ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- קידושין
- שיעורים במסכת קידושין
המקדש במלווה
לגבי המקרה הראשון, רש"י מנמק שאינה מקודשת משום שקידושי כסף נלמדו מקיחת השדה מעפרון, ולכן כמו ברכישת שדה גם כאן יש להצריך שתהיה נתינה של משהו בשעת הקידושין. במלווה אין שום נתינה כי מלווה להוצאה ניתנה ולכן המעות שניתנו לה בעבר הן כבר שלה, ואם כן כעת הוא לא נותן לה שום דבר חדש אלא רק מוותר לה שלה תזדקק להשיב לו מעות אחרים. אפשר להסביר ברש"י שמבחינה משפטית לא מוגדר כלל שהיה כאן מעבר של כסף ממנו אליה, ואפשר להגדיר שאמנם ודאי היה כאן מעבר של שווי כספי, אך לומדים מעפרון שאין זה מספיק אלא צריך שתהיה נתינה ממשית 1 .
גם הרמב"ם (אישות ה, יג) מנמק ש"מלווה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו" אולם בהלכות מכירה (ז, ד) הוא מכשיר זאת לגבי קניית קרקעות וכותב שניתן לרכוש על ידי מחילת מלווה, ומשמע שלדעתו זו בעיה דווקא בקידושי אשה, וצריך להבין את הטעם בחילוק זה, אם לגבי קניית קרקע נחשב כנתינת ממון מדוע לא מועיל לגבי קידושי אשה, ולהפך, אם לא מועיל לגבי אשה גם לא יועיל בקרקעות. בפרט קשה מהסוגיא בדף מז ע"א. שם הגמרא אומרת שאם מלווה להוצאה ניתנה אז גם לא יועיל בקרקעות. נעיר, שרש"י ביאר שמקור הדין לפסול קידושין במלווה הוא מקיחת השדה מעפרון, ומשמע בפשטות שהוא הדין בקיחת שדה, כפשט הסוגיא בדף מז ע"א, אך כפי שיובא בהמשך אין הכרח לדייק כך מרש"י ואדרבה האבני מילואים דייק מכך בדיוק להפך.
המגיד משנה שם מיישב שסמך על הסוגיא בבבא מציעא מו ע"ב, שממנה עולה שמהתורה ניתן לקנות פרה בדמי שור למרות שהחוב של דמי השור הוא בתורת מלווה. אך עדיין לא ברור מה הסברא לחלק.
האבני מילואים (כח ס"ק טז) עומד על כך ועונה שאכן גם מחילת מלווה מוגדרת כנתינת כסף, אך בקידושין לא די בכך אלא צריך שגם תהנה מהכסף הניתן לה, ובמלווה הואיל והכסף כבר היה בידה ההנאה כבר התקבלה וכעת אינה מקבלת הנאה. הדברים מדוייקים בלשון הרמב"ם שנימק "מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו". צריך להסביר שאמנם כמובן המחילה היא שוות כסף ובוודאי שיש מכך הנאה, אך ההנאה אינה מגוף הכסף הניתן לה 2 . הוא מסביר שהמקור לחילוק זה הוא מהדין של המקדש במתנה על מנת להחזיר, שהגמרא ביארה שאינה מקודשת לפי שאינה נקנית בחליפין, ו התוס' (ד"ה לבר) ביארו שזו גזירה מדרבנן משום שדומה לחליפין, אך הרמב"ם (אישות ה, כד) נימק שאינה מקודשת משום שאם בסוף מחזירה את המתנה אין לה הנאה מהמתנה, משמע שלדעתו אין זו גזירה אלא מהתורה אינה מקודשת, ודינה שונה משאר מכר הנקנה גם על ידי הקנאת מתנה על מנת להחזיר, משום שאמנם נחשב לנתינת כסף אך בקידושין צריך שגם תהנה מהכסף.
