^ 1.. משנה תמורה לג, ב: "ואלו הן הנקברין... ובשר בחלב". ולא אמרו לשורפם כדי שלא יהנה משריפתם ומהאפר שלהם. כתב באיסור והיתר הארוך (כא, יב), שאסור לתת בשר וחלב שהתבשלו לפני חיית הפקר, וכ"כ פוסקים רבים, משום שיש לאדם הנאה מכך שהוא מפרנס בעלי חיים (מ"א תמח, ט). יש אומרים, שמותר להניחם בשדה במקום שבעלי חיים יכולים לבוא לאוכלם, כי האיסור הוא לתת לפניהם (מ"א תמה, ב; חק יעקב, א"ר, שועה"ר). ויש אומרים שגם זה אסור, אלא הפתרון לקוברם או להשליכם בבית הכסא או לנהר באופן ששום בריה לא תהנה ממנו (או"ה הארוך כא, יג; כנה"ג, חכ"א). וביאר ברב פעלים (ג' יו"ד ה) שהכוונה לנהר שאין בו דגים או שיפורר את האיסור עד שדגים לא יוכלו לאוכלו. ע"כ. אולם קשה, שבכל מקרה בעלי חיים ייהנו מהם, שכן גם אם יפורר את האיסור - דגים זעירים ייהנו ממנו, ואם יקבור אותו - שלשולים וחרקים יהנו ממנו, והדבר משביח את האדמה וגורם הנאה לאדם. אלא שכפי הנראה, כוונתם שהואיל וזו הנאה שאינה ניכרת כל כך, אין בה איסור. ואם כן, כל זמן שאין מתכוונים להזין בעלי חיים באיסור ואין נהנים מכך, אפשר לסמוך על המקילים ולהשליך את האיסור לפח או בשדה, אמנם מי שנהנה מכך, צריך לקבור אותו.
כיוון שאיסור בשר בחלב נאמר בלשון 'לא תבשל', איסור התורה הוא רק כדרך בישול, ובלא בישול אין איסור לערב בשר בחלב, אבל אסרו חכמים לאכול גם בשר וחלב שהתערבו בלא בישול (פסחים מד, ב). יש אומרים שגם טיגון וצלייה נחשבים כבישול שאיסורם מהתורה (פר"ח ופלתי), ויש אומרים שאיסורם מדברי חכמים, כי אינם כבישול שמערבב את הטעמים זה בזה היטב (פר"ת, ערוה"ש).
ככלל כל האיסורים מהתורה אסורים כדרך הנאתם, אולם 'בשר וחלב' וכלאי הכרם אסורים מהתורה גם שלא כדרך הנאתם (רמב"ם מאכ"א יד, י; שו"ע קנה, ג).
המבשל בשר וחלב או אכל מהם - נענש במלקות, ובתנאי שעשה זאת בזדון לעיני עדים שהתרו בו, והיה בהם לפחות כשיעור 'זית' (חולין קח, ב; רמב"ם מאכ"א ט, א). נחלקו לגבי נהנה אם חייב מלקות. אכל פחות מכזית או בישל פחות מכזית, עבר באיסור תורה ואינו לוקה (בא"ח ש"ש בהעלותך ב). המבשלם אפילו בישול חלקי עובר באיסור תורה, אבל רק אם הכינם לאכילה כמאכל בן דרוסאי - לוקה (דעת רוה"פ, ומהם: פמ"ג, פלתי, זב"צ, בא"ח). מבשל בכלי ראשון - אסור מהתורה. עירוי מכלי ראשון, שלהלכה מבשל כדי קליפה: לפר"ח אסור מהתורה, ולפרי תואר מדרבנן (ראו להלן לה, ג).
^ 2.. עוף בחלב : לר' יוסי הגלילי גם מדברי חכמים אין איסור לאכול עוף בחלב. מנגד, דעת תנא קמא במשנה (חולין קג, ב), שגם חיה ועוף אסורים מהתורה, ויש ראשונים ואחרונים שסוברים שהלכה כמותו (תוס', רבנו פרץ, הגהות שערי דורא, איסור והיתר הארוך, רש"ל וב"ח). אמנם לרובם המכריע של הראשונים והאחרונים הלכה כר' עקיבא, וחיה ועוף אסורים מדברי חכמים באכילה, ומותרים בבישול והנאה (רא"ש ח, נא, בשם רי"ף; רי"ד, רשב"א, רא"ה, אורחות חיים, רמב"ם, טור ושו"ע פז, ג; ש"ך, ורוב ככל האחרונים). הוסיף הרמב"ם וכתב (הל' ממרים ב, ט), שהאומר שעוף בחלב אסור מהתורה עובר ב'בל תוסיף'. לגבי בישול והנאה של עוף וחיה בחלב, יש מחמירים, ואף מהפוסקים שסוברים שכל יסוד איסור אכילתם מדרבנן, יש שמחמירים לאוסרם גם בבישול ובהנאה מדרבנן. אולם לרוב הפוסקים אין בהם איסורי בישול והנאה.
