ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- יסודות בדיני ממונות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
הראשונים האריכו בצורך של הדיינים בבירור טענתם של בעלי הדינים, ואף שנביא בהמשך ראיות לכך בגמ', מ"מ אין הדבר מפורש להדיא בגמ'. כמו"כ הטעם שצריך לברר טענות הבעלי דין הוא מפני החשש שמא הטוען טועה בדעתו, או שמא הטוען מרמה, ומכח הבירור נחשוף את הטעות או את הרמאות. עוד נקדים שמשמעות בירור הטענה בנידו"ד, אינה בשביל לאסוף ראיות להכרעת הדין, אלא בשביל לברר אם יש כאן טענה שהיא בכלל קבילה בבית הדין או שמא הדיון לא מתחיל כלל וכלל. והנה הרמב"ם בהלכות טוען ונטען ה"א כתב, וז"ל: בעלי דינין שבאו לב"ד טען האחד ואמר מנה יש לי אצל זה שהלויתיו או שהפקדתי אצלו או שגזל ממני, והשיב הנטען ואמר איני חייב כלום או אין לך בידי כלום או שקר אתה טוען אין זו תשובה נכונה, אלא אומרים בי"ד לנטען השב על טענתו ופרש התשובה כמו שיפרש זה טענתו ואמור אם לוית וכו', ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו שמא טועה הוא בדעתו ויבא להשבע על שקר שהרי אפשר שהלוהו כמו שטען והחזיר זה את החוב לבנו או לאשתו או שנתן לו במתנה כנגד החוב וידמה בדעתו שנפטר מן החוב, ע"ש, עכ"ל. וכ"פ השו"ע סי' ע"ה א'. מלשונו של הרמב"ם נראה שעיקר הצורך בבירור זה הוא בכדי להסיר החשש שמא בעל הדין טועה בדעתו. ויש לעיין מה המקור לכך, ומדוע השו"ע הפך את דברי הרמב"ם והקדים שהתובע צריך לברר דבריו. ויש לברר האם הנתבע תמיד צריך לברר דבריו לדעת הרמב"ם או רק כאשר התובע פירש דבריו כגון שחייב לו בכל שהלוהו.
ב. ביאור דעת הרמב"ם בבירור הטענות והראיות מהש"ס
עיין בב"ח סע' א' שכתב שהרמב"ם השמיע לנו שדוקא אם התובע פירש טענתו, בי"ד אומרים לנתבע שיפרש דבריו, אמנם במקרה שגם התובע תבע בסתם שיש לו חוב אצל פלוני, ושכנגדו משיב שאין לו בידי כלום, אין בי"ד נזקק לאחד יותר מהשני, ועולה מדבריו שאפ' שיש מקום לשבועה דאו' לא משביעים את הנתבע, כיוון דאין כאן כח טענה אמיתי. אבל אם תבע בסתם, ושכנגדו משיב שיפרש מאיזה צד אני חייב לו, אזי בי"ד אומרים לתובע לברר דבריו, ע"ש, וכ"כ הש"ך סק"ד, ועיין בחזו"א חו"מ סי' ז' במה שנתקשה בדבריו ואכמ"ל. אמנם כאשר הנתבע לא מברר טענתו, מחייבים אותו לשלם כשישבע התובע. ולכא' יש להקשות שברי ושמא לאו ברי עדיף להוציא ממון מהמוחזק, ולכן צ"ל שכל עוד טענתו לא נתבררה, אינה נחשבת טענה אפ' להיחשב כטענת שמא. ויש לעיין על מה הסתמך הרמב"ם בדבריו. והנה המ"מ שם הביא מקור לדברי הרמב"ם, וז"ל: דברים אלו פשוטים בעצמם, ויש להם סמך בגמ' ממ"ש בשבועות לט. ובנדרים כה. וכשמשביעין אותו אומרים לו לא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו, ובפרק זה בורר אמרו במשנה גבי עדים ששואלין להם כיצד אתה יודע שזה חייב לפלוני מנה. והוא מחשש טענה שמא יטעו העדים ויחשבו שהוא חייב לו לפי מה שראו או שידעו ואין הדין כן. וכ"ש שיש לחוש בבעלי דבר עצמן שאדם קרוב אצל עצמו וזה ברור. עכ"ל.