יש לעיין בדברי האבני מילואים המנמק שאינה נהנית בשווה פרוטה במתנה על מנת להחזיר – מדוע, הרי אם מקבלת חפץ יקר על מנת להשתמש בו זמן מסויים ודאי יש בכך הנאה בשווי פרוטה? ודוחק לומר שמדובר במחזירה לו מיד שהרי הגמרא לא חילקה, וכן דוחק לומר שגזרנו על כל המקרים של מתנה על מנת להחזיר משום המקרה שמחזיר לה מיד, כי היה לגמרא לפרש זאת. עוד קשה מדברי הרמב"ם שנראה בהמשך, שניתן לקדש בהנאת מלווה, והרי גם את מעות המלווה היא מחזירה ואין זה עדיף ממתנה על מנת להחזיר. לכן נראה שוודאי יש כאן הנאה בשווי פרוטה, ובכל זאת אינה מקודשת בגלל שדעתה להתקדש תמורת מלוא השווי של המתנה שמקבלת, ואם צריכה להחזירה לא נהנתה בכל שוויה. מדוע אם כן בהנאת מלווה מקודשת? כאשר היא מפרשת שאין כוונתה להתקדש בכל ההנאה האפשרית מהחפץ אלא רק בחלקה היא מקודשת. לפי זה גם במתנה על מנת להחזיר אם יפרש שמקדשה בהנאה של הזמן שהמתנה תהיה אצלה עד שתחזיר תהיה מקודשת.
האבני מילואים מביא אפשרות נוספת כמקור לרמב"ם, מתוך דקדוק בדברי רש"י שכתב שבמלווה אינה מקודשת משום שהמקור הוא מעפרון ושם הייתה נתינה גמורה. למעלה דייקנו מכך שבפשטות לדעתו גם במכירת קרקע לא מועיל, אך האבני מילואים מדקדק להפך, משום שהדין שקרקע נקנית בכסף בכלל לא נלמד מעפרון אלא כמבואר בדף כו ע"א נלמד מ"שדות בכסף יקנו", ואם כן יש לדקדק שמלווה כן נחשבת לכסף אלא שלגבי קידושין יש לימוד מיוחד מעפרון לפסול, אך בשאר מכר מועיל משום ששם אין לימוד מיוחד. מקודם הסתפקנו אם לדעת רש"י מחילת מלווה כלל לא מוגדרת כנתינת כסף או שכן מוגדרת אלא שהתורה דרשה שתהיה כאן נתינה ממשית. בדברי האבני מילואים הללו מבואר כצד השני, ואף העלה מכך נפקא מינה שבמכר כן יועיל. גם אם נלך כצד זה נראה שעדיין לא מוכרחים לומר שרש"י מודה לרמב"ם שמועיל במכר, כי אפשר לומר שלדעתו לומדים מעפרון גם לקרקעות.
אבן האזל (ה, טו. בעיקר במילים "ובמה שבארנו") הולך בדרך אחרת ומסביר שהחיסרון הוא שלא נחשב לכסף. מדוע אם כן הבעיה קיימת דווקא בקידושין? הוא מתרץ על פי דרכו (ראה בסוגיית 'קניין כסף וקידושי כסף') שבקניין כסף מהות הקניין היא תמורה ואילו בקידושין נתינת הכסף מתפקדת כפעולה קניינית בלבד ולא בתורת תמורה. מבחינה משפטית מחילת חוב אינה מוגדרת כנתינת כסף אך בוודאי שהיא מהווה תמורה ולכן זה מועיל דווקא במכר ולא בקידושין.
