בית המדרש

  • מדורים
  • חסידים מספרים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

undefined
3 דק' קריאה
חסידים מספרים כי אחרי פטירת הרבי ר' משה מקוברין נזדמן אחד מתלמידיו לפני ר' מנדלי מקוצק. שאל אותו הצדיק: איזה דבר היה העיקר אצל רבך? התלמיד הרהר שעה קלה, והשיב: מה שנתעסק בו באותה שעה היה אצלו העיקר.

עיקרו של הסיפור שלפנינו חוזר על עצמו בסיפורים רבים, והוא הניסיון לנסח במילים קצרות תורת חיים שלמה שהועברה מפיו של הרב ללבו של התלמיד, במהלך שנים רבות. לאחר מותו של הרב לא נותרים כי אם הזיכרונות, וכאן מתעורר הצורך לנסות לשמר את עיקרי תורתו. למרות שקשה לכווץ תורת חיים שלמה לתוך מאמרים בודדים, עדיין יש צורך לנסות לעשות כך, משום שאם לא יועברו הדברים הלאה, בניסוחים קצרים - עם מות הרבי תמות גם תורתו.

מתוך כך מובנת שאלת ר' מנדלי מקוצק לאותו חסיד: איזה דבר היה העיקר אצל רבך. יש כאן ניסיון להכיר את העיקר, מתוך הנחה שאם אוחז אתה בידך את העיקר, מה שמסתעף מאותו עיקר נקנה לך כבר ממילא.

נטייה זו לניסוח עיקרים מצויה גם בספרות הראשונים, שבאו לנסח עיקרים לתורת משה - שאף היא תורה שלמה היא. יסודם של הדברים אף לפני כן, בתלמוד: "בא דוד והעמידן (כלומר את עיקרי המצוות) על אחת עשרה... בא מיכה והעמידן על שלש... חזר ישעיהו והעמידן על שתים... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה".

התלמיד מהרהר שעה קלה לפני שהוא עונה. הדברים קשים עליו. והוא הרי שמע מרבו אמירות רבות כל-כך; איזו יבחר? איזו משקפת באמת את רבו? לרבו היתה אישיות רבת אנפין, האם מימרה אחת תוכל לכלול את הכל? קשה להכניס אדם פורה לתוך הגדרה של משפט אחד.

לבסוף מנסח התלמיד את עיקר תורתו של רבו: מה שנתעסק בו באותה שעה היה אצלו העיקר. יסוד זה מקפל בתוכו אמת חסידית עמוקה. אילו היינו יכולים להכניס את כל החסידות לתוך משפט מרכזי אחד, היינו אומרים שעיקרה הוא "לית אתר פנוי מיניה", לאמור: אין מקום פנוי ממנו יתברך. כל ההוויה כולה, כל מחשבה, כל ישות, כל נברא - כולם אינם אלא גילוי של מציאותו יתברך.

אם זוהי הגישה אל העולם שמסביב, ברור מדוע אצל ר' משה מקוברין אותו דבר שנתעסק בו היה העיקר, שכן בכל דבר שבו עוסק האדם יש גילוי של הנוכחות האלוקית, יהיה הדבר אשר יהיה. אם הוזקק האדם לעסוק בדבר מה, החסידות מלמדת אותו כי הוא יכול להשיג את גילוי ה' מתוך אותו דבר שהוא עסוק בו כרגע.

בספרות החסידית, ובספרו של הרב קוק 'מוסר אביך' נקשרה גישה זו בפסוק "בכל דרכיך דעהו". דרכים רבות צריך האדם ללכת במהלך ימי חייו. חלק מבני האדם מרגישים לפעמים שבעצם "הם לא היו צריכים להיות כאן". האמת של חייהם נמצאת במקום אחר. כל מעשיהם מוחתמים בחותם של דיעבד, מה יעשה האדם שנאלץ לעסוק בעניינים כאלו.

החסידות לימדה את האדם לחפש את אלוקיו ולדעת אותו בכל דרך ודרך שבה הוא הולך. אדם צריך להתייחס לכל דבר שהוא עושה כאילו בדבר זה, ורק בו, תתגלה אליו ההארה שהוא מחפש. זו היתה הסיבה לכך שר' משה מקוברין היה עוסק בכל דבר כאילו הוא העיקר אצלו עכשיו.

בהקשר לשאלתו של ר' מנדלי ותשובת התלמיד, התשובה היא מחוכמת מאד. ר' מנדלי שואל את התלמיד מהו העיקר של תורת רבו; הוא רוצה לכנס את הרעיונות של ר' משה לתוך עיקר אחד. תשובת התלמיד היא שבעצם הוא כופר בעיקרון של עיקר. עיקרון זה משמעו שהאמת נמצאת במקום אחד, בעיקר אחד, באמירה אחת, ואילו רבו היה מוצא את העיקר בכל דבר שבו היה עוסק. אין מקום לניסוח אחד של עיקר אחד כשהאמת מבצבצת מכל דבר שבו עוסקים.

בהקשר הרגשי של מה שעובר על התלמיד לאחר מות רבו גם יש לאמירה זו משמעות. רב היה לו ואיננו. יש הנוטים לשקוע במצבים שכאלו בפרץ של נוסטלגיה, להתרפק על מה שהיה, לקונן על החסר. הדבר טבעי; אבל מה שלמד אותו תלמיד אצל ר' משה מקוברין היה שיש צורך למצוא את העיקר בדבר שעוסקים בו כעת.

פעם היה העיקר מצוי בתורתו של ר' משה מקוברין. כעת, כשנסתלק ר' משה, יימצא העיקר במה שיהיה התלמיד עסוק בו מכאן ואילך. האמת מצויה בכל מקום, ומר' משה מקוברין למד התלמיד שצריך לחפשה ולמצאה בכל מקום.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il