ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- אמור
ישנם כאלה, שכאשר הם לומדים תורות חסידיות על פרשות השבוע נדמה להם שהצדיקים חיכו לפסוק הראשון של הפרשה ועליו הם דרשו את כל מה שעלה בדעתם גם אם במבט הראשון הפסוק אינו קשור בהכרח לסוגיה המרכזית של הפרשה. כך גם עלול להיראות לכאורה בפרשתנו. הפרשה עוסקת רבות בעניני הכהנים וקדושתם, אך רבים מגדולי החסידות "נתפסו" לדרשה לכאורה צדדית בפסוק הראשון, המובאת בדברי רש"י הקדוש: "אמור, ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים" (מקור דברי רש"י ביבמות קיד ע"א; ת"כ פרשתא א א).
אך במבט פנימי ניתן להבחין שדרשה זו קשורה מאוד למהות עבודת הכהנים, ועל מנת להבין זאת יש צורך לעסוק בסוגית קדושת הכהנים בכלל.
הפרשות האחרונות אותן למדנו עסקו בקדושת מחנה ישראל. מאיסורי העריות והציווי "קְדשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט ב) הפונה לכלל ישראל ועד האמירה בפרשתנו "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא א) המצווה על קדושת הכהנים. האיסור להיטמא שייך לא רק לכהנים אלא לכל ישראל, כל אחד ומדרגתו. הנצי"ב מבאר שמשכן ה' הוא האדם ואף על משכן זה חל איסור הטומאה. במידה רבה, טומאת המשכן שבאדם היא טומאת הקב"ה המשרה את שכינתו בתוכנו – "בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ויקרא טו לא). בעל התניא זי"ע מתאר במשל חריף את המצב של אדם המטמא את נפשו האלוקית, שכאשר אדם חוטא הוא צריך להרגיש כמו בן מלך שמניח את הכתר של אביו בביב השופכין. האדם לוקח את נשמתו, הדבר הקדוש והיקר בעולם, מטמא אותה ומכניסה למקום השפל ביותר.
אמנם יש קדושה ואיסור טומאה לכל ישראל, אך יש מדרגות בקדושה. ישנם מעגלי קדושה בשלושה תחומים: עולם (מקום), שנה (זמן) ונפש (אדם). משנה מפורשת במסכת כלים (א ו) מתארת את מדרגות הקדושה שיש בעולם – "עשר קדושות הן"; במעגל השנה יש ימות חול, רגלים ושבת ובנפש קיימות מדרגות ישראל, לוי וכהן. פעם בשנה נכנסת הנפש הקדושה ביותר – הכהן גדול, למקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, בזמן הקדוש ביותר – יום כיפור 1 .
ייעודו של עם ישראל הוא להיות " מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ו). ממלכת כהנים היא ייעוד גדול מאוד, אך במבט קטן נראה שהאיסור להיטמא למת מגביל את הכהן במידה מסוימת. כהן אינו יכול להיטמא לאחותו הנשואה שנפטרה, אליה היה קשור מאוד, והכהן הגדול אפילו אינו מגיע ללוויה של אביו ואמו! אמנם כשיבנה בית המקדש בימינו בוודאי יקרינו את ההספד על אבי הכהן הגדול במסכי ענק בבית העלמין... אך עדין הוא לא יוכל ללוות את הוריו בדרכם האחרונה. אף שאלה הם דינים המיוחדים לכהנים, אך כדברי הבעש"ט, בכל מצוה יש נגיעה רוחנית לכל יהודי באשר הוא, ובמצוה זו על כל יהודי מוטל להרגיש בהרגשה פנימית שגם כאשר רוח טומאה נמצאת סביבו, עם זאת נקודת הקודש הפנימית שלו צריכה להישאר בטהרתה.
כאשר הכהן הגדול נשאר במקדש ובקדושתו, הוא אינו מתעלם מהפרטים. הכהן הגדול מזדהה בכל מאודו עם הצער של האומה, על כלליה ופרטיה ובוודאי כאבו קיים על פטירת בני משפחתו הקרובים, אך עם ישראל זקוק לאדם אחד בעל נקודת קודש פנימית, מעין פך שמן טהור, שנשאר בטהרתו אפילו בזמן שמתו מוטל לפניו. אין זה משנה אלו מאורעות יעברו על עם ישראל, הטוב והחסד האלוקי, הדבקות בקודש ובטהרה, נשארים בטהרתם על ידי הכהן הגדול.