המקדש בהנאת מלווה
את המקרה השני מפרש רש"י שהלווה לה כבר בעבר וכעת מרחיק לה את זמן הפירעון, ואומר לה שמקדשה באותה הנאה שהיא הייתה משלמת לו או לחברו פרוטה כדי שיפייסו לדחות את מועד הפירעון. כך פירש גם הרי"ף (ב ע"ב). יש לשאול לפי זה מדוע נזקקה הגמרא להגיע למקרה זה ולא כתבה בפשטות את המקרה המקביל למקרה הראשון, שמחל לה לגמרי על ההלוואה, בתוספת הפרט שקידשה בהנאת המחילה ולא בגוף המעות שמוחל עליהם. עוד יש לברר, אם ניתן לאור חידוש זה (שגם במקום שאין נתינה ממשית מכל מקום אפשר לקדש בהנאה) לקדש גם בהנאה של עצם ההלוואה, כלומר, בשעה שמלווה לה אומר לה שמקדשה בהנאה שהייתה משלמת לו או לחברו כדי לפייסו להלוות לה, או שמא יש לחלק.
הרמב"ן מתייחס לשאלה הראשונה ומסתפק מה באמת הדין במקדש בהנאת מחילה. לפי הסברו הראשון כל שכן שתהיה מקודשת, אלא שהגמרא נקטה במקרה של דחיית הפירעון מסיבה צדדית כדי ללמדנו שיש בו בעיה של הערמת ריבית. לפי הסברו השני במקרה זה אינה מקודשת, משום שהואיל ומרוויחה כאן מעות יש לחשוש שדעתה על המעות ולא על ההנאה, ובמעות אינה יכולה להתקדש משום שהם כבר היו שלה מאחר שמלווה להוצאה ניתנה. דין דומה לכך מצאנו בדף מח ע"ב, שיש צד לומר שהמקדש במלווה ופרוטה דעתה על המלווה ולא על הפרוטה ולכן אינה מקודשת. לפי ההסבר השני נוכל לפשוט גם את שאלתנו השנייה, שהרי כל שכן שבמקרה שמלווה לה ונותן לה כעת מעות יש חשש שדעתה על המעות ולא על ההנאה. ברש"י (ד"ה לא צריכא) עצמו מפורש כהסבר הראשון שכל שכן שהיא מקודשת.
רבנו חננאל (מובא ברמב"ן וברשב"א) פירש את המקרה השני, שהאיש נטל מהאשה את המעות וחזר ונתנם לה כדי להאריך את זמן הפירעון. לכאורה יש כאן הלוואה חדשה ואם כן הוא הדין בתחילת הלוואה שיכול לקדש בהנאה שמלווה לה, ואכן כך מפרש הרמב"ם (אישות ה, טו), שצעד כנראה בעקבות רבנו חננאל, ומפרש את דברי הגמרא שהרוויח לה זמן, שהכוונה היא שבעצם ההלוואה הרי הוא מרוויח לה את הזמן להחזקת המעות עד לזמן הפירעון. לדעתם לא ניתן לקדש בהנאת מלווה ללא נתינת מעות ממש, כי אם אין נתינת מעות ולא ניתן לקדש בסכום הממוני משום שמלווה להוצאה ניתנה לא יתכן שלקדש בהנאת המלווה יהיה עדיף וכן יועיל.
הרשב"א דוחה את הקושיא, שכן החיסרון במעות עצמם הוא שאינם ברשותו הואיל ולהוצאה ניתנה ואם כן הוא לא נותן לה אותם כעת, אך ההנאה כן קיימת כעת והוא נותן לה אותה. ואדרבה הוא מקשה עליהם, שאם לא ניתן לקדש בהנאה מצד עצמה כאשר לא מעביר לה כעת מעות, מה יועיל לתת לה מעות, הרי סוף סוף הוא לא מקדשה במעות (שהרי הם רק הלוואה והיא צריכה להשיבם לו) אלא בהנאה.
הריטב"א הוסיף להקשות שוודאי ניתן לקדש בהנאה גרידא כפי שרואים בדף סג ע"א שאם אמרה רקוד לפני ואתקדש לך מקודשת.
