ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- לאורו
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
חיה מוריה בת אסתר
"ורצה בדבריהם" - דברי הנביאים - "הנאמרים באמת". הנביאים היו גדולי תורה, ממשיכי התורה בישראל. יש חילוקים במדרגות של נביאים, יש נביאים של ירושלים, ויש של מקומות אחרים. הרמב"ם בהקדמת המשנה כותב: "כל הנביאים היו גדולי תורה עד שזכו גם להשראת שכינה". התגדלות רוחנית בתורה וחכמה וצדקות וקדושה, ועל גבי זה, השראה לקבל משהו מעל להשגת הטבע האנושי.
"שבת שובה", היינו ערך מיוחד בקישור לדברי הנביאים, להושע: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". כמו גם השמות: "שבת חזון", "שבת נחמו". אם נאמר, שזו "שבת תשובה", זה כבר ענין רוחני שלנו, ואם - "שבת שובה", ערך השבת הזאת בהיותה נסמכת לדברי הנבואה השמיימית של הושע, ושני הצדדים קיימים. התרוממות, והטהרות, והזדככות, "וטהר ליבנו לעבדך באמת", וכל זה גם מצדנו.
"תשובה קדמה לעולם". תשובה מקפת את כל התורה כולה בדיעבד, בתוך סיבוכי החיים, סדר הבריאה, סדר המציאות, כולל בתוכו את האדם, ובתוך זה כל שלשלת הסיבוכים של פגישת אדם ועולם. זה סדר המציאות, ואם כן, מובן שתשובה קדמה לעולם, באופן עמוק מקיף וכללי.
תשובה נקראת בדברי חז"ל: רפואה, אם כן מובן, שאינה לכתחילה, לכן יש מקום להסתפק אם למנותה כמצוה או לא. מצוה לא לחטוא, לקיים את כל התורה, אם כן, מה שייך לומר, שמצוה לחזור בתשובה? תשובה אמיתית זו מהפכה גדולה בנפש, חידוש בכל מערכת החיים הפסיכולוגית שבאדם, ומתוך כך, גם בצד המעשה. בדומה לזה גם מצות ישוב הארץ. ברמב"ן מפורש: "מצות עשה לכבוש ולישב". אנחנו תלמידי הרמב"ן. מצוה להילחם, מצוה להתגייס לצבא, בפרוש כך. בשתיהן ישנה פגישה של היחיד והצבור. השיבה הביתה לארץ ישראל, גם היא שייכת למצות תשובה.
"מלכה ושריה בגויים, אין תורה" (איכה ב,ט), באמת אין תורה, המקום גורם. זה נראה כאילו שממשיכים את התורה. "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" וב'ספרי' (עקב לז): אף לאחר שאתם גולים, היו מצוינים במצוות... שכשתחזרו לארץ לא יהיו חדשים בעיניכם. כל התורה כולה - בכלליותה ובפרטיה – היא דווקא בארץ ישראל. עיקר התורה ועיקר המצוות שמדאורייתא ומדרבנן וכל פרטיהן ודקדוקיהן, דווקא כאן בארץ חיינו, באוויר בריאותנו, "חיי נשמות אויר ארצך".
"כל נבואה אינה אלא בה או בעבורה" (כוזרי, ב). "מי יתן כל עם ה' נביאים", וכל המשאלה הגדולה הזו, שייכת דווקא לקרקע הזו, לאוויר הזה. ההתגלגלות בחו"ל היא המצב היותר חמור של הלא נורמאליות.
הגאון (הגר"א) - בליקוטים שבסוף ספרא דצניעותא - כתב: כל הגלות, זה בית קברות ענק, וכל הגאונים והצדיקים שם, יושבים בבית קברות. בגמ' בסנהדרין (כד.): "במחשכים הושיבני" (איכה) - זה תלמודה של בבל. אלו בערך אותן מילים. שם, בבית הקברות, אנחנו מוקפים רימה ותולעה, הם העכו"ם, גופם, רוחם ותרבותם, מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה. והם אוכלים אותנו, אוכלים במשך מאות שנים ויותר, את בשרנו. העצמות. הם תלמידי החכמים, הם נשארים, ומחזיקים את הקיום. אבל אחר כך, בהמשך הדורות, מגיעים גם למצב של רקב עצמות. ואז מתגלה שומר ישראל, "עד יערה עלינו רוח ממרום" ואז מגיע זמן הקץ, זמן הגאולה. יותר מזה, אי אפשר להיות בגלות.
יום הכיפורים (התשל"ב)
"מחר יהיה האות הזה". אות האמת, "חותמו של הקב"ה", אנחנו הולכים ומתקרבים אל החתימה האלוהית, חותמו של הקב"ה. ה' אלוהים אמת, ותורתו אמת. "כי ביום הזה יכפר עליכם, מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו". ובסדר העבודה - "כשהיה כהן גדול נכנס... ואומר להם תטהרו". בחתימתה של מסכת יומא: ענינו של יום הכפורים בין אדם למקום, אבל שלימותנו היא בשילוב של בין אדם לחברו.
היום הזה, ענינו. "לפני ה' תטהרו". מדברים שלפני ה' תטהרו. ויש גם לדרוש, שתהיה עמידתכם לפני ה', ומתוך כך תטהרו. "בדברים שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר".
ישנו יום אחד מיוחד בשנה שמסודר על פי בי"ד הגדול, מכוח קדושת ישראל, "מקדש ישראל והזמנים", ומכוח סידורנו הוא נעשה שבת "תשבתו שבתכם", שבת שלכם. אנו נפגשים עם תחילת סדר זמנים ומעל לזמנים, מעל לבריאה ליצירה, ומכאן נמשך הערך לסידור חיי היצירה.
