ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- בא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שלמה בן יעקב
מספרים על ר' משה ליב סאסובר, שבשבת פרשת בא אמר מרוב התרגשות שהוא מרגיש כמו בפסח. ובאמת, בזוהר כתוב שכשאדם שומע את קריאת התורה בשבת, הוא צריך להרגיש כאילו הוא עומד במעמד הר סיני ושומע את דברי התורה מריבונו של עולם. צריך שהקריאה בתורה תפעל בנו.
יש לנו מצווה דאורייתא לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה, ומצווה נוספת מיוחדת בליל הסדר לספר ביציאת מצרים. אלו שתי מצוות נפרדות. עיקר היציאה ממצרים היתה ביום, אבל אנו עורכים את ליל הסדר בלילה. זכירת יציאת מצרים בלילה אינה פשוטה, היא נלמדה מדרשת הפסוקים:
אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר: 'לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' (דברים טז, ג) - 'ימי חייך' - הימים, 'כל ימי חייך' - הלילות (ברכות א, ה).
אם כך, הזכירה בלילה היא חידוש, ואילו הסיפור הוא רק בלילה. בעל ה'נתיבות', בספרו 'מעשה ניסים' על הגדה של פסח מספר משל לאדם שמצא שתוקי, כלומר תינוק המושלך ברחוב, פצוע, חולה ומוזנח. לקח אותו לביתו, טיפל בו, נתן לו את התרופות המתאימות לו, רחץ וסך אותו, וגידל אותו כבן. לימד אותו, שלח אותו לבתי ספר, אחר כך מימן עבורו לימודים נוספים, עד שאותו תינוק נהיה אדם גדול ומצליח מאוד. כעת אותו שתוקי מספר על האדם שגידל אותו: 'הוא איש טוב, לפני ארבעים שנה הוא מצא אותי ברחוב, טיפל בי, הייתי אז חולה ומוזנח, והוא טיפל בי.' זו בושה! אתה מספר רק על אותו יום שבו הוא מצא והציל אותך, מה עם כל השנים שהוא גידל אותך, לימד אותך, ונתן לך אפשרויות לגדול ולהתפתח, מה עם העובדה שרק בזכותו הגעת למה שאתה?
אבל אם אותו שתוקי יעשה סעודה גדולה ביום שבו הוא נמצא ברחוב, ונלקח על ידי אותו אדם שטיפל בו במסירות גדולה, ובאותה סעודה הוא יספר את הסיפור כולו באופן מפורט, ויודה למיטיבו בפני קהל גדול – ברור שאין בזה חיסרון. הרי זה מתבקש, משום שזה יום השנה לאותו מאורע. זה לא סותר את התודה הגדולה שיש לו על כל יום ויום מאז ועד עתה.
כך מקשה בעל 'מעשה ניסים', הרי הקב"ה זן אותנו יום יום, שעה שעה, דואג לנו לכל צרכינו דורות רבים, מדוע אנו מסתפקים בלספר רק ביציאת מצרים, הרי חובתנו לספר ולשבח על כל השנים שה' דואג לנו מאז ועד היום הזה. והוא עונה, שזהו בדיוק החילוק שבין זכירת יציאת מצרים ובין סיפור יציאת מצרים. יציאת מצרים כוללת שני דברים. מצד אחד, הניסים והנפלאות של המכות, היד החזקה והזרוע הנטויה, ומצד שני, הבחירה שהקב"ה בחר בנו כאשר הוציא אותנו מארץ מצרים, שהיא היסוד לכל מה שהקב"ה מיטיב אתנו מאז ועד עולם. הקב"ה הוציא אותנו ממצרים באותות ובמופתים 'לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ' (שמות י, א), וכל העולם נוכח אז לדעת שהקב"ה בחר בעם ישראל. ביציאת מצרים נעשה חיבור מוחלט בין שמו של הקב"ה בעולם ובין עם ישראל. הקב"ה בחר בנו להיות בניו - 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל' (ד, כב). ומאז, הקב"ה כביכול מחוייב לנו, וכשישראל חטאו בעגל, אומר משה לקב"ה - מצריים יגידו שלקחת את ישראל כדי להרוג אותם במדבר! אחר כך ישראל חוטאים בחטא המרגלים, ושוב אומר משה רבינו – אם תהרוג אותם זה יהיה חילול ה'! יגידו שאין כוח לקב"ה להביא אותם לארץ ישראל. ריבונו של עולם, קשרת את כבודך בכבודם ובקיומם של עם ישראל. כשקורה להם משהו זה פוגע בכבודך. ההוצאה ממצרים מחייבת, כביכול, את ריבונו של עולם לדאוג לעם ישראל בכל הדורות, כי הם עמו ונחלתו. לכן אנחנו אומרים: 'לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' (תהלים קלו, י). למה 'לעולם' חסדו, הרי זה אירוע חד פעמי, אלא שכל מכה שהקב"ה נתן במצרים הוכיחה יותר את הקשר שבינו ובין ישראל. אם כך, חוץ מעצם המופתים שהיו שם, יציאת מצרים היא החותמת על הקשר של ישראל עם ריבונו של עולם לכל הדורות כולם.
