ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת האנציקלופדיה התלמודית
אם ברכת המזון מן התורה, איך אמרו שמשה תיקן ברכת הזן ויהושע תיקן ברכת הארץ ודוד ושלמה תיקנו ברכת בונה ירושלים?
חיובה. חייב אדם לברך אחר אכילת מזון, שנאמר כאן: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (ברייתא בברכות מח ב; רמב"ם ברכות פ"א ה"א). נחלקו תנאים אחר איזו אכילה מברכים ברכת המזון - רבן גמליאל אומר: כל שהוא משבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל מברך אחריו שלש ברכות של ברכת המזון (משנה ברכות מד א ורש"י, ותוספתא שם פ"ד ובבלי שם לז א), שנאמר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וגו' אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם וגו' וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (דברים ח ח-י). ואם כן, החיוב "וברכת" מוסב על כל האמור למעלה (גמרא שם מד א). וחכמים אומרים: אינו מברך אלא על לחם, שהוא מחמשת מיני דגן - חטים ושעורים וכוסמים ושבולת שועל ושיפון. ש"וברכת" אינו מוסב אלא על הכתוב שלפניו, "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם", ולא על הכתוב אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וגו', ש"ארץ" שכתוב במקרא שלאחריו - ארץ אשר לא במסכנת וגו' - הפסיק הענין (גמ' שם ורש"י, ועי' במשנה שם דעת רבי עקיבא). הלכה כחכמים (רמב"ם ברכות פ"ג ה"ב, ועי' טור ושולחן ערוך רח א).
חמדת האנציקלופדיה התלמודית (84)
רבנים שונים
65 - בישולי גויים
66 - ברכת המזון
67 - מצות אהבת ה'
טען עוד
ברכת הארץ.כל שלא אמר "ארץ חמדה טובה ורחבה" בברכת הארץ, לא יצא ידי חובתו (ר' אליעזר בברייתא ברכות מח ב; רמב"ם פ"ב ה"ג; טוש"ע שם ב), לפי שראה יהושע את משה רבנו שחמד להכנס לארץ, וגם האבות חמדו להכנס לשם ולהיקבר שם, וכיון שזכה הוא להיכנס לשם תיקן בברכת הארץ "ארץ חמדה" (שבלי הלקט השלם סי' קנז; בית יוסף שם). וצריך שיזכיר בה ברית ותורה (נחום הזקן ור' יוסי בברייתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שעל ידי הברית ניתנה הארץ לאברהם, שבפרשת מילה נאמר: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ (בראשית יז ח), ואף בזכות התורה ירשו ישראל את הארץ, שנאמר: לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ (דברים ח א. רש"י ברכות שם), ונאמר: וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וגו' בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ (תהלים קה מד- מה. ירושלמי ברכות פ"א ה"ו).
בגר נחלקו ראשונים: לדעת רבנו תם (בתוס' בבא בתרא פא א ד"ה למעוטי) אינו יכול לומר "שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה וכו'", שהרי הגרים לא נטלו חלק בארץ, ולכן ידלג תיבות אלו. אבל דעת הר"י (בתוס' ב"ב שם) והנמוקי יוסף (שם) שגר יכול לומר "שהנחלת לאבותינו וכו'", שבאברהם נאמר: כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ (בראשית יז ה), ואמרו בירושלמי (בכורים פ"א ה"ד): לשעבר היית אב לארם, מכאן ואילך אתה אב לכל הגוים. וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (קצט ד. וכן דעת רוב הראשונים).
ברכת בונה ירושלים. מטבע ברכה זו לא ניתקנה בבת אחת, אלא דוד תיקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", ושלמה תיקן "על הבית הגדול והקדוש" (ברכות שם). צריך להזכיר מלכות בית דוד בברכה זו (טוש"ע קפח ג), וכל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו (גמ' שם מט א; רמב"ם שם ה"ד; שו"ע קפז ד), ומחזירים אותו (שו"ע שם), שעל ידי דוד נתקדשה ירושלים (רש"י שם), ועוד שהיא מעין הברכה שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד (רמב"ם שם) 1 .
זימון
גדרו. שלשה שאכלו כאחת - פת - חייבים לזמן (משנה ברכות מה א; רמב"ם ברכות פ"ה ה"ב; טוש"ע או"ח קצב א). זימון זה הוא להזמין יחד לצירוף ברכה בלשון רבים, כגון "נברך" (רש"י שם). וענין הזימון שהוא דרך אזהרה והתראה להתעורר לברכה - ברכת המזון - מתוך כוונה (מאירי ברכות שם), והוא ריבוי שבח וגדולה להשי"ת שמזמנים ומתרים זה את זה ומתוועדים יחד להודות לו ולשבחו על שפע טובתו, כמו שנאמר: וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו (תהלים לד ד), והוא מפני כבוד הבורא כשהם מתחברים ומתרים זה לזה לברכו ומשום ברוב עם הדרת מלך (ארחות חיים ברכת המזון סי' לא וכלבו סי' כח). בזוהר (בלק קפו ב) אמרו שההזמנה היא כדי להמשיך הקדושה ולסלק הסטרא אחרא.
המצטרפים לזימון.