ממלכת כהנים
את איסור הטומאה שנאמר לכהנים בתחילת הפרשה – "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו", הרחיבו חז"ל כדרשה השייכת לכל ישראל. "אמור, ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". מכך שנאמר בפסוק כפילות לשון "אֱמֹר – וְאָמַרְתָּ", לומדים חז"ל שיש לגדולים להימנע מלגרום לקטנים לעבור איסור 2 .
ר' מנחם מנדל מויטעבסק זי"ע, בעל פרי הארץ שיום הזיכרון שלו חל השבוע, מחדש חידוש נפלא על מימרא זו. ההסבר הפשוט של "להזהיר גדולים על הקטנים" הוא מלשון הרתעה ואזהרה, שמוטל על הגדולים להזהיר את הקטנים מפני מעשיהם. אך הויטעבסקער מפרש את הפעולה "להזהיר" מלשון זוהר והארה, והגדולים מצווים להאיר, להזהיר ולהקרין את מאור פניהם על הקטנים. כאשר מקרינים אור וזוהר על הקטנים, ממילא כל אדם משפיע אור על כל אחד מישראל הקטן ממנו. ובצדק לומדים את כח ההארה הזו מהכהנים, שהרי נאמר (מלאכי ב ז): "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ". לאור פירוש מיוחד זה ניתן להרחיב ולהסביר שאכן הפרשה מדברת על קדושת הכהן, אך ניתן ואף צריך לפרש את משמעות הקדושה על דמות וסמל הכהן המתגלה בכל אדם ואדם.
בפרשת אחרי-מות נצטוו ישראל להתקדש מטומאת מצרים ממנה יצאו וגם מטומאת ארץ כנען אליה הולכים, כפי שנאמר – "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַֽעֲשׂוּ וּכְמַֽעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח ג). לאחר האזהרות המתפרטות מכותרת זו, מגיע בפרק הבא הציווי החיובי: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ". לעומת ארצות מצרים וכנען, ישראל שואפים להיות בחינת ירושלים של מעלה. זו השאיפה המוצבת בראשית פרשתנו. כל אחד צריך לדון בעצמו מי הם גיבורי התרבות שלו, מי הן הדמויות איתן הוא מזדהה ובמי הוא מחליט לצפות בהערצה במסכי הענק... 3 האם גיבוריו הם גיבורי מצרים וכנען או שמא הכהנים הגדולים של עם ישראל.
הכהנים, סמל הקדושה, הם גיבורי התרבות שלנו ואנו רוצים להתקשר לכל מי שנושא את דגל הקדושה בידו. יתירה מכך, מקדושת הכהנים אנו לומדים ששאיפה זו אמורה להיות שאיפתו האישית של כל אדם, לחפוץ ולרצות את הקודש.
חברה והתבודדות
בנושא זה עסק ר' אברהם חיים מזלאטשוב זי"ע, בספרו "אורח לחיים". האורח לחיים חי בעיר זו דור לאחר ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב זי"ע והיה תלמידם של גדולי החסידות בדור השני והשלישי של החסידות.
כך הוא כותב בפרשתנו:
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" – להבין מה שאמר "הכהנים בני אהרן", הווה ליה למימר "אמור אל בני אהרן הכהנים". והנה יש שני מיני בני אדם, האחד עובד את ה' בכל לבבו ומובדל מבני אדם, ואדרבה, מתקוטט עמהם שאינם הולכים בדרך הישר. ומלעיגים עליו ואינו חפץ להתחבר עמהם ולהדריכם בדרך הישר.
וזה לא טוב עשה בזה, כמו שכתוב בשו"ע או"ח "ולא יבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו", ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם.