כעת מוטלות עלינו שתי מצוות. מצווה אחת - זכירת יציאת מצרים, בכל יום ובכל לילה אנו מזכירים שה' בחר בנו לעם, וממילא הכל נובע מהבחירה הזו. כל יום וכל לילה אנו קושרים ומחברים את חסדי ה' עמנו בכל עת אל אותה התחלה שהייתה ביציאת מצרים. ויש לנו עוד מצווה, לספר את הניסים והנפלאות. במצוות הסיפור אנחנו עוסקים בניסים הגדולים שהתרחשו בדיוק בתאריך הזה, ועיקר הניסים והנפלאות היו בלילה, במכת בכורות. אנחנו מתאספים ומספרים את הסיפור של גודל מעשי ה', איך התרחשה ההוצאה ביד חזקה ובזרוע נטויה.
להביא לימות המשיח
המשנה שהזכרנו ממסכת ברכות מוסיפה את דעת חכמים:
וחכמים אומרים: 'ימי חייך' – העולם הזה, 'כל ימי חייך' - להביא לימות המשיח.
בגמרא (יב:) מובאת ברייתא שמספרת על הדיון שהיה בין בן זומא ובין חכמים:
אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח? הרי נאמר: 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה' (ירמיה טז, יד-טו).
אז למה חכמים אומרים שהפסוק מלמד שבימות המשיח נצטרך להזכיר יציאת מצרים, חכמים עונים לבן זומא, שזכירת יציאת מצרים לא תתבטל לגמרי, אלא ששעבוד מלכויות – היציאה מהגלות האחרונה – יהיה עיקר, ויציאת מצרים תהיה טפלה לו.
מבאר הרב זצ"ל ב'עין אי"ה' (א, קעא) שצריך להבחין בין המדרגה שאליה הגיעו ישראל ביציאת מצרים ובין עניינה של הגאולה האחרונה:
ביציאת מצריים זכו ישראל לחירותם, היינו שלמות עצמם, אבל את השלמות הכללית של המין האנושי, ישלימו בימות המשיח.
כלומר, התפקיד של עם ישראל הוא תפקיד כללי, לא רק להיות נאמנים לקב"ה ועושי רצונו, אלא לרומם את העולם, 'לתקן עולם במלכות שדי'. והשלמות הכללית של המין האנושי – תהיה בימות המשיח.
ואיך זה יקרה - על ידי פיזורם של ישראל בין הגויים. על ידי הפיזור בגלות האחרונה החל שם ה' להיוודע בעולם. דווקא על ידי הפיזור בגלות האחרונה. בגלות הראשונה כל המשפחה, העם, ישבו בתוך מצרים עצמה, ולא היו מפוזרים בארבע כנפות הארץ, אלא נמצאים ביחד. אבל על ידי פיזור הגלות האחרונה נגרם שכל העולם מכיר את עם ישראל, שמע את שם ה' אלקי ישראל. וכך, בהדרגה לומד העולם את דרכם של ישראל.
