור, אלא ימתין עד שעה שאופין הפת, כי אלו דרכם לאפות כל יום בבוקר ובערב, ולפעמים גם באמצע היום כשיזדמן אצלם אורחים, ואז יניח הישראל קיסם, דהיינו חתיכת עץ בתוך התנור, ובזה מכשיר כל הפת שבתנור, שאין הדבר אלא להיות היכר דהפת שלהם אסורה, ומאחר שבחתיכת עץ אחד שהניח ישראל מוסיף חום מעט בתנור וכל תוספת חום אפילו מעט מקרב הבישול הוי היכר בזה. מיהו צריך שיכוין שהוא מסייע בהטלת הקיסם כדי להכשיר, אבל אם זרק קיסם לתנור כמתעסק בעלמא שלא כיון כדי להכשיר, לא מהני כלום", עכ"ל.
מכאן ילמדו אלו המטיילים ומצוי שמתארחים אצל בדואים ושותים אתם קפה וגם אוכלים מפתם, שצריכים להזהר מזה מאוד (ועיין עוד שם בהלכה ו, ובעניין שתיית קפה שם בהלכה טז).
הדלקת אש בבישולי עכו"ם
בעניין בישול עכו"ם ישנה מחלוקת בין מרן לרמ"א אם די בהנחת קיסם או שידליקו את האש, או שמא צריך להניח את התבשיל על האש דוקא. לדעת מרן צריך הישראל להניח את התבשיל על האש או להניח את המאכל בתוך הסיר שעל גבי האש, ולא סגי בהדלקת האש גרידא, וכיון שמרן אסר בהדלקת האש, אפילו בדיעבד אסור ואין לו שום היתר. ולדעת הרמ"א גם בהדלקת האש סגי. וגם לדעת מרן הקילו בפת משום שהוא נצרך לקיום האדם, אבל בשאר תבשילים לא. וז"ל הבא"ח (שם הי"ח):
"אין הבערת התנור מועלת אלא בפת, אבל בשאר דברים המתבשלים, אינו מועיל אלא ההנחה על האש, או שיעשה הישראל שאר צרכי בישול, כגון שיתהפך ויגיד באופן שבלא זה לא היה מתבשל. ואע"ג די"א דגם בבישול מהני כדין הפת - אנן בתר מרן ז"ל גרירן, שפסק לאסור, וגם בדיעבד יש להחמיר", עכ"ל.
תנאים לאיסור בישולי עכו"ם
שני תנאים נאמרו באיסור בישולי עכו"מ, וז"ל הבא"ח (שם, ט, י, יא):
"דבר שבשלו גוי, אפילו בשלו בבית ישראל ובכלי של ישראל אסרוהו חז"ל משום חתנות. ועוד יש בזה טעם אחר שמא ירגיל ישראל לאכול מן תבשיליהם ויאכילהו דבר טמא, אך לא אסרו חז"ל בבישולי גויים אלא בדבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עוד תנאי שני שיהיה אותו דבר ראוי לעלות על שלחן מלכים ללפת בו הפת או לקנוח סעודה או בתורת מאכל וכו' והא דבעינן עולה על שלחן מלכים לאו דוקא מלכים אלא אפילו על שלחן שרים שבארץ ההיא נמי אסור ועיין שיו"ב אות ב' ושאר אחרונים וכן סבר רבינו האר"י ז"ל", עכ"ל.
פעם הייתי עם הרב שליט"א בלונדון, והגישו קורנפלקס לארוחת בוקר. ישב שם רב חשוב אחד מירושלים, והוא הראה לרב שבאנגליה אוהבים מאוד את המלוכה וזה מתבטא בכך שהסמל של המלוכה נמצא על מוצרי מאכל חשובים. והנה הוא מראה לרב שהסמל של המלוכה מודפס על חבילת הקורנפלקס להראות ולגלות את חשיבותו של מאכל זה. אמר לו הרב, אם כך הקורנפלקס הזה אסור באכילה כיון שיש בזה איסור של בישולי עכו"מ. אמר לו אותו רב אבל הרי לא מגישים קורנפלקס בארוחות של שרים חשובים וכדומה, אמר לו הרב, הכיצד אתה אומר כן והרי הנה עכשיו אני ואתה יושבים כאן והגישו לנו מאותו המוצר, וממילא זה נאסר מדין מאכלי עכו"מ. ובר מן דין, הרי ידוע שמאן מלכי רבנן, וזה נקרא עולה על שולחן מלכים.