האורח לחיים אינו מתאר דמות אנטיפתית, אלא צדיק שחושב שפרישה והסתגרות היא דרך ראויה, ומפני ששאר האנשים אינם מבינים אותו הוא מזלזל בהם וסובר שאין זה ממעלתו לדבר עמם. ממילא עם הזמן עלול להיווצר זלזול הדדי, התקוטטות שכל אחד נעלב מחברו. המשנה במסכת אבות (ב יג) אומרת "אל תהי רשע בפני עצמך". מסביר על כך ר' אלימלך זי"ע שאדם שחי בפני עצמו הוא אדם רשע. אל תהי רשע, אם תהיה אך ורק לעצמך – "בפני עצמך". עוד הביא הרבי מקומרנא משמו של ר' אלימלך שאת הפסוק "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ", יש לקרוא לא בתמיהה אלא כקביעת עובדה. ה' יתברך אומר שאם מישהו יסתגר עם עצמו אפילו לצורך קדושתו, הנני להודיע שלא אראה אותו. סגירוּת שאדם עלול להתרגל אליה בצורה לא נכונה יכולה לנבוע מקלקול בנפש האדם, ממקום של התקדשות מנותקת ומנוכרת, ולכן מתרגם אונקלוס את נגע הצרעת – "סגירותא". כך גם לגבי הכהנים, ניתן לחשוב שהתקדשותו של הכהן והעובדה שאינו נטמא היא לכאורה ניתוק, אדישות וניכור, אך ר' אברהם חיים מזלאטשוב מסביר שלא כך פני הדברים.
וסוג שני, יש בני אדם האוהבים להתחבר עם בני אדם ולהתנאות בעיניהם, וזה צריך שמירה גדולה בעבודת ה', שלא יבוא ח"ו לידי פניה, או ח"ו להניח עבודת השי"ת שלא לעשות מפני המלעיגים עליו.
ישנם אנשים שאוהבים להתחבר עם כולם או עם רבים מהסובבים אותם. האורח לחיים מזהיר שגם כאשר החיבור חיובי, עדיין זקוק האדם לשמירה. אדם המעוניין למצוא חן בעיני אחרים עלול לטשטש את הזהות העצמית שלו ולאבד את האמת שלו על מנת להתאימה לסביבה. אמנם צריך להיות נעים לבריות, אך זאת מבלי לשנות את המהות הפנימית של האדם. הרב נריה זצ"ל היה אומר שאסור להיות ברווזים. הברווז רוצה למצוא חן בעיני העופות אז הוא למד לעוף; רצה להתיידד עם הדגים ולכן למד לשחות והוא אף יודע ללכת, אך בסופו של דבר כאשר הוא עף, שוחה והולך, הוא עושה את הדברים האלה כמו ברווז... אסור לאדם להיות "ברווז" אלא עליו להיות מי שהוא ולא לשנות את מהותו על פי הסביבה שלו.
אם כן, האורח לחיים מתאר שתי דמויות קצה. האחת, שומרת על זהותו בקנאות ומאידך מתקוטט עם הסובב אותו; ולעומתו, האדם השני מיודד עם סביבתו אך מאבד את זהותו. את הסוג הראשון המריבות מחיוֹת. הוא מחכה לאפשרות בו יוכל לריב עם האחרים ולהציג את עמדתו הצודקת בגאון וכמובן הוא לא יבוש מפני המלעיגים עליו. השני שומר על "מצוות" השקט, על מנת להסתדר עם הסביבה, אך כפי שאומר המשפט הידוע – "שקט הוא רפש" ופעמים רבות השקט מסוכן.
בני אהרן
בהמשך דבריו אלה, מתאר ר' אברהם חיים מזלאטשוב על פי פרשתנו את הדמות האידיאלית, המסומלת בדמותו של הכהן, המאזנת בין החיבור לסביבה לבין השמירה על הקדושה והזהות העצמית:
וזה שאמר הכתוב "אמור אל הכהנים" – רצה לומר אותם העובדים ה'. "בני אהרן" – רצה לומר שיהיה מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות, ותלמידים נקראים בנים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, רצה לומר שלא יהיה נבדל מבני אדם אלא יתחבר עמהם ולא יתקוטט עמהם ויקרבם לעבודת ה'.
כך מבאר האורח לחיים את לשון הפסוק "הכהנים בני אהרן", כי הכהנים האמורים בפסוק אינם רק בני אהרן ובני שבט הכהונה. כל עובדי ה' החפצים להימנות על שבט הכהונה יכולים ליטול כתר תורה וללמד דעת לרבים; אך יש לדעת שלקיחת חלק מקדושה זו דורשת להידבק במידתו של הכהן הגדול מאחיו, אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום. אדם המעוניין שיבקשו תורה מפיהו צריך להתייחס לתלמידיו כמו לבניו 4 . כשלומדים את דברי האורח לחיים אי אפשר שלא לחשוב על דברי הרב צבי יהודה: "אוהב את הבריות ומתוך כך מקרבם לתורה"
אמנם הרמב"ם כתב שרק מי שמוותר על מנעמי החיים ומקדיש את חייו לחיי קדושה, רק הוא נקרא כהן, אך ניתן "להמתיק" את דברי הרמב"ם הללו בדברי ר' אריה לוין זצ"ל. ר' אריה לוין אמר של"ו הצדיקים אינו "מינוי" לאדם מסוים לכל החיים, אלא מתחלף לעיתים קרובות. בכל יום יש את ל"ו הצדיקים של היום הזה, ולכולנו יש הזדמנות באחד מהימים להיות הצדיק של אותו יום. אדם יכול לבחור להיות כהן ליום אחד או להיות כהן בתחום אחד לכל החיים. מהות הענין היא שכהנים הם אלה המקדישים את עצמם לקודש.
