ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- קידושין
- שיעורים במסכת קידושין
הסמ"ע (קצ ס"ק א) סובר שמהותו של קניין כסף הוא תמורה, ובלשונו – "דמי שיווי השדה", ומבין שיש לכך השלכה למעשה, שהקניין מועיל רק במקרה שהכסף אכן משמש כתמורה לחפץ הנקנה, כגון שהחפץ שווה בדיוק כסכום זה או שזקף עליו את שאר החוב במלווה, אך אם קבעו שהכסף הניתן כעת לא ישמש כתמורה לחפץ אלא מעבר למה שנותן כעת הוא ימשיך להיות מחוייב במלוא הסכום, ונתינת הכסף נעשית כעת רק כפעולה חיצונית כמו שאר מעשי הקניין שעושים מעשה כל שהוא כמו הגבהה או משיכה והוא מקנה את החפץ – לא יועיל והחפץ לא ייקנה לו. כמובן, לפי דרך זו לא ניתן להקנות מתנה בקניין כסף אלא אם יגדירו שאין זו מתנה גמורה אלא הנותן מוכר תמורת מעות מועטות.
הט"ז (ס"ק א) חולק וכותב שקניין כסף הוא ככל הקניינים שהעיקר הוא עצם המעשה ומועיל אף כשלא ניתן בתורת תמורה ושיווי. לשיטתו מהות הקניין היא עצם פעולת הקניין. כלומר, צריך לקבוע מעשה שיגדיר את שעת מעבר הבעלות או שיוכיח את גמירות הדעת ולכן נקבעה פעולה זו כפי שנקבעו פעולות אפשריות נוספות כגון הגבהה ומשיכה. הוא מביא לשיטתו שתי הוכחות. הראשונה מדברי הרמ"א בסעיף י. הרמ"א אומר שאפילו אם בקניית השדה לא נתן לו את המעות לגמרי אלא רק בתורת עירבון ואמר "ערבוני יקון" קנה, ויתירה מזו, אם פירש שיקנה את כל השדה אף מעבר לסכום המעות קנה את כל השדה.
הוכחה נוספת הוא מביא מכך שקניין כסף מועיל גם בקידושי אשה, ופשוט מסברא שבאשה הוא קונה אותה דרך נתינה לחוד ולא בתורת שיווי מה שהיא שווה. ואין לחלק שבאשה זה סוג קניין אחר שהרי כמבואר בגמרא המקור לקידושי אשה הוא מהקניין של מערת המכפלה מעפרון.
האבני מילואים (כט ס"ק ב) דוחה את קושיית הט"ז מקידושי אשה שאכן גם בקידושין הכסף נחשב לתמורה, ואם מסכימה להתקדש בפרוטה זהו השיווי ואם סיכמו על יותר אלא שבשעת הקידושין מביא לה פרוטה הוא צריך לתת לה אותה בתורת תחילת פירעון ובתורת שיווי ובכך מקודשת לו ובהמשך ישלים, כמו בקונה שדה.
על פי זה הוא מיישב את דברי התוס' רי"ד. הגמרא בדף ג ע"א אומרת שאשה אינה נקנית בחליפין. התוס' רי"ד (ד"ה למעוטי חליפין) מקשה מדוע שלא יועיל מתורת כסף, הרי רב אשי סובר בנדרים מח ע"ב שמצד האמת הסודר שייך למוכר ואם רוצה רשאי לעכבו בידו (התוס' רי"ד סובר שהלכה כמותו ולא כרב נחמן שם), ואם כן בפועל האשה קיבלה שווה פרוטה, וגם אם מחזירה את הסודר היא עושה כן מרצונה. לכן הוא מעמיד את הגמרא במקרה שהסכימה להתקדש תמורת מנה אלא שמעשה הקניין נעשה בסודר. האבני מילואים מקשה מה ההבדל בין המקרים הרי גם במקרה זה סוף סוף כעת קיבלה שווה פרוטה ומדוע שונה ממקרה שהסכימה להתקדש במנה וקידשה בדינר שהיא מקודשת וחייב להשלים את שאר הסכום. ומתרץ על פי דברי הסמ"ע, שהואיל וכסף הוא בתורת שיווי, דווקא כאשר נתרצתה להתקדש בחליפין הסודר יכול להיחשב בתורת קניין כסף כיון שניתן בתורת שיווי, אך כשסוכם שתתקדש במנה, הרי שהסודר אינו ניתן בתורת תחילת פירעון אלא ניתן רק בתורת קניין והוא מחוייב לתת לה בהמשך את כל המנה, ולפיכך אינו יכול להועיל בתורת קניין כסף.