אבל לא נגמר דעת ה', כי אם בהרמת קרנם של ישראל על כל, בהיות השלמות האנושית הכללית באה לידינו בימות המשיח שאז נתרומם באמת להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.
כלומר, כפי שבישראל ישנו שבט כהונה, כך כל ישראל נועדו להיות ממלכה של מעין כוהנים ביחס לכל האנושות כולה. לשם כך עלינו להיות מורמים משאר העמים, בכדי שנוכל להשפיע עליהם ולהשלים אותם.
אז יהיה שעבוד מלכויות עיקר המטרה, והשלמות הלאומית הפרטית טפלה לה במעשה. שכבר לא נהיה צריכים לכוון פני המעשים להשלמות הפרטי שלנו, שנזכה בו כבר בשלמותו, אבל ההשתדלות המעשית העיקרית תהיה למגמת התיקון הכללי.
העולם מתקדם בשלבים. בהתחלה הקב"ה בוחר בנו, בעם ישראל - עושה אותנו לעם, נותן לנו את התורה, מביא אותנו לארץ ישראל, ומרומם אותנו אליו לעשות את רצונו, לקיים את תורתו ומצוותיו. זהו שלב שהושג ביציאת מצרים. בשלב הבא עם ישראל צריך לרומם את כל העולם כולו, והדרך לזה עוברת דרך הפיזור בעמים, שאחריו באה ההתכנסות. הפיזור גורם לכך שעם ישראל מפיץ קדושה לשאר העמים במפגש שלו איתם. אבל מצד שני הבלבול בין העמים גורם גם להשפעות של הגויים עלינו באיזו מידה. לכן כשעם ישראל חוזר לארצו, ויחד עם זה חוזר לעצמו ולקדושתו, אל המדרגה שלו, כיון שהעולם כבר מכיר את ישראל - עם ישראל מתרומם למדרגה עליונה ונעשה לממלכת כהנים וגוי קדוש, והוא מסוגל לרומם את כל העולם. זהו הבדל ראשון בין הגאולה הראשונה לגאולה האחרונה. בגאולה האחרונה התפקיד של עם ישראל הוא לרומם את כל העולם.
הבדל נוסף הוא שביציאת מצרים יצאנו בחיפזון, בניסים גדולים. ההכרה שהכרנו את ריבונו של עולם הייתה על ידי שינוי הטבע, ראינו את האותות והמופתים שהקב"ה עושה, וראינו שיש מישהו שמנהל את עולמו. למדנו שיש טבע, אך יש מי שמכוון את הטבע. זו מדרגה אחת. מדרגה עוד יותר גדולה היא המדרגה העתידה, שבה אנו לומדים לראות את ריבונו של עולם בתוך הטבע. לא רק לפעמים, כאשר הקב"ה משנה את סדרי הטבע, אלא בכל עת ובכל שעה. ולא משום שכל הטבע הוא אלוקי, אלא משום שאנו מתרוממים למדרגה כזו של ראיית כל מה שקורה במציאות כמעשה ה'. אנו לומדים להתבונן בסיבת הסיבות, ולומדים לראות את הנולד. בדרך כלל האדם רואה מהלכים טבעיים, ולא מתבונן מאיפה זה התגלגל, מהי הסבה הרוחנית לזה, אבל כאשר מתרוממים למבט אמוני, כל הזמן האדם מתבונן מאיפה כוחות הטבע של הצמיחה, של בני האדם, כל שינויי החיים - מי עושה את כל הדברים הללו, כך האדם רואה את ריבונו של עולם בכל המציאות.