עור קשה, גידים, עצמות קשות וטלפיים, אינם נחשבים כבשר, הואיל ואין רגילים לאוכלם. אבל אסור לבשלם עם חלב מדברי חכמים (שו"ע פז, ז). עגל שינק חלב ואח"כ שחטוהו ומצאו חלב בקיבתו. לרי"ף, רמב"ם ושו"ע (פז, ט), אין דינו כחלב ומותר לבשלו עם בשר. ולתוס', ר"ת, רא"ש, רשב"א ורמ"א, אם הוא נוזלי, דינו כחלב ואסור לבשלו עם בשר מהתורה, ואם נעשה קרוש, מותר לבשלו עם בשר. ויש אומרים שגם קרוש אסור לבשל עם בשר (רש"י, מהרש"ל).
^ 3.. יש מתירים על ידי סימן גם ליחיד לאכול בשר על שולחן שיש עליו חלב (חכ"א מ, יא). ורבים אוסרים, מפני שרק לשני אנשים הסימן מועיל, שאם אחד ישכח מהסימן חברו יזכור וימנענו מאיסור (הפלאה, עי' בדה"ש פח, יד). האוכל מאכלי חלב רשאי שיהיה על שולחנו בשר חי, כי אין חשש שיבוא לאוכלו. אבל אוכל מוכן שמונח בשקית, אסור שיהיה על השולחן, שמא יוציאו, אלא אם כן הוא מכוסה ועטוף והוצאתו כרוכה בטורח רב (עי' שו"ע או"ח תנא, א; מ"ב ח).
^ 4.. פסחים לו, א: "תניא: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש - כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה". ביארה שם הגמרא שמותר ללוש בחלב "כעין תורא". פרש"י: מעט, באופן שהוא אוכל "מיד בבת אחת" כך שאין חשש שישכח שהוא חלבי. ולרמב"ם, הפירוש שיש בו שינוי ניכר שימנע מכשול. למעשה, שני הפירושים התקבלו, ודי באחד מהם כדי להתיר.
כתב בשו"ע (צז, א) עפ"י רש"י: "ואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת... מותר". ופירשו שהכוונה שיאכל את הכל בסעודה הסמוכה (פמ"ג, דרכ"ת וכה"ח). אמנם הרמ"א התיר לכאורה ללוש פת חלבית או בשרית בשיעור שיגמרו במשך יממה, היינו פת חלבית שיגמרו במשך חג השבועות ופת בשרית שיגמרו בשבת. ומקורו בהגהות שערי דורא שהובא בב"י. וכ"כ פר"ח, חכ"א, חוו"ד וערוה"ש. ואפשר לבאר שלא נחלקו, שבימות החול, רק לצורך סעודה סמוכה מותר, ואילו לצורך שבת וחג, גם לצורך יממה מותר, הואיל וההכנות להם נעשות מתוך תכנון ומחשבה, ויותר זוכרים אם הפת חלבית או בשרית. ובכך אנו פוסקים כשתי השיטות, וכפי שמשמע בב"י.
טעו והכינו לחם רב שנאסר, לדעת רוב הפוסקים אסור לחלקו לאנשים רבים, לכל אחד כשיעור סעודתו הקרובה (פמ"ג שפ"ד א; חוו"ד ביאורים ג). יש אומרים שאף אם יזרוק הכל חוץ משיעור סעודה אחת, הלחם הנותר לסעודה הקרובה אסור הואיל וכבר נאסר (חמודי דניאל יב). ולענ"ד אפשר להקל בזה. לרוב הפוסקים מותר למכור לגוי את הלחם האסור (פרי תואר ג; זב"צ יט, דרכ"ת, רב פעלים).
לגבי הסימן, כתב רשב"א (תוה"ב הקצר ג, ד), שעל ידו יזכרו לשאול האם הפת חלבית או בשרית. אלא שסימן שמוּכר לבני הבית אינו מוּכר לאנשים אחרים, ולכן כתבו האחרונים, שאין להכין פת חלבית עם סימן כדי למוכרה (חוו"ד עפ"י מהרי"ט ב, יו"ד יח, ועוד רבים). ויש שנטו להקל בשעת הדחק גם לצורך מכירה, כאשר הסימן ניכר (ערוה"ש צז, ח; בא"ח ש"ש שלח יז). ויש להקל כמותם בסימן מובהק שניכר לכל, שבזה מסתבר שגם המחמירים יקלו.