יש להקשות על כך מהתוס' רי"ד בדף יג ע"א (ד"ה כדתניא) האומר שאם רוצה לתת שדה במתנה לחברו ואינו יודע לכתוב שטר וגם היה השדה רחוק ממנו ואינו יכול להחזיק בו וירא שמא יחזור בו – מקבל ממנו פרוטה ואומר לו הרי שדי קנויה לך בפרוטה זו. מוכח שלדעתו קניין כסף מועיל אפילו במתנה כדעת הט"ז, וכן הוכיח המנחת אשר (קידושין סוף סימן ה). ונראה ליישב שאין הכרח שסובר כט"ז, וכוונתו שאם אינו יודע לכתוב שטר ימכור לו את השדה תמורת פרוטה והמוכר לא יחזיר לו את הפרוטה ואז הקניין לא יהיה בתורת מתנה אלא בתורת מכר וממילא הפרוטה תינתן כתמורה ולא רק כמעשה קנייני.
אבן האזל (מכירה א, ד) כותב שמחלוקת הסמ"ע והט"ז היא מחלוקתם של רש"י ותוס' בבבא מציעא (מח ע"ב). רש"י (ד"ה בזמן) אומר שאם נתן לו עירבון שלא בתורת תחילת פירעון אלא אמר לו "ערבוני יקנה", כלומר, שערבון זה יקנה את הכל – לא מועיל. ו התוס' (ד"ה בזמן) תמהים וסוברים שאדרבה במקרה זה ודאי מועיל לקנות את השדה ועדיף ממקרה שנותן בתורת בתחילת פירעון. ובדעת הסוברים שלא מועיל כי קניין כסף עניינו תמורה, הוא חולק על האבני מילואים וכותב שזה נכון דווקא בקניית קרקע אך בקידושי אשה פשוט שאין זה שיווי ותמורה, ולא קשה הוכחת האבני מילואים מכך שקידושי כסף נלמדים מקניין כסף של עפרון, כי רק למדנו שקיחה משמעותה בכסף אך אין זה אומר שקניין כסף וקידושי כסף פועלים באותו אופן, אלא לכל אחד מהם יש את המהות ואת אופן הפעולה המיוחדים שלו 1 .
מהות הקידושין
בסוגיא 'מהות הקידושין' ראינו שיש סוברים שהקידושין הם חלות איסורית בלבד ויש סוברים שהבעל גם קונה קניין ממוני כל שהוא באשה, כגון שקונה את האשה לעניין אישות. אם נאמר שזוהי חלות איסורית בלבד נהיה מוכרחים לומר כט"ז או כאבן האזל, שלכל הפחות בקידושין פשוט שהמהות של קידושי כסף אינה שוויות ותמורה. לעומת זאת לפי הסוברים שיש קניין ממוני בקידושין יש מקום לומר שהמהות היא שוויות ותמורה. ובפשטות זהו שורש מחלוקתם של האבני מילואים ואבן האזל, שהאבני מילואים סבר ששייך "שוויות" באשה ויש בקידושין קניין ממוני ואילו אבן האזל שמיאן לקבל זאת וסבר שגם אם בממונות קניין כסף הוא בתורת שוויות בקידושי אשה אי אפשר לומר כך, ודאי סבר שבקידושין אין שום קניין ממוני.