בזה עניינה של הגאולה האחרונה שונה מהגאולה הראשונה. בגאולה הראשונה הקב"ה כפה עלינו הר כגיגית להכיר בגדולתו, הוא הראה לנו שהוא שולט על כל העולם, עד שלא היתה לנו ברירה אלא להכיר בגדולתו. אמנם לא היה צריך את הכפייה כי עם ישראל לא התנגד לזה, ואדרבה, שמחנו בזה מאוד. אבל כביכול הוציא אותנו ממצרים בכוח, והראה את גדולתו על ידי הניסים והנפלאות, עד שקיבלנו עלינו את עול מלכותו. אך לעתיד לבוא, הגאולה באה מתשובה שהאדם שב מעצמו. האדם מבין שהמציאות כפי שהוא הכיר באופן שטחי וחיצוני היא לא הכול. מתוכו בא רצון לחפש את המקור, ולאט לאט הוא מתקרב לריבונו של עולם, מתוך עצמו. הגאולה הראשונה היא גאולה שה' לקח אותנו אליו, והגאולה האחרונה נובעת מאתנו - אנחנו מתקדמים אל ריבונו של עולם, וזו מדרגה של שלמות, כשמתעלים לפגוש את ריבונו של עולם בכל המציאות. החיפזון שבו יצאנו ממצרים מעיד על חוסר שלמות, על בריחה. אך הגאולה העתידה אין עניינה חיפזון, אלא 'בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן' (ישעיה ל, טו), 'לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ' (שם, נב, יב).
החופש הגדול!
יש פסוק שאנחנו אומרים בכל יום ב'הודו', ובשיר של יום חמישי: 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' (תהלים פא, יא). 'הַמַּעַלְךָ', זה לשון הווה. מדקדק הרב, שה' לא רק מוציא אלא מעלה אותנו כל הזמן. בהווה. יציאת מצרים לא היתה רק לשעתה, אלא היא התחילה תנועה ותהליך של עליה מתמדת, לא פוסקת. וכמו שחז"ל אמרו: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' (פסחים קטז, ב). המהר"ל מסביר שהקב"ה הוציא את כל עם ישראל ממצרים, ולא רק את הדור ההוא. ולכן בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
כאן צריך התבוננות יותר גדולה. הפעולה האלקית היא פעולה מתמדת, בכל יום יש יציאה ממצרים, בכל יום יש עליה. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בכל יום יציאת מצרים צריכה להעלות אותנו לשלב חדש. יציאת מצרים היא יציאה משעבוד. ויש מדרגות של שחרור. תהליך השחרור הוא שהאדם נהיה יותר מופשט, פחות תלוי בסביבה, ויותר עצמאי. זהו תהליך שאף פעם לא נגמר. אדם שמשוחרר לחלוטין ופועל לפי האמת הפנימית שלו הוא אדם שלם, וכל עוד האדם לא שלם הוא צריך להמשיך להתקדם לקראת שלמותו. זהו תהליך החרות.
יש שלושה שלבים של חרות. שלב אחד לאומי – יצאנו ממצרים, כאומה, ובגאולה אחרונה השתחררנו מכל העמים. בימינו יש תהליך חדש, של שחרור מהמסגרות הלאומיות עצמן. כל אחד רוצה להיות מה שהוא, בלי להיות מושפע מהסביבה ומהציבור. המדינה, העם או הציבור לא יכולים להכתיב לכל אחד ואחד מה לעשות, כל אחד צריך להיות חופשי. ומה התפקיד של המדינה - לדאוג שכל אחד לא יפריע לשני, ושלכל אחד יהיה חופש גמור. התהליך הזה לפעמים מוביל להנהגות מקולקלות מאוד. התפיסה ה'ישנה' אומרת שאם אדם פוגע בעצמו, החברה צריכה למנוע את זה ממנו, כי בציבור כל אחד קשור לכולם, וכשאתה פוגע בעצמך כחלק מהציבור, אתה פוגע בכולם. אבל הולכת ומתפתחת תפיסה חדשה – חופש! כל אחד יעשה מה שהוא חושב, מה שנוח לו, מה שהוא מבין שטוב.
יש בתפיסה הזו נקודה חיובית. כי אם כל אחד היה עושה מה שבאמת טוב לו לפי האמת הפנימית שלו - זה היה טוב אמיתי. זו בעצם המטרה, שאדם לא יעשה דברים מסיבות חיצוניות שפועלות עליו, אלא שיעשה את מה שהוא עצמו, ויוציא את הנשמה האלוקית שלו מהכוח אל הפועל. התהליך הזה הוא תהליך אמיתי, אבל הוא מלווה במיני שוליים שמטים את המטרה הזו לצדדים שליליים. המטרה האמתית של התהליך הזה היא מטרה של קודש.
