ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- האבילות על החורבן
לאור כל האמור זועקת ההשמטה של האירוע אולי הדרמטי ביותר בתולדות ישראל ובעצם של כל הקוסמוס. אין לו זכר לא בלוח ולא בשום מנהג. הכוונה היא לתקופה המקדימה את בין המצרים - ארבעים הימים שבין שבועות לי"ז בתמוז. בשבועות בזכות קבלת התורה הסתלקה מאיתנו זוהמת נחש וגזירת מיתה. חזרנו למציאות אדם הראשון קודם החטא, והתעלינו למדרגת מלאכים ועולם הבא. כל זה עד י"ז בתמוז, עד ההתרסקות ושבירת הלוחות עם חטא העגל.
המקור הבולט הקדום לאמור הוא בתהלים פרק פ"ב: "אני אמרתי א-לוהים אתם ובני עליון כולכם, אכן כאדם תמותון כאחד השרים תיפולו". "א-לוהים", לפי פירוש רש"י - מלאכים. "כשנתתי לכם תורה... אין מלאך המוות שולט עוד (בכם, עד שחטאו בעגל, שאז נאמר להם:) אכן כאדם (הראשון) תמותון וכו'".
ההנגדה החריפה בין ה"אני אמרתי" ובין ה"אכן", טיפוסית למדרש. היא גם המודל לשלמה המלך שמזדעק: "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני". "אמרתי" מקבילה ל"עלה במחשבה לברוא העולם במידת הדין", אשר מייצג אידיאל של שלמות. ההמשך, "ראה שאינו יכול לעמוד" (ר' רש"י על הפסוק הראשון בתורה), מדבר על האכזבה.
השמטת ארבעים הימים הללו מהתודעה אינה רק בגלל הבושה נוכח הנפילה. היא נעוצה גם בנשגבות מ' יום אלו המחייבת כיסוי - איתכסיא.
עצם תופעת הכיסוי קשור למהות הטוב והרע בבריאה. בנגלה נראה שהרע הוא השולט בעולמנו. "יצר לב האדם רע מנעוריו". ואכן מקורותינו מלאים בתוכחות ובחטאים, רשעות וחידלון. אף התרבות הכללית מתנהלת בהתאם. מקובל שמיטבה עוסק בשלוש העבירות הגדולות. קנאה, תאווה וכבוד הם לוז המיתולוגיה הקלאסית. הפורגטוריום והגיהינום הם רוב בניין "הקומדיה האלוהית" של דנטה. השטן אינו רק גיבורו של ספר איוב אלא, להבדיל, גם של כתבי מילטון וגתה ועוד. ואילו המאה העשרים חידשה תרבות ניהיליסטית עקרה ושטופת זימה שבועטת בכול. תולדות אנוש, במיוחד שלנו, רוויות בעיקר במלחמות ובברוטליות. יעקב אבינו, היהודי בגורלו מכל האבות אומר: "מעט ורעים היו ימי שני חיי".
הציניקנים יפרשו שרקורד ריבוי השלילי צרב את התודעה רק מפני שהרוע מעניין ומגרה יותר מהטוב. כבר הרמב"ם ציין שדווקא האכילה מעץ הדעת הרחיבה ידיעותינו, אופקינו ותחכומנו. אך אין זה מסביר את הגמוניית הרוע גם בתורה הקדושה ובתולדותינו, שתיים שהן אחד, הן ישראל והתורה חד הם.
המהר"ל נקט שעצם הבריאה מייצגת רוע מפני שהיא התפרדות מהבורא, צמצום שכינתו והגבלת האינסוף. יקום חומרי ואלוקות מופשטת הם תרתי דסתרי. עולם הוא היעלם הטוב והקדוש בנגלה. אך למרות ירידתם למחתרת, הם חיים ומשפיעים באיתכסיא. הגאולה תבוא עם המלכת האינסוף האלוקי, הטוב המוחלט הנסתר בינתיים. עבודתנו היא לגלות את הניצוצות החבויים במרחבי הזמן והמקום, ולהשליטם על ההיעדר. להשיב אבידה לבעליה.
שני תקדימים
למרות הסוף הצורם, מסתבר שארבעים הימים הללו הותירו רושם לעתיד. המטמורפוזה שעברנו למשך חודש ומשהו לא הייתה לשווא, כפי שנראה. מכיוון שמדובר בהצצה לעולם הבא שהוא בבחינת "עין לא ראתה אלוקים זולתך", אנו נטולים יכולת להשיג משמעות עניין זה בנגלה ולכן היא נעדרת מתודעת הנגלה, מהלוח ומהמנהג. המהר"ל מסביר שעולם הבא אינו נזכר בתורה שבכתב, הפרדיגמה של הנגלה, מפני שטרם חווינו אותו.
לשיטת הרמב"ם התיקון הסופי בנוי על שניים: א. גאולה בכלי העולם הזה בלי נסים גלויים עם ביאת המשיח, שבהם "עולם כמנהגו נוהג". ב. גאולה פלאית של עולם הבא. עתיד נשגב אינו אוטופיה יוצאת מגדר הרגיל, אלא כולל תקדים מסוים עם טעימה מהרעיון בעבר.
זו הסיבה שנכונו שני תקדימים לשתי תופעות התיקונים הצפויים לעתיד לבוא: א. ארבעים הימים הללו צופנים בתוכם את עתיד הגאולה הרוחנית האולטימטיבית, היתכנותה והאמונה בה. בחג השבועות מלאכי השרת בסיני קשרו לראשינו שני כתרים שרוממונו לדרגת אדם הראשון קודם החטא. גם אחר חטא העגל הם ממשיכים לעטר את ראשינו בהווה מדי שבת שהיא מעין עולם הבא. יתר על כן, כשהתנצלו ישראל את עדייהם זכה בהם משה רבנו. מכאן קרינת עור פניו. משה רבנו, שבחינתו נצח, לא מת לפי הרמב"ם וממשיך להנהיגנו באיתכסיא. ב. ימי מלכות דוד ושלמה הם התקדים הרציונלי לימות המשיח ששמים קץ לגלותנו בעולם הזה.
שבירת הלוחות בי"ז בתמוז היא המיצר הראשון לימי בין המצרים. עניינה איבוד העדיים של עולם הבא. ואילו חטא המרגלים בתשעה באב הוא המיצר השני. עניינו הוא דחיית הגאולה הארצית ותחילת הגלות ההיסטורית.
מסתמא, מכוח רעיונות אלו זכה הרמ"צ נריה ז"ל לחבר את שירו הנפלא: "הווי עם בוטח, חי וקיים על אף הכול, על מוקד מזבח יצא במחול". הם גם שאיפשרו את הלחנת ההימנון המודז'יצאי הנשגב למילים "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח" ברכבת בדרך לאושוויץ.
היסודות האמורים מפרנסים גם את רעיון החוק האולטימטיבי – פרה אדומה המטהרת מטומאת מת. מכיוון שחוק אינו נתפס בהיגיון האנושי, לכן אף משלמה, החכם באדם, נעלם פשר הלכה זו. חוכמתו שייכת לימות המשיח, לעלמא הדין. רק משה רבנו – איש עולם הבא, זכה להבין רזי חוק זה. בספירה של עולם הבא אין סוד לא במוות ולא בחוקי התורה הקשורים אליו.
פרה אדומה אף מכפרת על חטא העגל, שמחק את תפארת מתן תורה ומ' יום שאחריו. אך הוא גם המקור למסתורין האולטימטיבי – סוד המוות ופשרו. גם הטהרה מטומאת המת מהווה תיקון אבי אבות הטומאה. אפר הפרה לדורות מעורב עם זה שהכין משה. כוחו, בחינת מלאך, מניע את התיקון ואת הטהרה. ואילו אנו, בני תמותה, לא מבינים לא את המוות ולא את תיקונו.
הקבלה והחסידות, שפרשו כנפיים במאות האחרונות, הבחינו בניצני הגאולה הנסתרת והרחיבו בלימודם. וכן כתב הרב קוק: "צריך לעסוק בדור שלנו בבירור מפתחות לכל עניין נשגב". הסימנים להתממשות ה"בכוח" והסתלקות שלמה של זוהמת הנחש העמלקי הולכים ומתרבים. הנעלם מסוגל להתגלות בעקבתא דמשיחא במיוחד בימים אלו, בבין המיצרים. מי ייתן ונזכה לכך בקרוב.
מתוך העיתון בשבע
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