אך צריך עיון כי בסוגיית 'מהות הקידושין' ראינו שלדעת האבני מילואים אין קניין ממוני בקידושין ואילו כאן הוא סובר שגם קידושי כסף הם מטעם תמורה.
המקדש בשטר חוב ומחל
כאשר אדם מוכר שטר חוב וחוזר ומוחל עליו הוא צריך לשלם ללוקח מדינא דגרמי את שיעור הכסף ששילם. הרא"ש בבבא מציעא (א, מח) כותב על פי זה שאדם המקדש אשה בשטר חוב וחוזר ומוחל עליו צריך לשלם לה פרוטה. האבני מילואים מוכיח מכך שקניין כסף הוא שיווי, ולכן צריך להחזיר לאשה את הפרוטה, כי אנו מתייחסים לעובדה שנתקדשה לו כאילו נתנה לו שווה פרוטה, ואילו אבן האזל דוחה שיש להוכיח להפך – אילו היה זה שיווי היה צריך לתת לה את מלוא הסכום שהיה השטר עומד להימכר בו ולא רק שווה פרוטה, אלא ודאי הכסף הוא רק למעשה קניין, והסיבה ששווה פרוטה כן צריך לתת לה הוא שבגלל שאי אפשר לקדש בפחות משווה פרוטה היא ודאי הפסידה סכום זה.
גדר היתר על הפרוטה
הגמרא בדף ג ע"ב אומרת שאב זכאי בכסף קידושי בתו הקטנה והנערה, כלומר, אם אדם מקדשה בכסף – האב זוכה בכסף. הבית שמואל שואל מדוע זוכה בכל הכסף שהבעל נתן לה הרי כדי לקדש מספיק לתת פרוטה ואם כן רק הפרוטה ניתנת בתורת קידושין והשאר בתורת מתנה, ומסיק מכך שאב זכאי גם במתנות שמקבלת בתו.
הגרז"נ גולדברג שליט"א (חזון קדומים, 'קניין כסף' פרק ב ס"ק ב) מוכיח שהאבני מילואים חולק וסובר שגם כאשר נותן יותר מפרוטה כל הכסף ניתן בתמורה. הגמרא בנדרים ו ע"ב מסתפקת אם יש יד לקידושין, והבית יוסף (בדק הבית אה"ע לו, ט) מסביר לאור פירוש הר"ן שם שמדובר שנתן לאחת שתי פרוטות ואמר לה הרי את מקודשת ואז אמר לשניה "ואת", ואמנם בבבא בתרא קכט ע"ב כתוב שבקידושין אין דין של יכולת חזרה מדיבור תוך כדי דיבור, אך כאן הוא לא חוזר מעצם הקידושין אלא מפרוטה אחת מתוך השתיים שנתן ולגבי זה ניתן לחזור תוך כדי דיבור. האבני מילואים (ס"ק ו) מקשה שברגע שנתן לראשונה את הכסף כבר זכתה בכולו, וכמו שלא יכול לחזור מעצם הקידושין כך לא יכול לחזור מכסף הקידושין. אילו היה סובר כדברי הבית שמואל שרק הפרוטה הראשונה נחשבת לכסף קידושין והשאר בתורת מתנה לא היה מתקשה שהרי ממתנה ניתן לחזור תוך כדי דיבור, אלא ודאי סבר שכל הכסף הינו בתורת קידושין.
הגרז"נ מסביר שמחלוקתם תלויה במחלוקת בגדר קידושי כסף אם מהות הקניין הוא תמורה או אמצעי למעשה קניין. האבני מילואים הולך לשיטתו שהכסף נחשב לתמורה ולכן ודאי שכל הסכום ניתן כתמורה, ואילו הבית שמואל סבר כט"ז או כאבן האזל שבקידושי כסף אין זו תמורה ולכן די בפרוטה כדי לבצע את מעשה הקניין והשאר ניתן בתורת מתנה.