מתוך השלב של שחרור היחיד מהלחץ הציבורי החברתי, אנחנו באים לשלב השלישי – שחרור היחיד מהנטיות הלא טובות שלו. להיות בן חורין אמיתי, שעושה את מה שהנשמה שלו רוצה, ולא רק מה שהגוף שלו רוצה. הגוף הוא לבוש של הנשמה, והוא עלול לגרום לנשמה להיות כביכול בגלות, לא מסוגלת להתבטא. החופש הגדול ביותר הוא לשחרר את הנשמה מהשעבודים של הגוף, מהנטיות הגשמיות, ולהפוך את הגוף למשרת של הנשמה. זאת חרות שלמה, עליונה שלא נגמרת. תהליך קבוע, שעליו ניתן לומר 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם', ו'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. כשאדם משתחרר מכפייה פנימית של נטייה לשלילה, לעבירה, לביקורת, למידה מקולקלת - הוא נהיה בן חורין, הוא יוצא ממצרים.
זו הלכה: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כל הזמן האדם צריך להתקדם, לא לעמוד במקום. היום אני צריך להיות מתוקן יותר ממה שהייתי אתמול, ומחר להיות יותר מתוקן ממה שהייתי היום.
קידוש החודש - יסוד התחדשות הקדושה
בסוף הפרשה יש פרשה שקשורה גם היא להתחדשות: פרשת 'קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר' (יג, ב). פרשיה זו היא אחת מארבע פרשיות התפילין, ובה נאמר: 'וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ' (פסוק יא). אומר על כך רש"י בשם המדרש: 'תהא בעיניך כאילו ניתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כאילו היא ירושת אבות'. כלומר, אל תהי הארץ בעיניך כירושת אבות. גם ארץ ישראל היא דבר המתחדש. כל הזמן אדם צריך לחשוב 'היום הקב"ה נתן לי את הארץ'. הרי הוא נתן גם אתמול, הנתינה האלוקית הזו היא לא נתינה חד פעמית שניתנה פעם ועכשיו היא נשארת בידינו אלא כל הזמן הקב"ה נותן לנו את הארץ. הארץ היא שלו, וכל הזמן היא ניתנת לנו. בכל יום נותן לנו ה' את המעלה הזו, להיות בביתו, במקום אשר איווה למושב לו. הארץ היא ארץ ה', ארץ הקודש. צריך להרגיש כל הזמן את עניינה של ארץ ישראל, את השפע האלקי ששופע על עם ישראל וארץ ישראל. כל הזמן יש התחדשות בקדושה הזו ששופעת מארץ ישראל.
ישנה התחדשות ביציאה ממצרים, ישנה התחדשות בקבלת ארץ ישראל, והתחדשות שלישית אנו מוצאים בדברי חז"ל ביחס לתורה - בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים. אנו רואים את יסוד ההתחדשות חוזר ביחס ליציאת מצרים, ביחס לארץ וביחס לתורה. מקביל לעם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. שלושת היסודות הללו כל הזמן מתחדשים. כל הזמן ה' בוחר בנו לעם, כל הזמן הוא מוציא אותנו ממצרים, וכל הזמן נותן לנו את התורה ואת הארץ. כל הזמן אנחנו מתחדשים, לא דורכים במקום אלא מתקדמים. עם ישראל יוצא מארץ מצרים וכל הזמן מתעלה לחרות יותר גדולה, לחופש יותר גדול, לחופש אמיתי פנימי, לחופש של הנשמה. הנשמה שולטת על הגוף, השכל והרוחניות הם המנצחים והם המובילים.
'תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים'
שלושת הנקודות האלו יחד אנחנו פוגשים במצוות קידוש החודש. ראשית, קדושתם של ישראל. הקב"ה בוחר בישראל ונותן לנו את היכולת לקדש את החודשים. מתגלה בזה הכוח הסגולי של ישראל שיכולים לקדש את הזמנים. ישראל גם יכולים לקדש מציאויות: לקדש בהמה – בבכור או בהקדש, לקדש כלים - את המקדש ואת כל כליו. הקב"ה נתן לישראל כוח לקדש. לקחת דבר של חול ולהפוך אותו לקודש.
