ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- נסיעות, טיולים ונופש
- טיולים וטרמפים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שירה קופרמן ז"ל
תפילת הדרך נלמדת מדברי אליהו הנביא בגמ' בברכות כט: "א"ל אליהו לרב יהודה... לא תרחת – ולא תחטי, לא תרוי [תשתכר] – ולא תחטי, והדבר השלישי – וכשאתה יוצא לדרך, המלך בקונך וצא [ויעו' במהרש"א (שם) שכתב שגם אם יצא לדרך בשלום, מי יבטיח לו אם יצליח היכן שהוא מתעתד להגיע, לכן יש להמלך רק קונהו שיוליכו לשלום, עכ"ד. ונ"ל שכוונת אליהו הנביא שכמו שכועס מחוייב שיחטא, כך היוצא לדרך שהיא בחזקת סכנה, חייב להמלך בקונו], מאי המלך בקונך וצא?... זו תפילת הדרך, א"ר חסדא כל היוצא לדרך [משמע כסוברים שזה חיוב ולא רשות, יעו' לי' מהרי"ח, וילקו"י או"ח ק"י] – צריך להתפלל תפילת הדרך, יה"ר מלפניך ה' אלוקי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום, ותצילני... ותשלח... ותתנני... בא"י שומע תפילה". ובהמשך הגמ': "אימת מצלי- משעה שמהלך בדרך, עד כמה? עד פרסה, היכי מצלי? ר"ח – מעומד, ר"ש – אפ' מהלך".
נחלקו הראשונים לגבי עמידה בתפילת הדרך, למעשה הכריע השו"ע ק"י, ד' שאם אפשר יעמוד. אולם אם יטרד עכב כך כתב המ"ב ס"ק כ"ב, שמותר לומר כשמהלך או יושב. ובס' הלכה ברורה (שם) כתב שבמכונית אי"צ לעצור, ורק ממידת חסידות יש לעצור [כמובן שיש לשים לב שהעצירה בדרך לא תסכן אף אחד]. ובאוטובוס וברכבת – טוב שיעמוד, יעו"ש.
א. האם תפילת הדרך היא ברכה או תפילה, לכא' הרי קי"ל בדיני ברכות שכל ברכה שאינה סמוכה לחברתה פותחת בברוך. הראשונים על הגמ' (שם) הביאו שהמהר"מ מרוטנבורג היה סומך בגלל סיבה זו את תפילת הדרך לברכה אחרת. רבנו יונה ביאר, שזו ברכה אך כיון שמקור הברכה מתפילת העמידה, לכן נחשבת כהמשך של תפילת י"ח וממילא אין היא פותחת בברוך. לדעת ר"י ת"ה אינה ברכה אלא תפילה שמבקש מה' שיצליח דרכו ושיוליכו לשלום, שהרי קי"ל בברכות מ: שברכה בלי שו"מ אינה ברכה. הרמב"ם השמיט את החתימה של תפילת הדרך [וי"ל או שיש לו גרסא אחרת בגמ', או שחש לקושיה הנ"ל]. כאמור לעיל השו"ע ק"י, ו' הביא רק את מנהגו של המהר"מ, ונראה שפסק שיש לעשות כן, אולם בילקו"י (שם) כתב שאין זה מעיקר הדין לנהוג כן אלא רק ממידת חסידות. וכתב המ"ב ס"ק כ"ח, שלכתחילה טוב להחמיר להסמיך לברכה אחרת [ברכה אחרונה או אשר יצר], אך כשאינו יכול – יש לברך, משום שיש ראשונים שלא מצריכים לעשות כן. בשעה"צ ר"ל, ט', כתב שהטעם שאין מזכירים מלכות בתפילת הדרך, כיון שהיא בקשה. בסידור קול אליהו חשש הגר"מ אליהו זצ"ל לדעת הרמב"ם, ולכן כתב לאומרה בשומע תפילה בתוך שמו"ע, או בדרך בלי שו"מ, עי' כה"ח ס"ק י"ג, וגם בס"ק נ"ו.
ב. בגמ' (שם) נחלקו הראשונים מה כוונת הגמ' בשאלה "עד כמה", לדעת רש"י, שא' הגמ' עד מתי ניתן להתפלל תפילת הדרך, והתשובה היא – עד פרסה. לרא"ש ולטור השא' היא, עד כמה צריך ללכת כדי שיוכל לומר תפילת הדרך. הרמב"ם לא הזכיר דין "פרסה". מרן השו"ע (שם, ז') פסק כטור: "אומר אותה לאחר שהחזיק בדרך". ובמ"ב סק"ל ביאר, שיש לאומרה לאחר שכלו הבתים וע' אמה ושיריים, שזהו עיבורה של עיר, כיון שאין לאמרה בתוך העיר שעדיין לא יצא לדרך. המשך השו"ע: "ואין לאמרה אא"כ יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה – לא יחתום בברוך". עוד כתב במ"ב (סק"ל), שאם הדרך מסוכנת – יברך אפ' בפחות מפרסה. עוד כתב בשו"ע: "ואם שכח מלאמרה – יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיעה תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה, ומשם ואילך... בלא ברכה". והרמ"א כתב ע"פ רש"י: "ולכתחילה יאמר אותה בפרסה ראשונה". ובמ"ב העיר שהנוסע ברכת יש לו להזהר בכך, ולשים לב לברך בזמן.