ועיין בחיד' הרי"מ סק"א שנתקשה בראיה ב' שאין להוכיח מעדים לעיקר הדין שצריך לברר את הטענה, דשאני עדות שצריך לבדוק את עדותם בכדי שיהיה עליה תורת עדות, וכן נתקשו עוד אחרונים. אמנם מהגר"א בסק"א נראה שהבין שהמקור גבי עדים יותר חזק מסברא מהמקור גבי "משביעין אותו", ולכן הפך את סדר הראיות של המ"מ, וז"ל: כמ"ש בסנהדרין כט. וכ"ש שיש לחוש לבע"ד עצמו. ועיין בנדרים כה. ובשבועות כט. עכ"ל. ולא עוד אלא שכתב ראייה מדין עדים באחרונה, ורק בלשון עיין, משא"כ הראייה משבועות כט. כתב "כמ"ש" והיינו שראיית שבועה יותר חזקה מראייה גבי עדים, וצל"ע. אמנם מ"מ ניתן ליישב בפשיטות שהמ"מ לא התכוון שיש בכך ראיה גמורה, אלא סמך בעלמא כדבריו, וניתן לקחת את העקרון שרמוז שם, שיש חשש שהעדים טועים, וממילא יש להסיק בכ"ש גבי בעלי דין שטועים.
ג. שיטת הרא"ש דבירור הטענות משום הרמאים
הרא"ש בתשובה כלל ע סי' ה' כתב וז"ל: דע לך בני שיחיה, כי נכון הדבר לברר מהיכן נתחייב לו משום דנפישי רמאים, אולי מתוך דבריו תתברר רמאותו וימצא שקרן בדבריו, וכך אני נוהג לפסוק. ולא דמי לספק מלוה ישנה לו עליו, דהתם בקל הטלנו עליו שבועה, וטעם זה אינו אלא דלא נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, וכ"כ הגאונים שצריך לברר מהיכן נתחייב לו שמא הוא סבור שנתחייב לו, וכשיברר דבריו נמצא שאינו חייב. עכ"ל. ומסוף דברי הרא"ש נשמע שלכא' אינו חולק על דעת הרמב"ם. אמנם יש לעיין בריש דבריו במה שהוסיף טעם, משום דנפישי רמאי, והיינו שע"י בירור הטענה נגלה אם יש כאן טענה שקרית, אך עכ"פ לא נראה שחולק על דברי הרמב"ם, ואכן כ"פ השו"ע בסי' ע"ב, כ"ה.
אמנם בטור לאחר שהביא את דעת הרמב"ם הביא דברי הרא"ש בתשובה כלל ע' סי' ד' וז"ל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה שאין אדם צריך לברר לא פרעון מתי פרעו ובמה פרעו, ולא הלואה, היאך הלוה ומתי הלוה, ומיהו הכל לפי העניין להוציא הדין לאמיתו, שאם יראה לדיין שבאים ברמאות יש לו לחפש ולפשפש בין בטענת התובע ובין בטענת הנתבע כדי להוציא הדין לאמיתו. עכ"ל. בפסקיו בשבועות פ"ו ס' י"ח, מביא לדבריו ראיה מהגמ' בשבועות מב. גבי ההוא דאמר פרעתיך מאה קבי עפצי וכו' ושם המעשה היה באחד שאמר לחברו שפרע מטלטלים לפי שער מסוים, והשני טען שהשער היה נמוך, ואף הביא עדים ע"כ, ואמר שם רבא, קצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי וחייב לתת את השער הגבוה בגלל שהוחזק כפרן, ולמד הרא"ש שרק בגלל השער היה צריך לזכור, אך בסתם אי"צ האדם לזכור מהיכן פרעו. ולא נחשביהו לכפרן אם לא דייק, כמ"ש שם רמי בר חמא, דכל דלא רמי אאיניש לאו אדעתיה.
וגם מהב"י והדרכ"מ הארוך עולה בפשיטות שהרא"ש והרמב"ם חולקים, והרא"ש ס"ל שמעיקר הדין אי"צ כלל לברר הטענות, ורק שיש חשש דין מרומה צריך לחקור. ומש"כ הרא"ש בכלל ע' סי' ה', היינו דווקא שדנפישי רמאים, ובכך מודה לרמב"ם. וכך עולה מהב"י וז"ל: ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם שאף ר"ת והרא"ש סוברים דהאידנא עבדינן הכי. עכ"ל.
ד. בירור דעת ר"ת והסתירה בדעתו
במרדכי ריש ב"מ סי' רכ"ב – רכ"ד, הביא דעת ר"ת דס"ל דמדינא דגמ' אי"צ כלל לברר טענתו. והביא שתי ראיות לדבריו: א. בב"מ ו. מבואר גבי שניים אוחזים בטלית, שלפני החלוקה נשבעים שלכ"א אין בה פחות חציה, ואי"צ לברר אם הגיע לידו ע"י מציאה או שתפסה משום ספק מלוה ישנה. ב. בנדרים כה. גבי קני דרבא, מבואר שנשבע שהחזיר חובו, ול"צ לברר מתי פרע ואיך פרע, ולכן הצליח להערים בבי"ד. אמנם מאידך עיין בהגה"א בב"מ פ"א סי' י' שכתב בשם ר"ת שהבעל דין צריך לברר טענתו, וראייתו מב"מ ה: שהכופר בפקדון פסול לעדות באופן שהחפץ נמצא בביתו, וא"א לתלות דמשתמיט. ועדיין קשה דנימא שיש לו מלוה ישנה, וכדברי אביי בב"מ ו. דאע"ג שכ"א תקף טליתו של חבירו מ"מ אינם חשודים על הממון ואפשר להשביעם, כיון דיתכן שיש לו מלוה ישנה עליו. אלא ע"כ צ"ל שהבעל דין צריך לפרש דבריו שלא הפקיד בידו כלום או שהחזיר לו פקדונו הלכך כשיבואו עדים המכחישים אותו הח"ל כפרן ופסול לשבועה, עכ"ל. וע"ש שהביא את דעת רבינו שלמה שחולק.
