ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- שוכר ומשכיר
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצוק"ל
שוכר ביקש מהמשכיר לקלף את הצבע של קיר הבית מול הכניסה זכר לחורבן כפי הנהוג.
המשכיר סרב בתואנה שפוגע הדבר בשבחה של הדירה. והסכים שאם זהו הדין, יעשה כפי שיש לנהוג.
תשובה
תקנו חז"ל תקנה זכר לחורבן לא לסייד אמה על אמה כנגד הפתח, ואם עבר וסייד מחוייב לקלוף. ותקנה זו חלה על בעלי הדירה ולא על אורח במקום.
ישנה מחלוקת אם מחוייב לעשות כן גם בבית שמשכירו לאחרים, ולא יוכל הדייר לקלוף ללא קבלת רשות מבעלי הדירה.
השוכר דירה לפרק זמן קצר, לא מחוייב לקלוף את הצבע.
נימוקי הדין
תקנת חז"ל להותיר אמה על אמה זכר לחורבן
איתא במסכת ב"ב בדף ס:: 'ת"ר, כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע אמר להן, בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין. אמרו לו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל. נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל. אמר להם, א"כ לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות. אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים. אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים. שתקו. אמר להן, בני, בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה... אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה. אמר רב יוסף אמה על אמה. אמר רב חסדא כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט... שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי'.
הרמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה יב פסק גמ' זו: 'משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד, והלוקח חצר מסויידת ומכויירת הרי זו בחזקתה ואין מחייבים אותו לקלף הכתלים'. וכן פסק השו"ע בסי' תקס סעי' א.
המג"א שם סק"ד באר בטעם הדין שלא הצריכו לקלף את הסיד אם לקח דירה צבועה: 'דתלינן שנעשה קודם החורבן או שנעשה ביד עכו"ם ולקחה ישראל ממנו'. וכיון שקנאה מגוי שצבע, לא צריך לקלף. והסיק מכך המג"א: 'אבל אם יודע שנעשה באיסור חייב לקלפו'.
המשנ"ב שם סק"ב תמה על הנהוג שלא לשייר מקום שאינו צבוע: 'הנה בזמנינו לא נהגו לשייר. ואפשר משום דסומכין על היש מקילין. ועכ"פ תמוה שהרי מלבנין הבתים בסיד לבד'. וכתב לבאר כי מה שנאסר לצבוע הוא דווקא בצבע איכותי: 'אפשר דדוקא במיני סיד הנקרא גופ"ש שהוא לבן ביותר אסור משא"כ סיד שלנו אך כל זה דוחק וצ"ע על מה נוהגין היתר. והיכא שהוא טח בטיט לבד לכו"ע אין צריך לשייר כלל'. וכ"כ בערוך השולחן.
תקנה בעת הבנייה או על הבעלים
בשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרמ הקשה על הדין שהלוקח פטור מלקלוף שהרי היא בחזקתה: 'תינח היכא דהוי בנין ישן דאיכא למימר בהתר נבנה קודם חרבן הבית, אבל היכא דהבנין חדש דפשיטא לן דנבנה באיסור אמאי מוקמי לה אחזקתה. אלא משום דאמרינן כיון דזה הקונה לא עבד איסורא, אזלינן בה לקולא ושבקינן לה אחזקתה... וזהו שכתב הרב לעולם, אבל אם עבר ובנה אע"ג דעבר לא מטרחינן ליה לקלוף כל הבית, שלא הלכו בו להחמיר אלא קולף כשיעור אמה על אמה, ודי בזה זכר לחרבן'.
והדברים אמורים ביחס לבונה, אך בדין הלוקח כתב הרדב"ז בסיום תשובתו שם: 'כיון דלא עבד איסורא לא מטרחינן ליה כלל ומה שכתב לקלוף הכותלים לאו דוקא אלא מוקמינן לה אחזקתה ועיקר הדבר שלא הלכו להחמיר אלא להקל'.
לדבריו הרי ישנה כאן תקנה על הבונה בעת הבנייה, ואין חיוב על הדייר אפילו אם הינו הבעלים של הדירה. אולם נראה שהמג"א והמשנ"ב שהבאנו לעיל לא סברו כך, וחייבו את הקונה את הדירה לקלוף הגם שלא בנה בעצמו את הבית.
אלא שבמשנה הלכות ח"ה סי' עא דייק בדברי הרדב"ז שדינו אמור רק היכא שלא ידוע אם צבע בעל הבית באיסור. אולם היכא דידעינן בבירור שנעשה באיסור גם הרדב"ז יודה שמחויב לקלוף: 'והכי מוכח לשונו להדיא שכתב אלא מוקמינן לה אחזקתה. ועיקר הדבר שלא הלכו להחמיר אלא להקל מפורש דההיתר הוא משום דמוקמינן אחזקתה, אבל אי הוה ידעינן בבירור דנעשה באיסור, הכא נמי דהיה צריך לקלוף'. ולדבריו, אין מחלוקת, ולכו"ע ישנה חובה על הדר בבית לקלוף אף שלא עבר איסור בעת הבניה.
תקנה על בעל הבית או על הדייר
ישנם חיובים שחלים רק על בעלי המקום וישנם חיובים שנוהגים על הדייר כדין מזוזה. ויש לדון בגדר תקנת חז"ל להותיר אמה שלא צבועה אם הינה חיוב על הדייר או על בעלי המקום.
בשו"ת מגדל השן סי' סא כתב שלא מוטל על השוכר דירה לקלף את הצבע, שחבירו עשה באיסור. והוסיף שהתקנה נועדה למשכיר בלבד כשדר בדירתו. ואין איסור על המשכיר כלל, שכן כצובע לא עושה לצורך עצמו, רק לצורך ריוח ממון. והוסיף שהשוכר רשאי לישב בו כיון שלא נעשה באיסור. ובפרט, שיהיו הרבה יהודים שלא ירצו לדור בו אם יהיה בו זכר לחורבן ויכול להיות שישכירה איזה נכרי שזה ודאי נקרא עושה בהיתר.
וכן הקל האגרות משה או"ח ח"ג סי' פו: 'רק בלוקח שהוא ביתו סובר המג"א שחייב לקלוף בנעשה אצל המוכר לו באיסור'. והוכיח זאת מכך שבלשון האיסור בשני הברייתות נאמר ביתו: 'לא יסוד אדם את ביתו בסיד', 'וסד אדם את ביתו ומשייר בו דבר מועט'.
עוד הוסיף שאפשר להקל כשלא בנה בעצמו את הבית: 'שלא אסרו אף הדר בו אם לא בנאו בעצמו אלא לקח בית בנוי כמו שלא אסרו על הלוקח מעכו"ם, וממילא נמצא שהבונה למכור אף לישראל פטור מלהשאיר האמה בין המוכר הבונה בין הלוקח הדר בו ובין השוכר'.
אך לא הסכים עם הסברא שכיון שקנה את הבית לצורך השכרתו והוא לצורך ריוח ממון והוא ענין משא ומתן רשאי להותירו כך ללא קילוף, כדי שיקפצו עליו קונים: 'איני רואה זה לטעם. דמה לנו אם היפוי הוא כדי שימכור בנקל וביוקר, או שהוא יפוי להנאתו מיפוי הבית שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם שהוא עדיף להאדם מהנאת הממון. וגם אפשר שאדרבה כשישאיר האמה יקפצו יותר קונים מאלו שירצו לחוש להאיסור'.
אולם בשו"ת משנה הלכות ח"ה סי' עא חלק על כך וסבר שאף אם משכיר את דירתו מחוייב להותיר אמה לא צבועה. והביא את דברי הריטב"א בב"ב שם שבאר את הדין שפטור לוקח מלקלוף את הצבע: 'הרי זו בחזקתה היינו מפני שתולין שנבנית בהיתר. ואפילו ידענו ודאי שעשאו ישראל לאחר החורבן דאמרינן שמא עירב בו חול או תבן. ואפ"ה קתני סיפא שאינו חוזר ובונה אותה מאותו סיד עצמו'. מבואר מדברי הריטב"א שתולים שהישראל בנאו באופן של צד היתר, היינו שעירב בו חול או תבן, אבל בלאו הכי הוא בחזקת איסור, וחייב לקלוף.
ותמה על סברת מגדל השן, שכן מדוע לא אמרו שהמשכיר פטור מלהשאיר אמה משום שהוא נועד להשכרה ולא למגורים בביתו. על כורחך, שאין יסור להיתר זה. שכן השכרת הנכס לא מבטלת את בעלותו עליו, והוא חייב לעשות זכר לחורבן: 'פשוט דבשביל ריוח ממון אין להתיר לעבור על איסור אפילו בשב ואל תעשה ולגרום איסור להקונה שיצטרך ג"כ לקלוף ולא יקלוף, ואדרבה אם יהיו יהודים שלא ידורו בו כשיהיה זכר לחורבן לא ישכיר להם'. והביא מהרדב"ז ח"א סי' קמה שמי שהוא בין הגויים ואינו מוצא לאכול, ולא מוצא מזון כשר אלא ביוקר רב, מחויב ליתן כל ממונו ואפילו היכא דאיכא איסורין דרבנן. וכן הוא בחות יאיר בסי' קפג שאפילו באיסור דרבנן צריך לפזר כל ממונו (ועיין בשו"ע באו"ח סי' תרנו ברמ"א ובמג"א ובשו"ע יו"ד סי' קנז וסי' רלב).
אולם לימד זכות על שנהגו להקל בדין זה, שסמכו על כך שהבתים שלנו נעשים מעורבים עם חול ותבן, וכמעט ליכא מי שמצייר רק בסיד לבן. אבל נקט שהירא לדבר ה' יש לו לעשות זכר לחורבן.
מצאנו א"כ מחלוקת בגדר התקנה אם חייבו בעל הבית לעשות זכר כשמבקש להשכיר את ביתו.
חיוב השוכר לעשות זכר לחורבן
יש לעיין בהאי תקנתא, האם ישנו איסור לגור בבית ללא אמה על אמה. האם אף על אורח מוטל לקלוף בבית מארחו ולעשות זכר לחורבן 1 . כלומר, האם מחוייב שיהא זכר החורבן מול עיניו תדיר. או שהחיוב הינו לעשות בביתו זכר לחורבן, ובכך נחלקו אם גם אינו מתכוון לדור שם אלא להשכיר. ואפשר להבין שהתקנה הינה לא להשלים את הבניין האישי כל עוד בית ה' טרם נבנה, ושכינה בגלות ללא מדור בית עולמים. וכלול בתקנה זו שאם נהג שלא כדין וצבע, יקלוף. אך מנא לן שישנו חיוב על הדייר לקלוף זכר לחורבן.
ומסתבר, שהחיוב הינו על בעלי הדירה שלא יהיה משכנם מושלם וגמור כל עוד בית התלפיות אינו עומד בתפארתו, כפי שבהמשך הברייתא בב"ב שם כתבו שאין לעשות סעודה מושלמת. ולפי זה לא מוטל על האורח במלון או בבית חבירו לקלוף.
ויש לדון לגבי חיוב שוכר אם שכירות ממכר ליומיה וחייב לנהוג כבעלים ולקלוף, או שאינו בעלי המקום, ואף שמותר לו לצבוע ולקלוף כאוות רצונו כמבואר בשו"ע בחו"מ בסי' שיב, מ"מ אינו מחוייב בתקנה זו, היות ואינו בעלי המקום.
ואולי י"ל שאם שוכר תקופה ארוכה, ומתנהג כבעלי הדירה בכל הקשור לתחזוקה ואף קולף וצובע כרצונו, יהא חייב להשאיר אמה על אמה ולעשות זכר לחורבן, ולגלות שביתו אינו שלם. אולם הדר לפרק זמן קצוב וקצר, ולא נוהג במקום כביתו שלו, הוי לי ככל אורח שפטור מלעשות זכר לחורבן.
דעת ר' עקיבא יוסף שליזנגר – אין חיוב בארץ ישראל להותיר אמה
בשו"ת ר' עקיבא יוסף שליזנגר או"ח ח"ב סי' שסז בעמ' שעח הביא בשם מדרש תלפיות שנזכר שם 'כשבונה בחו"ל ישייר', ודווקא שם בכדי להזכירו לעלות לציון ולהזכיר את ירושלים על ראש שמחתו. אולם הדרים וגרים בארץ אינם צריכים זכר, ואין דין זה נוהג בארץ.
לדבריו תקנה זו שונה מחברותיה, שכן יתר התקנות עטרות חתנים וכלות וגזירת כלי שיר ולהחסיר דבר בסעודה נוהגות בכל מקום, רק תקנת לא לסייד אמה בביתו כנגד הפתח תוקנה ליושבי חו"ל בלבד.
ודעת יחיד היא, וצ"ת אם יוכל לומר קים לי כשיטתיה.
^ 1.יתכן וכך הבינו הסוברים שיש לעשות היכר וזכר בכל חדר וחדר. ראה אליה רבה ס"ק א, והובא בפמ"ג במשבצות זהב ובשערי תשובה. ועי' שד"ח שהביא מהרמ"ה ב"ב סי' רכו שצריך בכל בית ובית וכן בבית לפנים מבית. אך אנן נוהגים כשו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' קסט והשע"ת לעשות במקום אחד בבית, כנגד הפתח.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