"ואמרת אליהם" – אחר שהזהיר שיהיה מתלמידיו של אהרן להתחבר עמהם, צריך אזהרה אחרת. וזהו "ואמרת אליהם לנפש לא יטמא", רצה לומר שלא יטמא נפשו רוחו ונשמתו ח"ו באיזה פניה עבור ההתחברות עם בני אדם.
אך לאחר הציווי על ההתחברות אל העם, ישנה אזהרה נוספת דווקא לעובדי ה' הפועלים בדרכם של הכהנים בני אהרון. הקב"ה שולח אותם לשליחות והם מגיעים למקומות ומאורעות מורכבים ודבר זה הוא גם מסוכן, לכן עליהם להיזהר.
כשלומדים את הדברים האלה עולה למשל מול העיניים דמותו של הרב גרוסמן שליט"א. אין מקום שהרב גרוסמן לא נכנס אליו בתהליך קירוב אחב"י שהוא כה מסור אליו. לכל פאב ובר שיש בו אפשרות של קירוב הוא נכנס ופועל, אך תמיד הוא נזהר ושומר על זהותו העצמאית. הוא מזהיר את כולם על פי פירושו של פרי הארץ, אך לא נטמא בעצמו – "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא א).
זהו "בעמיו" (עיקר הסכנה היא כשעובד ה', הכהן, מתערב בעם. להתערבות בעם יש סכנות ומחירים) רצה לומר, כשהוא בתוך עמיו, בהתחברות עמהם, יזהר מאוד שלא יטמא לנפש באיזו פניה ח"ו.
ההדרכה של ר' אברהם חיים מזלאטשוב זי"ע מאד ברורה. מצד אחד, חלק גדול מהקדושה היא אף ההתערבות בעם והשליחות להרבצת תורה ועבודת ה', ומצד שני יש לעשות זאת בזהירות ולהישמר מאיבוד הזהות העצמאית, אחרת לא יהיה טעם בעצם היציאה אל העם.
לאמרי אמת זי"ע היה חסיד שעבר מפולין לארה"ב לצורכי פרנסה. הוא היה שולח באופן קבוע מכתבים לרבי בהם הוא מתאר כמה קשה לו בארה"ב למרות שפע הפרנסה וכמה לא טוב לו בחברה בה הוא נמצא, ואפילו בבית הכנסת אינם נמצאים עובדי ה' איתם הוא רגיל להתחבר וכו'. על כל מכתב כזה ענה לו האמרי אמת שכדאי לו להישאר שם לצרכי פרנסתו ועודד את רוחו. לאחר מספר שנים אותו חסיד שלח מכתב לרבו בו הוא כותב שב"ה הוא השתלב בקהילה וברוך ה' כבר טוב לו בארה"ב. כשהאמרי אמת קיבל את המכתב הזה הוא שלח לו מכתב חזרה שיחזור לפולין בדחיפות... כל עוד הוא הבין שהוא זר במקום מנוכר זה, סימן שהוא נשמר ולא מאבד את הזהות, אך כאשר הוא משתלב ומרגיש חלק מאותו מקום, זהו סימן מסוכן לאיבוד הזהות 5 .
דווקא השליח שיוצא להאיר ולהזהיר כלפי חוץ, דווקא הוא צריך להיות גם זהיר. זהירות זו אינה באה מתוך ניכור אלא מתוך אחריות, אחרת השליח לא יבצע את שליחותו כראוי.
מכל מלמדי השכלתי
לאורח לחיים ישנה תורה נוספת בפרשתנו המרחיבה את דבריו אלה:
ואמר בכפל "אמור ואמרת", להזהיר גדולים על הקטנים. כי באמת רחשי בני ישראל צריך להתנשאות קצת בחוצה להם, כמו שאמרו חז"ל "זרוק מרה בתלמידים".