השינוי של משהו לקודש הוא לא רק שינוי השם אלא שינוי במציאות. כשמקדשים את הבכור, או כשמקדשים בהמה להיות קרבן, או כלים למקדש - הכלי נהפך לכלי אחר והבהמה נהפכת למציאות אחרת. הרב צבי יהודה היה מביא לזה ראיה מהגמרא. שור שהיה קדוש, ונפל בו מום ולכן פדו אותו, נקרא 'שור פסולי המוקדשים'. הפדיון לא פודה אותו לחלוטין, הוא לא נהיה חולין לגמרי. יש דברים שעדיין אסור לעשות בו, אבל מותר לגזוז אותו או לאכול אותו. יש בו קדושה וחולין מעורבבים זה בזה. אם מישהו חרש בשור כזה לבדו – הוא עובר על איסור כלאיים כי יש בשור כזה חולין וקודש. זה אפילו לא כמו פרד שהוא נוצר משני מינים אבל נחשב מין בפני עצמו, כיון שהקדושה והחולין לא מתערבבים בו. כאילו יש כאן שתי בהמות בתוך הבהמה הזו, אחת קודש ואחת חול. הרמב"ם פוסק כך להלכה. מכאן אנו למדים, שמי שמקדיש בהמה הופך אותה לבהמה אחרת, בהמה של קודש. זו מציאות שלא רואים אותה, אבל אנחנו לא חושבים שאם העיניים שלנו לא מסוגלות לראות קדושה, אין קדושה. להפך, הקדושה כל כך גבוהה עד שאנחנו לא מסוגלים לראות אותה. כמו שאנחנו לא מסוגלים לראות את השמש כי היא כל כך מאירה, והעיניים שלנו לא מסוגלות לקלוט אור כל כך גדול. צריך לעמעם את האור כדי שנוכל לראות אותו. והאור של השמש כמובן קטן לגבי האור של הקודש. קודש הוא מציאות.
אם כן, הקב"ה קידש את ישראל, ומתוך כך נתן להם את האפשרות לקדש. 'מקדש ישראל והזמנים'. כך מצוות קידוש החודש מגלה את המעלה המיוחדת של עם ישראל. בנוסף, היא מגלה את ענינה של ארץ ישראל, כיון ש'אין מקדשים את החודשים ואין מעברים את השנים אלא בארץ ישראל'. וזאת משום שהקדושה של הזמנים וקדושת ארץ ישראל קשורות יחד, ושתיהן קשורות בקדושתם של ישראל, וכל זה מכוחה של תורה שבה הצטווינו במצווה זו.
אומר המדרש (שמות רבה טו, כד):
היאך צריך לברך בזמן שישראל מקדשים את החודש? יש מן רבנן אמרין: 'ברוך מחדש חודשים'. ויש מהן אומרים: 'ברוך מקדש חודשים'. ויש מהם אומרים: 'מקדש ישראל'. שאם אין ישראל מקדשים אותו, אין אותו קודש כלום. ואל תתמה על זה, שהקב"ה קידש את ישראל, שנאמר: 'והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'' (ויקרא כ, כו). ולפי שהם מקודשים לשמיים, לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש. אמר הקדוש ברוך הוא: אני קדוש אני, ולעצמי אני מקדש? אלא הריני מקדש את ישראל, והן מקדשין אותי. לכך כתיב: 'והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם'. וכן דוד אומר: 'ואתה קדוש יושב תהלות ישראל' (תהלים כב, ד). ומתי התחילו ישראל לקדש את החדש? במצרים. הדא הוא דכתיב 'החדש הזה לכם'.
הקב"ה קדוש, אבל לא שייך שהוא יקדש את עצמו, כביכול, או ישבח את עצמו. לכן הקב"ה קידש את ישראל שמקדשים אותו. יחד עם יציאת ישראל ממצרים מופיעה הקדושה הזו.