^ 5.. בגמרא (חולין קד, א-ב), שאלו איך גזרו שאסור להעלות על השולחן עוף עם גבינה, הרי זו גזירה לגזירה. למד מכך רב יוסף שהמשנה הולכת בשיטת התנאים הסוברים שאיסור בישול עוף בחלב מהתורה. אולם מדברי אביי עולה, שהמשנה גם לר' עקיבא, שהואיל וחשש המכשול גדול, והעוף דומה לבשר בהמה, גזרו גזירה לגזירה, ואסרו גם את העוף. וכן נפסק ברמב"ם ושו"ע פח, א, וט"ז א. ועוד, שהואיל וחשש התערובת בין בשר וחלב גדול, כל הגזירות נחשבות כגזירה אחת שנועדה לבסס את ההפרדה המוחלטת בין בשר לחלב. וכן פירשו רשב"א ור"ן. וכן מצינו שגם התורה החמירה מאוד באיסור בשר וחלב, שאסרה אותו גם בהנאה.
כמו שאיסור העלאה על שולחן אחד באכילה חל על עוף וחלב, כך גם דין אפיית פת בשומן עוף (פמ"ג צז שפ"ד א), והמתנה בין בשר לחלב (שו"ע פט, א; להלן כו, 3). שאילולי כן, ייווצר בלבול גדול, וכפי מה שמבואר למעלה בטעם הגזירות. ויתכן שגם התחשבו בדעת התנאים הסוברים שגם חיה ועוף אסורים מהתורה (הלכה ב, הערה 2). וכן ראוי לנהוג למעשה לעניין קינוח הפה בין גבינה לעוף (להלן כו, א, 1). אמנם לעניין איסור בישול והנאה לא גזרו על חיה ועוף. ←
על מאכלים אסורים אחרים לא גזרו חכמים, מפני שאין חשש שישראל יבוא לאכול מהם, הואיל והם אסורים עליו לגמרי (ש"ך פח, ב). אמנם במאכלים שאין האיסור ניכר בהם, כדוגמת פירות ערלה, יש להיזהר (עי' פרי תואר פח, א).
^ 6.. כאשר הסועדים נטלו בסכו"ם שלהם מהסלט המרכזי, ויש חשש סביר שהיה דבוק במזלגות רוטב בשר, ואם נאסור להגיש את הסלט בארוחה חלבית יגרם הפסד - מותר לערב את הסלט היטב ולהגישו בארוחה חלבית, שכן גם אם היה בסלט מעט טעם בשר, על ידי הערבוב יתבטל בשישים ובשום חלק מהסלט לא תהיה אפשרות לחוש טעם בשר. ואף ש'אין מבטלים איסור לכתחילה', כאן לא מדובר על איסור. בנוסף, אין לנו ודאות שהיה כאן טעם בשר שהתבטל.
^ 7.. בחולין קיב, א, אסרו להניח כד מלח ליד כד כותח (רוטב חלבי), שמא יפול מהכותח למלח, ואח"כ ישתמשו במלח החלבי לתבשיל בשרי. ואם הניחו לא נאסר (שו"ע ורמ"א צה, ה). וכתבו תוס' ('מהו'), שאין לאסור הנחת כד של בשר אצל כד של חלב בתיבה אחת, כי בזה נזהרים, ורק לעניין כותח במלח אין נזהרים, כי אין איסור שיפול מהכותח למלח. וכן נפסק בשו"ע צה, ו. אמנם לרמ"א אם הבשר והחלב מגולים וקרובים - לכתחילה יש להחמיר. ולמהרש"ל (יש"ש ח, סו), מדינא יש להחמיר.
^ 8.. דין זה מבואר בהרחבה להלן לב, יא, 14. ובקיצור, שלוש דעות בדין זה: א) מנהג חלק מיוצאי ספרד על פי ר' יוסף קארו בבדק הבית: מותר לכתחילה לבשל בכלי בשרי בן יומו תבשיל פרווה כדי לאוכלו עם חלב או להפך. ב) מנהג רוב יוצאי ספרד על פי המבואר בשו"ע צה, א: לכתחילה אסור לבשל בכלי בשרי בן יומו תבשיל פרווה כדי לאוכלו עם חלב או להפך, ואם הכלי אינו בן יומו מותר. ג) למנהג יוצאי אשכנז : גם בכלי שאינו בן יומו בשרי אין מכינים מאכל פרווה כדי לאוכלו עם חלב או להפך. ובדיעבד אם כבר בישלו מותר בשעת הצורך לאוכלו עם המין השני. ואם הסיר היה בן יומו, גם בשעת הצורך אין מקילים בזה, ורק בדיעבד אם כבר התערב, אין אוסרים את המאכל.