בעניין איסור אכילת טחינה
הרב דיבר לאחרונה על האיסור לאכול טחינה משום שיש בה משום בישולי גויים. ויצאו עוררין על כך בטענה שהשומשום נאכל כמות שהוא חי. למעשה השו"ע סותר את הדברים בדין ביצה שנאכלת כמות שהיא חיה, אך כיון שהמציאות היא שרוב האנשים לא גומעים ביצה חיה, לכן כותב מרן שאם בישלהּ נוכרי היא אסורה. והמקור לכך מהתוספות ביבמות שכותבים שביצה לא נקראת "נאכל כמות שהוא חי" אם נאכל על ידי מעט אנשים ועל ידי הדחק, וכך פסק מרן. גם 'כף החיים' פוסק כן להלכה בשני מקומות. פעם אמר לי אברך אחד שהיו אוכלים חצילים חיים, וכי בגלל זה חשיב נאכל כמות שהוא חי, אלא הולכים לפי רוב בני אדם. וממילא, כיון שרוב האנשים אוכלים את השומשום רק קלוי ורק מעט אוכלים אותו כשהוא חי מטעמי בריאות וכדומה, נאסרה הטחינה לא רק לאותם מעט אנשים אלא לכל האנשים ואפילו לאותם המיעוט שאוכלים אותו חי, כיון שבטלה דעתם. גם מרן חיד"א כותב דין זה לגבי ערמונים, ואומר שהכל לפי המקום והזמן.
איסור קליות עכו"ם
עוד יצאו עוררין על פסקו של הרב, שבקליות יש דין של בישולי עכו"ם. והמעוררים טענו כי הרמ"א כותב שאין בקליות משום בישולי עכו"ם (יו"ד סי' קי"ג סעי' ב') ומקור דבריו מדברי הרמב"ם, והשו"ע כתב שקליות לא נאסר כיון שאינו עולה על שולחן מלכים. ומיהו אין טענה זו מדוייקת כיון שהמציאות מוכיחה כי מעלים פיצוחים על שולחן מלכים. ודבר זה אינו חידוש של הרב אלא זה מפורש בלשון האר"י הקדוש והביאו הבא"ח, וז"ל (שם הי"ב):
"אפונים שקורין בערבי חומ"ץ שקלו אותם הגוים כתב רבינו מהרח"ו ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב בשם רבינו האר"י ז"ל דאסורים מדינא לפי דאלו הקליות שלהם עולין על שלחן מלכים ושרים של אותם המקומות שעושין אותם הקליות ע"ש. ומדבריו משמע דאוסר אותם גם במקום שאין עולין על שלחן מלכים או שרים מפני שבמקום שעושין אותם עולין", עכ"ל.
עוד אמרו טעם להתיר את הטחינה והוא שהקליה אינה משנה דבר בטעם המאכל. וזה אינו, כי המציאות מראה ההיפך, כי אם לוקחים את השומשום וטוחנים אותו חי זה לא טעים, והקליה היא שנותנת בו תוספת טעם, ורוב הפוסקים מסכימים לכך. והאמת היא שאפילו לאותם הסוברים כן, הרי סוף סוף המציאות היא שהקליה משנה את הטעם ויש בו משום בישולי עכו"מ. ולפי דברים אלו אין האיסור חומרא בעלמא בטחינה, אלא מעיקר הדין . עוד צריך לדעת שכל אדם צריך מאוד מאוד להתרחק אפילו מריח נבלה לפי שאפילו ריח מאכלות אסורות או נבלה מטמטם את מוחו של האדם. ואם בריח הדברים אמורים, קל וחומר שמאכלות אסורות שאדם מכניס למעיו, ודאי וודאי שזה גורם לטמטום. ועוד אמר הרב כמה וכמה פעמים שצריך להזהר בבישולי עכו"ם במאוד מאוד משום חתנות. והמציאות מורה כן שבאותם מקומות שהקפידו מאוד שלא לאכול בישולי עכו"ם בחו"ל, אחוז ההתבוללות היה נמוך מאוד וכמעט שלא היה בכלל. אבל באותם מקומות שלא הקפידו בזה, אחוז ההתבוללות היה גבוה מאד.
מדיני בשר בחלב
איסור אפיית פת חלבית
כיון שבעניין אפיית פת עסקינן נימא מילתא שלא נזהרים בה, והוא: שאסור לאפות פת עם חלב, וגם אם אפאו אסור באכילה ואפילו לבדו אלא אם כן עשה עליה סימן הכר מיוחד שלא יבא לטעות ולאכול אותה עם בשר. הטעם לכך הוא שכיון שאין הכר בפת אם הוא חלבי או בשרי, ואנשים רגילים לאכול פת בין עם בשר ובין עם חלב, גזרו חכמים שלא לאפות פת עם חלב שמא יבא לאוכלו אם בשר ולאו אדעתיה. וז"ל מרן (יו"ד סי' צ"ז ס"א):
"אין לשין עיסה בחלב, שמא יבוא לאכלה עם הבשר. ואם לש, כל הפת אסור, אפילו לאכלה לבדה. ואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת, או ששינה צורת הפת שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר, מותר. כיוצא בו, אין אופין פת בתנור שטחו באליה, ואם אפאו דינו כעיסה שנילושה בחלב", עכ"ל.
ובדידי הוה עובדא שפעם קניתי חלות לכבוד שבת בסופרמרקט עם הכשר טוב מאוד, והחלה היתה מיועדת לאכול אותה עם בשר כדרך העולם. בסופו של דבר לא הוזקקתי לאותה חלה ולא אכלתי ממנה. ביום ראשון פגשתי את המשגיח של אותו סופרמרקט והוא אמר לי, אתה יודע שהחלות חלביות. לתדהמתי הוא הסביר לי שבאותו התנור שאופים את החלות לכבוד שבת אופים גם בורקסים חלביים, כך שהתנור חלבי והמגשים חלביים וגם החלה חלבית. והנה אמנם ב"ה ניצלנו מאיסור, אבל צריכים להזהר בכך מאוד, ולהזהיר בכל המקומות של המאפיות הפרטיות שהתנורים שלהם חלביים (ועיין למרן שם בהלכה ג).
אפיית בורקס בצורות שונות
מרן פסק, שכל היכא שניכר צורת הפת שהוא חלבי אין חשש מלאוכלו, כי יבוא לטעות ולאוכלו עם בשר. והנה ידוע, וכלל נהוג הוא בכל הארץ, שהבורקס החלבי עשוי בצורת משולש, והבורקס הפרווה עשוי בצורת מלבן. וכותב על זה הפתחי תשובה (שם סק"ג), וז"ל:
"ששינה צורת הפת - עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' י"ח שכתב דאין מועיל שינוי רק בביתו אבל לעשות הפת מרובה למכור בשוק אסור דאורחים לא יכירו בשינוי. ואף על סמך ההודעה אסור דחיישינן שמא ישכח מלהודיע ע"ש. ועיין ח"ד שכתב עוד דשינוי אין מועיל רק כששינה בשעת אפיה דלא היה עליו איסור כלל אבל לעשות שינוי אחר שכבר נאסר אינו מועיל וכן לחלקו להרבה בני אדם שיגיע לכל אחד דבר מועט אסור כיון שכבר נאסר ונעשה נבלה".
נמצינו למדים, שאם אפו בורקס חלבי בצורה מרובעת נאסר הבורקס באכילה כיון שהאנשים אינם יודעים שהוא חלבי, וחיישינן שמא יבואו לאוכלו עם בשר. ויותר מזה כותב הפת"ש, שאפילו אם חתך את הבורקס לצורה משולשת לאחר שכבר נאפה בצורת מרובע, לא מועיל כיון שכבר נאסר באכילה. וכל זה באופן שלש את הבצק בחלב או בשומן, אבל אם ממלא גבינה בעין או בשר בעין, אין לחשוש.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