בן של מלך
ראיתי היום מדרש יפה (שמות רבה טו, יז):
אמר רוח הקודש: 'יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל סְבִיבֹתֵינוּ' (דניאל ט, טז) ואין אתה פודה אותנו? אמר להם: הן. אמרו לו: השבע לנו. ונשבע להם, שכשם שפדה אותנו ממצרים כך הוא יפדה אותנו מאדום, ולא עוד אלא שיהיו גדולי העם רואין קטן מישראל ומתאווין לכרוע לפניו, בשביל השם שכתוב על כל אחד ואחד, שנאמר: 'כֹּה אָמַר ה' גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ: לִבְזֹה נֶפֶשׁ, לִמְתָעֵב גּוֹי, לְעֶבֶד מֹשְׁלִים - מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ, שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ' (ישעיה מט, ז).
משל לעץ נאה שהיה נתון בבית המרחץ. נכנס פרוסביטוס לרחוץ הוא וכל עבדיו, ודשו את העץ, וכל הפגאנים, וכן כל אחד ואחד מהן מתאווים לפסוע עליו. לאחר ימים, שלח פרוטומו (-שליח) שלו לאותה מדינה, שיעשה לו איקונין, ולא מצא עץ חוץ מאותו שהיה במרחץ. אמרו האומנין לשלטון: אם מבקש אתה להעמיד האיקונין - הבא את העץ שיש במרחץ, שאין לך טוב ממנו! הביאוהו, ותקנו אותו כראוי, ונתנוהו ביד צייר, וצייר את האיקונין עליו, והעמידה בתוך הפלטון. בא השלטון וכרע לפניה, וכן דוכוס, וכן אפרכוס, וכן הפרופיסטון, וכן הלגיונות וכן דימוס וכן כולם (כל מדרגות השלטון המכובדות ביותר). אמרו להן אותן האומנין: אתמול הייתם מדיישין את העץ הזה במרחץ, ועכשיו אתם משתחוים לפניו? אמרו להם, אין אנו כורעים לפניו בשבילו, אלא בשביל פרוטומו של מלך שהיא חקוקה עליו.
כך אומרים אנשי גוג. עד עכשיו היינו עושים בישראל מה שאי אפשר, שנאמר 'לִבְזֹה נֶפֶשׁ, לִמְתָעֵב גּוֹי', ועכשיו לישראל אנו משתחוים? אומר להן הקדוש ברוך הוא: הן, בשביל שמי שכתוב עליהם, שנאמר: 'לְמַעַן ה' אֲשֶׁר נֶאֱמָן, קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ' (שם). וכן משה אומר: 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' (דברים כח, י).
הצייר מצייר ציור על עץ שהיה מאוד מבוזה, ואז העץ הופך לדבר חשוב מאוד. הצורה המיוחדת שמצוירת עליו משנה את כל המציאות. כך ישראל. מפני חטאינו גלינו מארצנו, ונהיינו מפוזרים בין הגויים ומתועבים. לעתיד לבוא הקב"ה מוציא את ישראל וקורא את שמו עליהם. כבר הסברנו, שהחזרה של ישראל לריבונו של עולם בגאולה האחרונה היא עמוקה מאוד, כיוון שהיא באה מתוך ישראל. כפי שראינו בדברי המהר"ל ובדברי חז"ל. החיבור בין עם ישראל לריבונו של עולם, יהיה חיבור עליון שלא היה כמותו. וזה הפירוש של 'שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'.
זה עניינם של ימים אלה. אנחנו חוזרים לארץ ישראל כחלק מהתהליך הגדול של להיות אור לגויים, להיות 'מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ'. אלה ימים גדולים, המציאות הזו שאנחנו כבר בארץ ישראל לא רק כיחידים, אלא בתהליך של קיבוץ גליות, של בניה מחדש, של גאולה, ועלינו לזכור את הפסוק הזה, 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם', בהווה, להיות תמיד בסימן עליה, לא לדרוך במקום, כמובן שלא ללכת אחורנית, עד שבעזרת ה' ניגאל גאולה שלמה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