נראה שתלייה זו הכרחית רק לצד אחד. אם הקניין הוא תמורה אכן צריך לומר שכל הכסף ניתן עבור הקידושין, אך אם הוא אמצעי קניין נראה שגם כן יש מקום לומר שכל הכסף נחשב לכסף קידושין ולא למתנה. על כל פנים לפי זה הבית שמואל מוכרח לומר שזה אמצעי קניין ולא תמורה, והאבני מילואים כתב בפירוש שזוהי תמורה ולכן מוכרח לומר שכל הכסף ניתן בתורת קידושין.
חיוב תשלום (כשסוכם) כשמקדשה בביאה
עוד אומרת הגמרא בדף ג ע"ב שהאב זכאי גם בקידושי בתו בביאה, ונחלקו הראשונים בהסבר הגמרא. רש"י (ד"ה זכאי) מפרש שזכאי למוסרה בעל כרחה לביאה לשם קידושין, ואילו התוס' (ד"ה האב) מפרשים על פי ירושלמי שגם כשמתקדשת בביאה ולא בכסף האב זכאי לדרוש מהבעל שכר כתשלום על כך שמוסרה לו לקידושין.
הגרז"נ גולדברג שליט"א (שם ס"ק ג) לומד מדברי הירושלמי והתוס' שהבינו שיש בקידושין קניין ממוני ולכן כאשר הבעל קונה את האשה הוא צריך לשלם תמורתה, כמו שכאשר אדם קונה חפץ בהגבהה ברגע זה הוא מתחייב בדמים שסוכמו תמורתו, וכשמקדש קטנה אביה מקבל תמורה זו. ותולה הגרז"נ את מחלוקת רש"י והתוס' במחלוקת האבני מילואים ואבן האזל אם שייך 'שוויות' באשה, או כפי שהתנסחנו למעלה, אם יש קניין ממוני בקידושין או שזו רק חלות איסורית. רש"י לא אבה לפרש כתוס' משום שסבר שהאשה אינה כנכס ממוני ואין זכות ממונית בקידושין, ולכן גם אם סוכם שהבעל ישלם לה, התשלום אינו מוגדר כתמורה לקידושין אלא כתנאי בעלמא.
כפי שכתבנו למעלה, המחלוקת במהות הקידושין והמחלוקת בקידושי כסף תלויים זו בזו רק לצד אחד. לפי זה, הירושלמי והתוס' המבינים שיש כאן קניין ממוני יכולים לסבור כט"ז שקידושי כסף אינם מצד תמורה, וכשם שהט"ז סבור שאפילו קניין כסף בקרקעות אינו בתורת תמורה, אלא שוודאי לא סברו כאבן האזל שאין שום שוויות וזכות ממונית בקידושי אשה.
נראה 2 שאין הכרח בתליית הגרז"נ ואפשר לומר שגם לשיטת התוס' אין בקידושין קניין ממוני, והתמורה הממונית כאן אינה בתמורה לקידושין אלא לזכותו של האב לקדשה למי שרוצה. הואיל ולאב עומדת זכות לקדשה למי שרוצה, הוא יכול לנצל זאת כדי לדרוש כסף מחתן הרוצה שהאב יתרצה לתיתה לו. לכן אם סוכם למוסרה לחתן מסויים לקידושי ביאה שכר נתינתה דווקא לו ניתן לאביה.
^ 1.יש להעיר שהאבני מילואים עצמו (כח ס"ק טז) העיר שאמנם קידושי כסף נלמדים מעפרון אך מכירת קרקעות בכסף נלמדת מ"בכסף יקנו שדות" ולא מעפרון, ולכן יש מכך מקור לשיטת הרמב"ם שהדין שקידושין במלווה לא חלים נכון דווקא לגבי קידושין אך מכר במלווה כן חל, הואיל ומקור הפסול נלמד מעפרון ולכן אין ללמוד למכר אלא רק לקידושין.
^ 2.שילה שטינמץ
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