הגרז"נ גולדברג (חזון קדומים) וכן הברכת אברהם מיישבים שלדעת הרמב"ם לא ניתן להתקדש בכל הנאה שהיא, ובמקרה של "רקוד לפני" מועיל רק בגלל שבכך שציוותה אותו לעשות כן על מנת לקדשה הרי הוא כפועל ובתמורה לפעולת פועל ניתן לקדש. הקידושין אינם נעשים על ידי עצם ההנאה שיש לה מהריקוד אלא מההנאה הכספית שקיבלה ממנו באופן של פעולת פועל. במחילה אין שום פעולה ולכן לא שייך שם שכר פועל. הברכת אברהם מוכיח זאת מכך שהגמרא בדף מז ע"א תולה את הדין של "רקוד לפני" במחלוקת אם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או שאינה אלא לבסוף, שלפי הצד הראשון הואיל וחיוב התשלומים לפועל הוא במשך כל הפעולה נמצא שכל עוד לא קידשה נוצר לה חוב עבורו וברגע שמקדשה הוא מקדשה תמורת מחילת מלווה ואינה מקודשת, אך אם אינה אלא לבסוף מקודשת. אם הקידושין הם על ידי עצם ההנאה, מה אכפת לנו מתי חייבים לשלם לפועל, אלא שהקידושין הם כתמורה לשכר הפעולה.
אולי אפשר ליישב באופן נוסף 3 , ולצורך כך נקדים ונעלה קושיא בדברי הרמב"ם. המשנה בדף מז סג ע"א מביאה שני מקרים: "על מנת שאדבר עלייך לשלטון", "ואעשה עימך כפועל". ובהמשך הגמרא כותבת שהדין תלוי במחלוקת אם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. הרמב"ם (אישות פרק ה) בהלכה כ מביא את המקרה של "כפועל" וכותב שאינה מקודשת משום שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ונמצא מקדש במלווה, אולם את המקרה של "אדבר עלייך לשלטון" הביא בנפרד בהלכה יט ושם רק ציין שאינה מקודשת משום שנחשב כמקדש במלווה, ולא הזכיר את הטעם לכך שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ואכן העצמות יוסף התקשה בכך ונשאר בצריך עיון. נראה ליישב שהרמב"ם סבר שבמקרה של דיבור לשלטון לדעת כולם נחשב למקדש במלווה 4 , ואפילו לסוברים ששכירות אינה אלא לבסוף, בגלל שהוא לא גורם לה הנאה חיובית אלא רק מסייע למנוע הפסדים ומדבר עם השלטון שלא יטילו עליה מיסים. אמנם הנאה זו היא שוות כסף אך בפועל היא לא קיבלה הנאה חיובית. לכן מקרה זה דומה למחילת מלווה, שגם שם הכסף כבר ברשותה והוא רק מונע ממנה הפסד בכך שאומר שמוחל לה על הצורך לפרוע. בכך מתורצת קושייית הריטב"א, כי הרמב"ם סבור שלא ניתן לקדש בכל הנאה אלא רק כאשר מקבלת הנאה חיובית, ולכן הארכת זמן או מחילת פירעון לא מועילה אפילו כשמפרש שמקדשה בהנאת המחילה או בהנאת דחיית הפירעון. רק כשנותן כעת את המעות יש הנאה חיובית ויכול לקדשה בכך.
^ 1.נעמוד על כך בהמשך, בדברי האבני מילואים בדעת הרמב"ם.
^ 2.צריך עיון, כי אם מוגדר כנתינת כסף, צריך להועיל אם יפרש שמקדש בהנאת המחילה, אך כפי שנראה בהמשך לדעת הרמב"ם מועיל לפרש "בהנאה" רק כשנותן לה בפועל את המעות ולא כשמוחל על החוב בלי לתת באותה שעה מעות, וקשה הרי לפי האבני מילואים גם במחילה נחשב כנותן כסף.
^ 3.אביאם מנדל
^ 4.לפי זה צריך להעמיד את כל הדיון בגמרא שתלתה את המשנה במחלוקת, שהדיון מוסב רק על המקרה השני במשנה של "עשה עמי כפועל" ולא על המקרה של דיבור לשלטון.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