בחז"ל (יומא עה.): שיכור, נדמה לו העולם כמישור. אדם מיושב בדעתו, יודע שהעולם אינו מישור, הוא מלא מעקשים וסיבוכים, ואשרינו, שזכינו לסידור ולהבטחה אלוהית, בתוך אותם הסיבוכים. כי לא עזב ה' את הארץ. ובלשון הרמב"ם (הל' תשובה) "כבר הבטיחה התורה שכל ישראל יחזרו בתשובה". זה הכרח. זה טבע. זו מציאות.
העולם מלא סיבוכים ליחיד ולציבור. ולכל זה מוכנת ומובטחת ההבראה: "תשובה קדמה לעולם" (מדרש בראשית-רבה) והיא מונחת ביסודו של עולם. ישנם חילוקי תשובה בין יחיד ורבים. ההבטחה בתשובה לכאורה נוגדת את יסוד הבחירה. ואין זה כך. הרפואה מוכנה לעולם כולו בתוך כל סיבוכיו. ומוטל על צדיקים ואנשי סגולה לגלות את עובדת קיומה. על דוד נאמר: "הוקם על" שהקים עולה של תשובה ליחיד. ישנה תשובה מיוחדת ליחיד, לעומת מעשה העגל שהורה תשובה לרבים, כדברי חז"ל בראש מסכת ע"ז (ה.).
אנו שייכים לצלם אלוהים שבאדם שלא בבחירה, וגם לנצח-ישראל שלא בבחירה. יסודות הבריאה אינם תלויים בבחירה. אמנם, בהתפרטות לפרטים מתגלה יסוד הבחירה.
ברמב"ם לא מוגדר אם תשובה היא מצוה או לא. הרמב"ם כותב, שהמצוה היא, שכשישוב, יתוודה בדברים. אנו נפגשים בגדר האדם, האדם המדבר, צלם אלוהים שבאדם: הדעה והדבור. פעילותו של האדם מתוך רגש ומחשבה אל הדבור. דבור תורה ודבור תפלה. כשמופיעה שלמות האדם, היא מופיעה בשלמות, ממחשבה ועד לדבור: וידוי דברים.
"ימים יוצרו ולא אחד בהם" יש יום אחד מיוחד בימים שיוצרו. יום מיוחד, שענינו אנושי-אלוהי. "תקראו אתם" ומתוך כך היום הזה נבלע בקדושת שבת האבסולוטית, המוחלטת, שבת 'קביעא וקיימא'. זהו הערך המיוחד של יום הכפורים. פגישה - עם הבחירה שבאדם ועם ההבטחה הנצחית המוחלטת.
לשון הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ב). "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים", ביחיד מתגלה יותר בחירת האדם, וברבים - ההבטחה הנצחית. ומוסיף הרמב"ם: "והוא קץ מחילה וסליחה לישראל". אין ההגדרות ברמב"ם סתמיות, הכל שקול ומדוקדק. "קץ" הוא ביטוי למציאות קיימת, ולא מוחלטת, קבועה, אשר צריכה להתגלות. כך בקשר לביטוי "קץ גאולה", ובגמרא בסנהדרין (צח.) הביטוי: "קץ המגולה". היום הזה הוא מוחלט, קבוע, חוק ולא יעבור, המציאות של הגאולה הרוחנית משיעבודיו היצריים של הפרט, וגאולה רוחנית לכל ישראל.
מדרגות בגילוי הקץ, בגילוי הטהרה, הגאולה הרוחנית. ירושלים: יראה ושלם, השלמות שייכת לירושלים. כשאנו עסוקים בשלמות, אנו מתקשרים מיד באוירא דארץ-ישראל, ובדבר ה' שבתלמוד ירושלמי... בירושלמי (יומא ח, ז [מה ע"ב], ושבועות א, ו) מובא בשם רבי, שהיום הזה בעצמותו, שייך לעצמותם של ישראל, זה הכרחי ומוחלט. "לא כולא מן הדין, בר נשא מימור למלכא לית את מלך" (אין אדם יכול לומר למלך, איני רוצה שתמלוך עלי). יש כאן פגישה עם מציאות הכרחית. נחפשה דרכינו, ומתוך כך ניפגש עם נצח ישראל. העובדתיות הבחירית של הפרט שבישראל, נפגשת ונאחזת ומשתלמת ע"י היסוד האלוהי, הנצחי, המובטח - קץ סליחה ומחילה לכל ישראל. אנחנו בעצמותנו קדושים, ובחירתנו במעשינו ובדברינו, נפגשת עם קדושתנו הטבעית הנמצאת, והמובטחת להתגלות. "הבא ליטהר מסייעין בידו", מתוך בואו ליטהר, והרגשת שייכותו לכלל ישראל ואורייתא, נפגש הוא ומסתייע בקדושה הנצחית הקיימת.
"כי באור פניך, נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים ואהבת חסד" - שלמותנו בין אדם למקום, תברר יותר ויותר את שלמותנו ואהבתנו שבין אדם לחברו, אל כל רבבות עמך בית ישראל, לכל נדחי ישראל הנבוכים בכל המובנים וכשתתברר יותר ויותר, שייכות כולנו זה לזה - חברינו הקרובים, וכל ישראל. צדיקים ורשעים, תתגלה יותר ויותר הרפואה הקיימת והמוכנה לעולם כולו, ותתגלה יותר ויותר שלמות ישראל, ואורייתא וקוב"ה וכשתתגלה יותר ויותר שלמות הכלל, יתגלה הדבר יותר ויותר בכל פרטים שבנו, באור תורה ותשובה, וחתימת אמת לנו ולכל ישראל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