עם הארץ אין מזמנים עליו (ברייתא ברכות מז ב). וכתב המאירי (שם) שאין טעם הדבר משום שעמי הארץ אינם בני תורה, אלא מפני שאינם מתנהגים כראוי, ובדרך שיהא ראוי לתלמידי חכמים להתחבר עמהם ולשבת בקבע בסעודה שלהם, אבל יכולים עמי הארץ לזמן לעצמם אם היו שלשה. וכתב רב האי גאון (הובא ברשב"א ובשיטה מקובצת ברכות שם ובאשכול הוצאת רצב"א ח"א עמ' 47) שבימינו אין החכמים נזהרים בדבר זה ומקילים בו, וכן כתבו התוספות (חגיגה כב א ד"ה כמאן בשם ה"ר אלחנן) ותוספות רבי יהודה החסיד ותוספות הרא"ש (שם) והשולחן ערוך (קצט ג), ועוד, שמזמנים בזמן הזה אפילו על עם הארץ גמור, מפני שחוששים לאיבה, כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו. וכן כתב המאירי שלא נאמרו דברים אלו אלא באותם הימים שהיו נזהרים מלישב במעמד עמי הארץ, אבל מימות התלמוד ואילך לא ראינו מי שהקפיד על כך, ואפילו עם הארץ שאינו יודע לענות מזמנים עליו. ור"י (בתוס' חגיגה שם) נתן טעם שאנו מזמנים היום על עם הארץ , לפי שלא כל הרוצה ליטול את השם להחזיק עצמו לתלמיד חכם שלא לזמן על עם הארץ בידו ליטול, ואין אנו מחזיקים עצמנו לתלמידי חכמים לענין זה, ולפי זה פירש הדרישה (שם אות א) שאותה שאמרו שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו, הכוונה היא להיפך, שלא יהא כל אחד מחזיק עצמו לתלמיד חכם ויפרוש מההמון.
מי שהוא רשע בפרהסיא, וכל שכן מומר, ודאי אין מזמנים עליו, שאינו עדיף מעם הארץ בזמן התלמוד (מגן אברהם שם ס"ק ב), ואין לחוש בהם שמא יפרשו מדרכי צבור, שכבר הם פורשים מבלי זה (מחצית השקל שם).
המברך. הגדול - בחכמה (רמב"ם פ"ה ה"ט; שו"ע הרב רא א; משנה ברורה שם ס"ק א) - שבמסובים מברך לכולם (ברכות מז א; רמב"ם פ"ה ה"ט; טוש"ע רא א). אבל כתבו התוספות (ברכות מז א ד"ה והלכתא ע"פ גמרא שם מג א) והראבי"ה (סי' קכד) והראב"ד (בהשגותיו למאור סוף פ"ו) והטור והשולחן ערוך (שם) שרשאי הגדול לתת רשות לקטן לברך, שלא ניתן לגדול אלא מפני כבודו, אבל לא שחובת הברכה מוטלת על הגדול.
במה דברים אמורים שהגדול מברך, כשאין שם אורח, אבל כשיש שם אורח הוא מברך (רמב"ם פ"ז ה"ב; טוש"ע רא א), שכן אמרו (ברכות מו א): בעל הבית בוצע - מברך ברכת המוציא - ואורח מברך, כדי שיברך לבעל הבית (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), כי בעל הבית חפץ בכך ומוחל על כבודו כדי שיברכו אותו (ראבי"ה שם). וכתב הלבוש (רא) שכל דין קדימת גדול, מכיון שהוא מדיני דרך ארץ, בימינו אין מקפידים בזה, כדי שלא יבואו לריב עם בעל הבית לומר לו זה הגון וגדול, אלא בעל הבית נותן לזמן למי שירצה במקרה בעלמא, בלי שום הקפדת גדול או קטן, הגון או אינו הגון. אבל הכף החיים (ס"ק ג) כתב שבני ספרד מקפידים גם היום, וגם האחרונים לא הביאו את דברי הלבוש להבדיל בין ימינו לזמן קודם. אף בקדימת אורח כתב בשאלת יעב"ץ (ח"א סי' עד) שהדברים אמורים בימיהם שהמזמן היה מברך ברכת המזון וכל האחרים היו יוצאים בברכתו, אבל בימינו שנוהגים שכל אחד ואחד מברך לעצמו ואינם מתכוונים לצאת בברכת המברך, אין דין קדימה לאורח.
היה שם כהן, והוא שוה בחכמה עם שאר המסובים, מצוה מן התורה להקדימו שהוא יברך, כמו שהוא קודם לכל דבר שבקדושה (רי"ף ברכות שם ורא"ש סי' כ ע"פ גיטין נט ב; טוש"ע רא ב). אם הכהן מוחל על כבודו ונותן רשות לישראל לברך, רשאי (תשובת מהר"ם בר"ב דפוס פראג סי' קז והובאה במרדכי מגילה סי' תא; סמ"ג עשה כז; טור רא ומגן אברהם שם ס"ק ב). אם הכהן אינו חכם כהישראל, אף על פי שגם הוא תלמיד חכם, הישראל הגדול קודם לו, ומכל מקום טוב שימחל הישראל החכם על כבודו ויקדים את הכהן לברך (שו"ע הרב שם ג ומ"ב ס"ק יב ע"פ רמ"א בשו"ע קסז יד). היה הכהן עם הארץ אסור להקדימו לחכם ישראל (רי"ף ורא"ש ברכות שם ע"פ מגילה כח א; טוש"ע שם). כשאין שם כהן, ויש לוי, נחלקו ראשונים אם יש לו בברכת המזון דין קדימה לישראל (עי' טור רא וב"ח שם), וטוב להקדימו לישראל אם הם שוים בחכמה (שו"ע הרב שם ומ"ב ס"ק יג) 2 .
____________________________________________
מתוך ע' ברכת המזון, כרך ד, פרקים א, ב, ד, ה
2 מתוך ע' זמון, כרך יב, פרקים א, ח, י
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