אין אדם שאינו נוהג, לפחות בחיצוניות, בקצת התנשאות לטובת הנושא בו הוא עוסק. כך זה בחינוך ילדים ובמקרים רבים נוספים. ללא התנשאות מצד האדם אין מורא מפניו ואף אין כבוד. אדם גדול צריך להזהיר את הקטנים ולשם כך הוא זקוק להפגין לעיתים התנשאות כלפי חוץ.
אבל זה צריך זהירות גדולה שיהיה ההתנשאות בפניהם מבחוץ, אבל מבפנים צריך להיות שפל רוח. רצה לומר, להזהיר מאוד כשהם גדולים על הקטנים, שיהיה זה רק מבחוץ, בפניהם, אבל בפנימיותם יהיו שפלי רוח כנ"ל.
האורח לחיים מחדש פשט נוסף באמרת חז"ל "להזהיר גדולים על הקטנים". אומר ר' אברהם חיים מזלאטשוב שהזהירות אינה נועדה רק לאזהרת הקטנים אלא אף מוטלת על הגדול , ועליו להיזהר ביחסיו עם הקטנים. אמנם הגדול זקוק להתנשאות חיצונית על מנת לחנך נכונה את הקטנים, אך עליו להיזהר לא להתנשא עליהם באמת אלא להיות שפל רוח בפנימיותו. על הגדול להתנהג עם תלמידיו בכבוד, באהבה, בענווה ובזהירות.
זהו "לנפש לא ייטמא". כי אמרו חז"ל 'כל המתגאה נקרא תועבה, שנאמר תועבת ה' כל גבה לב', ולמדו בגזירה שווה ששם נאמר 'לא תביא תועבה אל ביתך' (הבית של האדם היא הנפש שלו, המשכן הפנימי שלו) אין לך טומאה גדולה לנפש כזה.
כאשר רוצים להשפיע במדרגות תחתונות צריכים להיות קשורים למהות רוחנית עליונה על מנת לא להיטמא ולא להיות מושפע מהסביבה השלילית. למשימות צבאיות מורכבות שולחים את מי שעבר הכשרה המתאימה למשימה זו מפני שרק הוא יודע בדיוק את המטרה וכיצד להגיע אליה ללא מכשולים בדרך. הציבור הדתי לאומי, על נשיו וילדיו, במסירותו הרבה והגדולה לכל דבר מצוה, נשלח פעמים רבות למשימות מורכבות ללא הכשרה מספקת וממילא נוצרות שאלות חינוכיות רבות. להכשרה המונעת את השפעת הסביבה השלילית ואת המכשולים הניצבים בדרך, רומז איסור הכהנים להיטמא למת המופיע בפרשתנו, ואת הלקח יש ללמד לכל המשפיעים תורה בעם ישראל.
מלאו כל ארץ ישראל תורה
הרב הדרי זצ"ל הרבה לעסוק בתקופת התנאים ובדמותם של רבי עקיבא וחבריו. בשיעוריו הוא מביא מדרשים המתארים את חורבן עולם התורה בימי רבי עקיבא ואת השממון שנכח בעולם באותה עת. אך למרות האבידה הגדולה שספג, רבי עקיבא לא נשבר ומכנס שבעה תלמידים שהתאספו סביבו ומורה להם "מלאו כל ארץ ישראל תורה" (קהלת רבה יא ו).
הפצת התורה היא משימת קודש ואנו צריכים לעמוד בה בתחושה של שליחים ולא בעמדת התגוננות.
הרבי מליובאוויטש זי"ע היה גדול המשלחים של הדור הזה, מעין מפקדה הבכיר ביותר של יחידת 669 התורנית בדור האחרון. הוא היה אומר, שבדור הקודם היה אסור לאדם שלא ידע את כל הא"ב ללמד את האות א', אך בדור הזה לעיתים אין זמן ללמוד את כל הא"ב, ולכן אם אתה יודע את האות א', צא החוצה ותלמד א'; כאשר למדת ב', צא ותלמד ב'.
אסור להניח את זירת לימוד התורה מופקרת ולהשאיר את העולם שמם. ישנם כאלה המפחדים לצאת ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים מפחד שמא ייטמאו בדרך. מוטל עלינו לצאת ולמלא את הארץ תורה ודעה, אך לאמץ את דברי האורח לחיים, ולבדוק האם אנו מסוגלים לשמור על הזהות שלנו גם במקומות הנמוכים ומאידך להישמר מהתנשאות שאינה טובה.