ג. נחלקו הפוס' האם מותר לברך בתוך העיר, דעת הט"ז להתיר, כיון שגמר בדעתו לצאת. ולדעת הא"ר והפמ"ג, שלכתחילה אין לברך עד שיצא מהעיר. המ"ב (ס"ק כ"ט) לאחר שהביא את דברי הט"ז, כתב ששאר האחרונים חולקים על דבריו.
ד. לגבי חישוב ה"פרסה", יש להעיר שמפשטות הש"ס והראשונים, ודאי שמדובר לפי מרחק הדרך ולא לפי זמן, וכ"כ המ"ב סק"ל לענין מסילות ברזל, הליכו"ש (פ' כ"א, ז'),שבט הלוי (י', כ"א), ועוד פוס' רבים. וממילא לפי זה אם הדרך אורכת כ- 4 ק"מ [לגר"ח נאה פרסה = 3.842, ולחזו"א = 4.608] , יש לומר תפילת הדרך עם ברכה. אולם בשו"ת זכרון יהודה (הוב"ד בס' הנפלא שערים מצויינים בהלכה), כתב שיש לחשב לפי זמן, וכ"כ בשו"ת אורל"צ ויבי"א ע"פ המבואר בשו"ת רב פעלים (ב' יו"ד, מ' גבי אבילות), וממילא יש לומר את הברכה, לפי זמן הנסיעה, היינו 72 דקות. ועוד כתב ביבי"א ע"פ ספר המנהגים "נתיבי עם", שכן נהגו אנשי א"י מקדמת דנא, לחשב לפי זמן.
ה. לגבי הדין כיום שמצויים לכל אורך הכבישים מכוניות ומקומות ישוב, נחלקו הפוס' מה הדין, האם הדבר נחשב כדרך שיש לברך עליה. הבה"ל (ד"ה ואין) כתב ע"פ הרא"ש הנ"ל: "לפ"ז כשיודע שאיזה עיר קרובה בצד דרך נסיעתו בתוך פרסה – לא יאמר ת"ה בחתימה בשם דהא ליכא מקום סכנתא... וצ"ע". ובמחצה"ש פסק כן להדיא, דהכל נחשב כעיבורה של עיר. לפ"ז יש אומרים: שבנסיעה לדוג' מירושלים לתל אביב/בית שמש וכד', יאמר תפילת הדרך בלי חתימה, כיון שהדרך מיושבת בכל אורכה, ומצויים רכבים לרוב הנחשבים לשיירה אחרת, וכא' לא יצאו כלל (עי' הליכו"ש שם, ובאשי ישראל נ' כ"ד, הוסיף מהגרשז"א שתיקנו תפילה זו דוקא על לסטים ולא על תאונות דרכים), ויש שנוהגים שלא לברך בצירוף השיטות שמצריכים דוקא 72 דק' או שחשו לדברי הרמב"ם כאמור לעיל. אולם יש אומרים: שכיון שהיום מצוי סכנה בדרכים יש לברך בחתימת שם (כן דעת הסטייפלר יע' באורחות רבנו ר"ב גבי רכבת, תשובות והנהגות בשם החזו"א, ועיי"ש שרצה לתקן שיאמרו אפ' בתוך העיר אך אין לנו לחדש, שבט הלוי י' כ"א, וכ' שאין להתחשב במש"כ במחצה"ש, כיון שא"א מבוטשאטש חולק עליו וגם הגאון המהרש"ם תמה ע"ד).
יש לציין שתפילת הדרך אומרים בד"כ פעם אחת ביום, כמ"ש הטור ונפסק בשו"ע (סע' ה'): "אין לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפ' אם ינוח בעיר באמצע היום [אם דעתו להמשיך בדרכו – מ"ב ס"ק כ"ה], אבל אם דעתו ללון בעיר ואח"כ נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביות, צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת". וכתב המ"ב (ס"ק כ"ו) שאם הוא נוסע כל הלילה ולן באמצע מעט במלון, וממשיך בנסיעתו, יאמר בבקר למחרת תפילת הדרך בלא חתימה. ובבה"ל (ד"ה צריך) כתב שלכתחילה נכון לומר תה"ד אחר שהאיר היום, אך אם לא יאכל לומר אח"כ כגון שיהיה אז סמוך פרסה לביתו, עדיף שיאמרנה קודם שהאיר היום.
העולה למעשה:
א. תפילת הדרך בשם ומלכות: הראשונים נחלקו בדברי הגמרא (בברכות כט:) האם תפילת הדרך היא ברכה או תפילה. הקושי אליו נדרשו הראשונים הוא, שקי"ל שכל ברכה שאינה סמוכה לחברתה פותחת בברך, וא"כ מדוע תפילת הדרך אינו פותחת בברוך. מטעם זה מובא שהמהר"ם מרוטנברג היה סומך את תפילת הדרך לברכה אחרת. והשו"ע הביא את מנהגו, וכתב היביע אומר שאין זה מעיקר הדין אלא רק חסידות. בסידור קול אליהו אינו מופיע שם ה' בחתימה, כיון שהגר"מ אליהו זצ"ל חשש לשיטת הרמב"ם שלא גרס בנוסח תפילת הדרך שו"מ. ולכן הציע הרב אליהו או שיאמר בשומע תפילה שבתוך שמונה עשרה לפני שהוא יוצא מהבית, או שיברך בדרך בלא שו"מ. דעת המ"ב שלכתחילה טוב להסמיך לברכה אחרת אך כשאינו יכול, מכל מקום יברך.
ב. באיזה שלב בדרך יש לאומרה: יש לומר את תפילת הדרך לאחר "שהחזיק בדרך" היינו לאחר שכלו הבתים האחרונים שביישוב ועוד שיעור קטן [של כ35 מטר]. ואין לאומרה אא"כ יש לו דרך בשיעור "פרסה" לפחות [כ-4 ק"מ בערך]. ואם שכח לאומרה – יאמר אותה כל עוד הוא בדרך, ובלבד שלא הגיעה לתוך "פרסה" סמוך לעיר שצריך להגיע אליה. אם לא שכח לומר והגיע לתוך פרסה - יכול לאמרה בלי חתימה.
ג. האם מותר לברכה בתוך העיר: נחלקו הפוס' האם יכול לברך תפילת הדרך בתוך העיר, ולמעשה דעת רוב האחרונים שלכתחילה לא יברך עד שיצא מהעיר, אך בדיעבד יצא יד"ח אמירת תפילת הדרך. יש לציין שלכתחילה אם מתאפשר לומר בעמידה ובלי טרדות - יש לעשות כן [כגון באוטובוס או רכבת, אולם ברכב אי"צ לעצור אלא ממידת חסידות, ורק באופן שאינו מסכן אף אחד].
ד. איך מחשבים את "הפרסה": פוסקי אשכנז - כתבו שיש לחשב את הפרסה לפי מרחק, היינו 4 ק"מ. אולם פוסקי ספרד – נטו לכך שיש לחשב לפי זמן, היינו 72 דק', ושכך נהגו אנשי ארץ ישראל מקדמת דנא.
ה. כיום שיש ישובים ורכבים בכל מקום: יש אומרים שבדרך שמיושבת בכל אורכה [כגון מירושלים לתל אביב], ומצויים רכבים לאורך כל הדרך – כאילו לא יצאו מהעיר, ואין לומר תפילת הדרך בשם ומלכות, יש הנוהגים שלא לברך בצירוף השיטה שמצריכה 72 דקות. מאידך יש אומרים שכיון שהיום מצוי סכנה בדרכים [של מחבלים, לסטים ותאונות דרכים] – יש לברך בשם ומלכות. יש לציין שהמ"ב כתב ע"פ הירושלמי שאם הדרך מסוכנת יש לברך בשם ומלכות אפילו בפחות מפרסה.
למעשה: יש לברך תפילת הדרך כאשר יצא מעיבורה של עיר. מנהג בני אשכנז: לברך כמעט בכל אופן אם הדרך מסוכנת מאד, ואם שיעור הדרך יותר מפרסה, 4 ק"מ - יש לברך אפ' שאין סכנה. ולדעת בני ספרד, הנוהגים כדעת הגר"ע יוסף זצ"ל - יש לברך בכל דרך שמרחקה 72 דקות, והנוהגים כדעת הגר"מ אליהו זצ"ל - אין לחתום לעולם בשם, אא"כ חותמה בשומע תפילה בשמו"ע.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.

נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.

שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.

שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.

יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.

אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.

נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.

עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.

עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.

נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.

רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.

תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.

בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא












