ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- לאורו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצוק"ל
"אמנם לפעמים מתגבר חושך כזה שמפסיק את הופעת הסגולה גם כן. אבל זה אי-אפשר כי אם במי שבא למדה זו להיות חס ושלום שונא את ישראל, ודורש רעה להם בפועל ובצפיית-הלב, כמו המינים שמפרש הרמב"ם בהלכות תפלה שהיו מצירים לישראל, וגם זה היה קשה לחכמים מאד לתקן, ע"כ הכריז רבן גמליאל: "כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים", והוצרך לתקנה דוקא שמואל הקטן, שהיה נקי מכל מדה של שנאה כמו שהיה מרגלא בפומיה (רגיל על לשונו) : "בנפול אויבך אל תשמח", כדי שיכווין ביסוד הברכה דווקא על אותם שכבר אבדו את הסגולה כולה".
איבוד הסגולה וברכת המינים
מרן הרב זצ"ל מלמד אותנו, שיכול להיות מצב בו אדם מישראל עלול לאבד את סגולת ישראל, זה יכול לקרות בשני מצבים א. הוא שונא ישראל - דורש רעתם של ישראל ורוצה לפגוע בהם ב. דורש להם רעה בצפיית והלב ובפועל - היינו במעשים בפועל, בגידה הלשנה לאויב. מרן הרב זצ"ל דוגמא נותן לכך המינים ('מין' מתלמידי יש"ו הנוצרי) הנוצרים הראשונים, שפעלו נגד עם ישראל, דבר שהביא לאובדן הסגולה הפנימית שלהם היות "שהיו מיצרים לישראל" (כלשון הרמב"ם, הל' תפילה פ"א). הסיבה שהובילה לתיקון ברכת "המינים" לא נבעה מהשקפת עולם מעוותת של כפירה או עבודה זרה, גם לא מעשים רעים, אלא רק בעקבות שנאת ישראל בפועל ורצון לפגוע באומה, עד כדי להביא לאובדנה חס ושלום.
במסכת ברכות (כח ב) אנו נפגשים בתהליך של תיקון ברכה חדשה בתפילת שמונה עשרה - שתוקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה עם הקמת בית שני, ובימי רבן גמליאל ביבנה (למעלה מארבע מאות שנה אחרי הופעת הנצרות. ובלשון רש"י - "ברכת המינים ביבנה תקנוה לאחר זמן מרובה קרוב לתרבותו של ישו הנוצרי שלמדו להפוך דברי אלהים חיים"). " תנו רבנן: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה, לשנה אחרת שכחה, והשקיף בה שתים ושלש שעות וגמר את הברכה" .
הרב סולובייצ'יק זצ"ל (בסוד היחיד והיחד) מבאר את מעלתו המיוחדת של שמואל הקטן, "האיש שסמך עליו רבן גמליאל את ידיו והזמינהו לתקן את ברכת המינים נתפס כולו למידת החסד. היא זרמה ממנו בכוח רב ובעוז, אם מחמת אירועי פורעניות הוצרכו חכמי ישראל לנטות מקו הרחמים והחיבה לכל בשר ולהתייצב באומץ ובגבורת פלאים נגד תנועה קשוחה ומסואבת (=הופעת הנצרות), שבאה לסלף את פני האומה והאמונה, הרי הרשות להשתער על האויב ניתנה רק לאיש, שנשמתו ינקה משורשי חסדים עליונים ולא משורשי הגבורות. רק האיש הזה, שכל נפשו ומאודו שתולים היו על פלגי חנינה, אהבה ורחמים, שבמעמקי נשמתו היה מפכה מעיין החסד, רשאי היה לתקן ברכת המינים ולתבוע מאת אביו שבשמים השבתת הרע והשמדת הזדים. בדקו ומצאו את שמואל הקטן, שסיסמת חייו התבטאה בפתגם ספר החכמה "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" שמואל החסיד, והעניו, הצנוע והנחבא אל הכלים, שמעולם לא טעם טעם שנאה וחימוד פרעון מידה כנגד מידה. שמימיו לא קבל על הזולת, ולא התאונן על עלבון ועוול שגרם לו, נבחר למלא משימה זו שהיה הדור צריך לה. והוא, זה האיש, שכולו שפע חסד סליחה ומחילה, לכל בני אדם עמד בנוכחותו של נשיא ישראל ותיקן את ברכת המינים. איש החסד צירף ברכה חדשה לתפילת שמונה עשרה, שתכליתה היא הנמכת שיעור קומתם של המתפרצים נגד קודשי ישראל. ברכה זו, המשוועת לאלקים ומבקשת את כיליון הרע, צמחה מתוך כוחות האהבה והחסד, שנצטברו באישיותו של שמואל הקטן. לא ממידת הדין ינקה, כי אם ממקור החסדים ומכוונת הייתה בעיקרה כנגד הרשעה ומלכות זדון כאידיאות, בבחינת "יתמו חטאים ולא חוטאים".
