ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- הקדמות אמוניות
אני יודע במה אני הייתי פותח. במשהו די דומה לפתיחוֺת של היד החזקה או השולחן ערוך. הרמב"ם בחר בפתיחה מעט פילוסופית: "יסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע שיש שם מצוי...". רבי יוסף קארו בחר בפתיחה מעשית יותר, אבל עדיין חגיגית למדי: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר".
אבל המשנה לא פותחת לא כך ולא כך. המשנה מפתיעה בפתיחה היבשה הזאת: "מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן" (ברכות ב, א). לא הקדמה רוחנית, לא אמירה כללית על המשנה, לא מבוא למסכת ברכות. המשנה צוללת ישירות לדיני השעות שבהן צריך לקרוא את קריאת שמע, מבלי לטרוח ולהסביר אפילו במה מדובר.
גם הגמרא הופתעה מהפתיחה, והשאלה הראשונה שהיא שואלת היא בדיוק זאת: מאיפה פתאום הגענו לפרטי דיני קריאת שמע מבלי לומר תחילה שיש בכלל מצווה כזאת? על זה הגמרא מוסיפה שאלה נוספת: אם כבר המשנה מתחילה בזמן קריאת שמע, האם לא היה הגיוני יותר להתחיל מקריאת שמע של הבוקר, ורק אחר כך לעבור ללילה?
הגמרא נותנת לכך שתי תשובות, נזכיר את הראשונה. המשנה נשענת על הפסוק הבא: "ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך" (דברים ו, ז). זו תשובה שעונה על שתי השאלות: קודם כול היא מסבירה מדוע המשנה לא הייתה צריכה לכתוב על עצם החובה לקרוא, כי החובה כבר מפורשת בתורה. שנית, היא אומרת שהמשנה פתחה בקריאת שמע של הערב כי גם הפסוק מתחיל בקריאת שמע של הערב ("בשוכבך").
אולי יש כאן אמירה עקרונית. הזכרנו קודם את היד החזקה והשולחן ערוך. אלו ספרים שנכתבו כך שיוכלו לעמוד בפני עצמם. מספיק שתקרא אותם ואתה יודע את כל מה שצריך לדעת (הרמב"ם אפילו קרא לספרו "משנה תורה"). המשנה, לעומת זאת, לא רואה את עצמה כספר שעומד בפני עצמו. בעצם, היא בכלל לא רואה את עצמה כספר (מלכתחילה היה אסור בכלל לכתוב אותה). המשנה היא תורה שבעל פה. לקט של פירושים, הלכות ותוספות על התורה שבכתב, שמאפשרים לנו ליישם בפועל את העקרונות הכלליים שנאמרו בה. לספר כזה, שכל מהותו היא היותו המשך לספר אחר, אין שום צורך בפתיחה פומפוזית. אפשר פשוט להגיב למה שנכתב בספר הראשון, ולצלול ישר לפרטים – "מאימתי קורין את שמע בערבין...".
כך, בביאור קצר על נוסח המשפט הראשון במשנתנו, הגמרא חושפת את האופי של המשנה כולה: המשנה מעולם לא נועדה להיות ספר, המשנה היא תורה שבעל פה.
עד מתי?
המשנה שואלת "מאימתי קורין את שמע" ועונה "משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן", שזה בעצם כמו לומר צאת הכוכבים (אז למה לסבך אותנו ולא פשוט לומר "מצאת הכוכבים"? שאלה טובה. הגמרא דנה בזה, אבל אנחנו נתקדם מעט קדימה). בברייתא מוזכר זמן אחר: ״משהעני נכנס לאכול פתו במלח״. האם הברייתא חולקת על המשנה? המסקנה הסופית תהיה שכן, אבל הגמרא תנסה תחילה לומר שלא – אולי המשנה והברייתא בעצם התכוונו לאותו הזמן – צאת הכוכבים.
אבל התשובה הזאת לא שורדת זמן רב, כי בברייתא נוספת מוזכרים שני הזמנים כדעות חלוקות זו על זו (שימו לב לדעה השלישית והרביעית): רבי אליעזר – משעה שקידש היום בערבי שבתות (כלומר מהשקיעה). רבי מאיר – משעה שהכוהנים טובלין לאכול בתרומתן (קצת לפני צאת הכוכבים). רבי יהושע – משעה שהכוהנים מטוהרים לאכול בתרומתן (כלומר צאת הכוכבים, כמו במשנתנו). רבי חנינא – משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח (כמו בברייתא). רבי אחאי – משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב.
אז ברור שמדובר במחלוקת. מה עומד מאחוריה? למה חכמים ורבי יהושע הולכים לפי צאת הכוכבים, ואילו רבי חנינא לפי תחילת ארוחת הערב? חכמים מביאים ראיה לשיטתם: כשעולי בבל עסקו בשיפוץ חומת ירושלים השומרונים הציקו להם במעשי טרור. לכן בלילה עשו הבונים תורניות שמירה, וביום התחלקו לקבוצת בונים וקבוצת שומרים: "ואנחנו עושים במלאכה וחציים מחזיקים ברמחים, מעלות השחר עד צאת הכוכבים... והיו לנו הלילה משמר והיום למלאכה" (נחמיה ד, טו-טז). הקביעה שעולה מהפסוקים ברורה: היום מתחיל מעלות השחר, הלילה מתחיל בצאת הכוכבים. לכן גם זמן קריאת שמע של ערבית מתחיל אז.
מה יענה על זה רבי חנינא? הוא יכול לומר כך: נכון, מהפסוק אפשר ללמוד שהלילה האובייקטיבי מתחיל מצאת הכוכבים. אלא שלדעתו זה לא משנה. כי הזמן של קריאת שמע לא תלוי בלילה האובייקטיבי, הוא תלוי בבני אדם. ומבחינת בני האדם, הלילה לא מתחיל בצאת הכוכבים, הלילה מתחיל בארוחת הערב.
לפי הסבר זה המחלוקת היא זו: לדעת חכמים ורבי יהושע זמנה של קריאת שמע תלוי בהגדרה אובייקטיבית – מתי מתחיל הלילה. לעומתם, לדעת רבי חנינא זמנה של קריאת שמע תלוי בהגדרה סובייקטיבית – מתי מבחינת בני האדם מתחיל הלילה.
גם כשהמשנה עוסקת בסוף זמן קריאת שמע היא מביאה מחלוקת, וגם שם אנחנו מוצאים חלוקה דומה: רבי אליעזר אומר שסוף הזמן הוא שליש הלילה (בערך 22:00). אולי כי לדעתו הזמן תלוי בבני האדם, ורוב בני האדם (לפחות עד לפני המצאת החשמל) הולכים לישון עד שליש הלילה. חכמים, לעומת זאת, אומרים שמהתורה הזמן הוא כל הלילה. חכמים פה הולכים לשיטתם: מה שקובע הוא ההגדרה האובייקטיבית ללילה.
שתי גישות לתפילה
מה עומד מאחורי זה? אולי יש כאן אמירה עקרונית: רבי חנינא וחבורתו רואים בתפילה משהו אנושי, פנייה אישית של האדם אל בוראו, לכן הגדרות הזמן שלה תלויות בבני אדם. חכמים רואים בתפילה משהו שמימי יותר. זו לא התפילה שלנו, אנחנו משתלבים פה במשהו הרבה יותר גדול. לכן גם הזמנים הם אובייקטיביים.
אנחנו פותחים בעזרת ה' ביום ראשון את הסבב ה-14 של הדף היומי. אני מזמין אתכם להצטרף ללימוד, ומזמין אתכם גם תמיד לשאול למה. למה חכמים אמרו כך? למה רבי יהושע אמר אחרת? כך מחלוקות שבמבט ראשון נראות מעט טכניות יכולות לקבל משמעות מהותית. במקרה שלנו זו גם משמעות שממשיכה הלאה לאורך מסכת ברכות. כשבדף כ"ו נראה מחלוקת אם התפילות נתקנו כנגד תפילת האבות או כנגד הקורבנות, וכשבדף כ"ז רבי יהושע יאמר שתפילת ערבית היא רשות ורבן גמליאל יאמר שהיא חובה, וכשבדף כ"ח רבן גמליאל יאמר שיש נוסח קבוע לתפילת העמידה ורבי אליעזר כנראה יאמר שלא – את כל המחלוקת הללו נוכל גם לתלות כנובעות מאותן שתי גישות יסוד.
מתוך העיתון בשבע
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