ויש להקשות שלכא' דברי המרדכי והגה"א סתרי אהדדי בדעת ר"ת. וכן הקשה בשו"ת בן אברהם חו"מ סי' א, ושם העלה שהגה"א מיירי כשהוא נראה רמאי, ובכה"ג גם המרדכי יודה, וכמ"ש בשם הגאונים. וכמ"ש דעת הרא"ש לעיל. ונראה שלכך כולם יודו. אמנם בהמשך דבריו כתב דלא ניתן לבאר זאת בדעת הגה"א שהרי הוכיח הדברים מהש"ס שעדיין לא נתקן תקנה זאת, וכמו"כ בגמ' שם אמרינן בסתם שהכופר בפקדון פסול ולא מיירי דוקא באופן שניכר שהוא רמאי לכן העלה שאי"ז מדברי ר"ת כלל, ע"ש. ולפ"ז יוצא שגם לדעת ההגה"א צריך לברר רק מפני שרבו הרמאי. ועיין בשו"ת בן אברהם לעיל, דכתב דגם בדעת הרמב"ם צל"כ, היינו שצריך לברר דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אינו מעכב דזהו רק מפני תקנת הגאונים. והנ"מ דאם אומר שכחתי כיצד אתה חייב לי שאינו צריך לברר גם לכתחילה. וכ"כ ההגה"מ על דברי הרמב"ם שמצא בשם ר"ת כדברי הרמב"ם שעל הדיינים לחקור, מפני שרבו הרמאים. אמנם נראה מלשון הרמב"ם שצריך לברר מעיקר הדין מכך שכתב אין זו תשובה נכונה, דהיינו שאינה קבילה כלל, או עכ"פ צ"ל שא"א להוכיח לאף צד, וכמו"כ לא כתב הרמב"ם שזהו תקנת הגאונים וצל"ע.
ה. שיטת הרמ"א בסוגיה הנ"ל
הרמ"א לאחר דברי הרמב"ם שהביא השו"ע סע' א' כתב וז"ל: אם אינו רוצה לברר דבריו אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר יפסיד, ואם לאו, אלא שנראה לדיין שאינו יכול לברר, אין מחייבים אותו משום שאינו מברר דבריו, דאין אומרים לו ברר דבריך, אלא משום כדי להוציא הדין לאמיתו, משום דנפישי רמאים. ועיין בסמ"ע שהקשה מדוע הרמ"א הביא דבריו בלשון שאינה חולקת כמ"ש הטור, ויישב דס"ל שאולי גם הרמב"ם יודה בזה. וגם זאת כוונת דבריו, אלא שהרא"ש דעתו שלעיתים אי"צ לברר. והנה המנחת יצחק ח"ח דקדק מריש דברי הרמ"א דאם יש רמאות יפסיד, היינו דאומ' לנתבע לשלם, ומוכח דמהני האומדנא אף להוציא ממון 1 . אמנם עכ"פ יש לשאול על סוף דברי הרמ"א מדוע נאמין לטענה שאינה מבוררת. וצ"ל שהרמ"א פסק כרא"ש, דס"ל שיסוד בירור הטענה הוא כדי למנוע רמאות, והיינו רק לכתחילה אך בדיעבד אין לפוסלו, דלמה שנחשוד אדם לרמאי, וכך מדייק הב"ח שם בלשון הרא"ש לעיל במש"כ "דע לך בני שיחיה, כי נכון הדבר לברר מהיכן נתחייב לו, וכן אני נוהג לפסוק. ולדעת הרמב"ם יסוד דין ברור, הוא מחשש שמא הטוען טועה בדעתו, וא"כ דין זה מעכב, ואפ' בדיעבד א"א להמשיך בדיון, דאין כאן טענה כלל.
^ 1.וכך עולה מהש"ך סק"ה בשם הרא"ש, ע"ש. אמנם עיין בהגהות אמרי ברוך שמשמע מלשונו שדעת השו"ע אינה כן ממ"ש בסימן ט"ו סע' ה'.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