מרן הרב זצ"ל בסידורו "עולת-ראי"ה" מבאר כך:
"כל הברכות של התפלה, שהן מלאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפלות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אבל ברכה זו של התפלה, שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי-אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבא דוקא ממי שכולו טהור וקדש לד', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל, ורק מפני שע"י תקלתם של הרשעים המכשילים מחוסרת ההתגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ד' להדוך אותם. אבל אם ישאר בלבבו איזה רגש כל דהו של שנאה מפני ההתנגדות הטבעית, אף שהיא קדש לד' בהתחלתה, מ"מ תגבר בלב להיות ג"כ לשנאה טבעית חוץ משורת הכונה האמתית. על כן עמד שמואל הקטן ותקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא אשר דרש תמיד "בנפול אויבך אל תשמח", והסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים לא תמצא בה כי-אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמתי הכללי.
"ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאע"פ שהן שפלות מאד בענין-הבחירה, וע"כ הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ד' ישמרנו, מכל מקום אור-הסגולה מאיר בהם, וע"כ הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בארץ ישראל, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמדות שהם באים מסגולת ישראל בטבע-נפשם הם מצוינים בהם. ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת-עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש, שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה ח"ו, וללמוד ממעשיהם, ולהדבק בצד הרע שבהם והוא מחוייב להתרחק מהם, והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו ובל שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו ".
טביעות עין בעבודת ד'
"לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ". מצוות השבת אבדה מופיעה פעמיים בתורה: פעם אחת בפרשת משפטים ופעם אחת בפרשת כי-תצא. מצווה זו מחנכת אותנו לא להיות אדישים ולשבת בחיבוק ידיים אל מול הקושי של חברינו.
התורה מחנכת אותנו להשקיע זמן ומאמץ לטובתם של אחרים ולא להיות שקועים רק בעצמנו. התורה אינה מאפשרת לפתח "ראש קטן", אלא מדריכה אותנו להיות קשובים לחברה ולסביבה ולהיות שותפים בתיקונו של עולם.
ישנם רבדים שונים של מצוות השבת אבדה; הרובד ההלכתי הברור מצווה אותנו להשיב אבדה ולטרוח בה, כל אבדה שיש בה לפחות שווה פרוטה. כמובן שמצוות השבת אבדה מתבצעת על פי סימנים שמוסר בעל האבדה, וכך אנו יודעים שזו בעצם האבדה שלו.
אמנם, ישנה אבדה שמושבת לבעלים על פי תביעת עין, כלומר לא מתוך מסירת סימנים וזיהוי של החפץ, אלא מתוך הכרה בלתי אמצעית בינך לבין החפץ.
הגמרא מסייגת זאת דווקא לאדם שהוא אמין ויש בו אחריות גדולה שלא ייקח חפץ שאינו שלו. שני סוגי השבת האבדה הם סימנים ותביעת עין שמלמדים אותנו על שני נתיבים שיש לאדם לברר ולדרוש ולחקור במצוות האמונה; יש אדם שמגיע לאמונה מתוך דרישה וחקירה של "סימנים"-הוא למד דרך הוכחות מדעיות או הוכחות שכליות אחרות על מציאות ה' בעולם, וככל שמתרבים "הסימנים" כך הוא בטוח יותר באמונתו בריבונו של עולם. אבל ישנה מדרגה עמוקה, שורשית ומהותית יותר- ההכרה דרך טביעות עין.
היות והנשמה שהינה "חלק אלוה ממעל", מחוברת באופן תמידי אל שורשה ויוצרה, הרי שכשהאדם מתחבר באמונתו לריבונו של עולם דרך קשר בלתי אמצעי ומחובר בנשמתו, שכלו, דעתו ותודעתו, הוא אומר: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". האדם שמשיב אבדה זו לעצמו, מגיע לרמת החיבור לריבונו של עולם ברמה הגבוהה ביותר. אך השאלה מתי הוא איבד אבדה זו? הגמרא מתארת שכאשר העובר נמצא במעי אמו, מלאך מלמדו את כל התורה ומשביע אותו שם שבועה (בלשון היה צדיק ואל תהיה רשע), אך רגע לפני שיוצא לאוויר העולם המלאך סותר על פיו ומשכיח את תלמודו. האדם על ידי הלימוד והחיבור שלו לריבונו של עולם מעצים מחדש את הקשר הזה ומשיב את האבדה למקומה מתוך בירור, לימוד והבנה.
מרן הרב זצ"ל מנחה אותנו שמי שיש לו היכרות אישית פנימית ועמוקה עם הנשמה שלו ושל הזולת, הוא מסוגל לחבר את חברו אל נשמתו ולהתוועדה לנשמה, למעיין הפנימי המחייה אותו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