החשיבות בקירוב אינה רק במקומות נידחים ורחוקים. נקודה זו נדרשת אף בבית הכנסת ובישיבה וכל אדם יכול לומר דבר תורה בין מנחה לערבית בבית הכנסת ולרומם את ציבור השומעים, או לחזק את החבר כשצריך. ודאי שלא מתוך התנשאות, על האדם לזכור שהוא צינור להעברת הזוהר המגיע אליו מלמעלה, אך את אותו זוהר עליו להעביר הלאה להאיר ולהזהיר בו את העולם. כולנו צריכים להזהיר על הקטנים ולהיות ככוכבים המזהירים, וכדברי חז"ל (בבא בתרא דף ח ע"ב): "תנא והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות".
נזכה בע"ה להבעיר אש בתוכנו ומתוך כך להזהיר ולהאיר אור לכל יהודי ולהצית אש קודש בכל בית ישראל.
^ 1.באומרנו שיום הכיפורים הוא היום הקודש בשנה הכוונה היא מצד רוממותו של היום ולא למדד הלכתי, שהרי יש צד בו השבת יותר חמורה מיום הכיפורים.
^ 2.ישנם מספר מנהגים והלכות שהתרחבו מהכהנים לכל העם. דוגמא הלכתית לכך, בתחילה נטילת ידיים היתה רק למחוייבים לאכול בקדושה ולא לאכילת חולין, אך כדי לזכור את מושג האכילה בקדושה תיקנו חז"ל נטילת ידיים לחולין לכל עם ישראל. דוגמא קטנה למנהג, כשהגעתי לחותני כבתור חתן צעיר ראיתי שבליל שבת הוא זורק את החלות לנוכחים לאחר הבציעה. חתן אינו שואל שאלות על חותנו ... אך הלכתי לחפש האם יש שורש למנהג זה ומצאתי שהחתם סופר אומר שנהגו בליל שבת לזרוק את החלות, וטעם הדבר הוא שהכהנים זורקים את האיברים מהכבש למזבח ואנחנו רוצים להידמות לכהנים בעבודתם ועל כן יש שנהגו לזרוק את החלות. גם המלח שאנו שמים דרך קבע על השולחן מרמז למזבח ומזכיר לנו שאנו רוצים להרגיש באכילתנו שאנו אוכלים משולחן גבוה.
^ 3.האם אדם מעריץ וצופה בזמרים ובמפורסמים שממלאים אולמות או מביט ברבי מבויאן כיצד הוא מברך ואוכל בטיש ומכך שיעור בעבודת ה'...
^ 4.כידוע, במלחמת יום כיפור ספגה ישיבת הכותל אבידות קשות. בוגר ישיבת הכותל, הרב חיים סבתו שלחם אף במלחמת יום כיפור, ספד לרב הדרי זצ"ל וסיפר שחמישה ימים לאחר תחילת המלחמה הגיע לפתע הרב הדרי לשדה הקרב ברמת הגולן כדי לעודד את תלמידיו. הרב סבתו המשיך וסיפר שלאחר זמן רב שחררו אותם להפוגה קצרה בביתם, וכמה דקות לאחר שהגיע הביתה נשמעו דפיקות בדלת והרב הדרי בפתח. הרב נכנס לבית, חיבק אותו ואמר שהוא לא יכל שלא לבוא לבקר אותו. כך הדבר כשתלמידים הם כמו בנים.
^ 5.עוד לפני ששמעתי את הסיפור הזה קרה לי מקרה דומה. תלמיד יקר שלי היה בקורס קצינים בתקופה סוערת מאוד, בה הזהות היהודית של הצבא בקורס קצינים היתה מאוד מבולבלת. הוא שאל אותי יום אחד האם להמשיך בקורס קצינים. שאלתי אותו האם טוב לו בצבא, ולשאלתי הוא ענה שטוב לו אך הוא מוטרד מאוד מהתופעות השונות המרחשות סביבו בצבא. עניתי לו שכל עוד הוא מרגיש כך הוא יכול להישאר ולהוסיף טוב, אך כאשר הוא יגיד לי שהוא כבר אינו מוטרד מהתופעות האלו והוא התרגל אליהן, אז אגיד לו לא להאריך את שירותו...
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