מחלוקת זו קיימת כיום לגבי כלי חרס ועץ, וכלי מתכת וזכוכית שלא נוקו היטב עם סבון. אבל בכלי מתכת וזכוכית שנוקו כראוי עם סבון, הואיל וידוע שלא נותר בהם שום טעם מהמאכל הקודם, בני כל העדות רשאים לנהוג כדעה המקילה, כמבואר להלן לב, יא, 14. אמנם לכתחילה כדי לשמור על ההפרדה בין בשר לחלב, נוהגים כמבואר למעלה.
וכן לגבי סכין בשרי שחתכו בו מאכל חריף, או סיר בשרי שבישלו בו מאכל חריף, נחלקו הראשונים אם המאכל החריף מפני חריפותו סופג את טעם הבשר. וכיום בכלי מתכת וזכוכית שנוקו כראוי עם סבון, יש להורות כדעת המקילים. כמבואר בהרחבה להלן לב, יב, 15.
^ 9.. בשעת הדחק, מותר להשתמש בכלי שרגילים להשתמש בו למאכלים חלביים צוננים - לשם אכילת מאכלים בשריים צוננים או להפך, ובתנאי שהכלי שטוף היטב (להלן לג, יא). ואף שמעיקר הדין כלים שמשתמשים בהם בצונן - הכשרתם בהדחה (ע"ז עה, ב), כלומר בניקוי על ידי שטיפה. ואם כן כלים שמיועדים למאכלים קרים, מותר להשתמש בהם גם למאכלים בשריים וגם למאכלים חלביים בתנאי שישטפו אותם ביניהם. אולם מנהג ישראל לבצר את ההפרדה בין בשר לחלב ולהקפיד שלא להשתמש באותם הכלים לבשרי ולחלבי. בנוסף לכך, בשמירת ההפרדה נמנעים מכמה חששות: העיקרי, שמא לא ינקו את הכלים היטב בין המינים. עוד יש לחשוש שמא יבואו להשתמש בהם בחם, או שמא ישהו בהם מאכלים למשך יממה ואזי לחלק מהפוסקים הכלי בולע מדין 'כבוש כמבושל' (להלן לה, ט). ואפשר שגם חכמים שאמרו שבהדחה מכשירים כלי ששימש לבשר לשימוש חלב, לא התכוונו שישתמשו באותו הכלי באופן תדיר לשני המינים, אלא שבמקרה וצריכים להשתמש בהם למין השני או לקראת פסח - הכשרתם בהדחה. וגם אם בזמנם לעיתים הקילו בכך מפני יוקר הכלים, כיום אין מקום להקל בזה, וכפי שמקובל כיום ברוב בתי ישראל שנוהגים לקנות כלים מיוחדים לפסח וממעטים בהכשרת כלי חמץ לפסח. ולכן רק בשעת הדחק אפשר להקל להשתמש בכלי בשרי קר למאכל חלבי או להפך. לא זו בלבד, אלא שנכון להפריד בין הכלים, שלא להשתמש בבת אחת בכלים בשריים וחלביים אפילו בעת הכנת מאכל פרווה קר, כדי לבצר את ההפרדה שבין המינים. אמנם כיוון שהמאכל פרווה והכלים שטופים, בשעת הצורך מותר, ואפילו הוא צורך קל, כגון שאין שם כלי שטוף או שזה הכלי המתאים ביותר למטרה זו.
^ 10.. כלי עץ וחרס וכל שאר החומרים שבולעים ופולטים טעמים: בישל מאכל פרווה בסיר עץ בשרי וכף עץ חלבית בני יומם, ולא היה בתבשיל פי שישים כנגד הסיר וכנגד הכף, התבשיל אסור, והכלים צריכים הגעלה. ואם היה פי שישים כנגד מה שנכנס מהכף לסיר, התבשיל כשר, והכף צריכה הגעלה והסיר אינו צריך הגעלה, הואיל והטעם שיצא מהכף התבטל בשישים. ואם הסיר או הכף לא היו בני יומם, ולא היה בתבשיל פי שישים כנגד הסיר וכנגד הכף, התבשיל כשר והכלים צריכים הגעלה (שו"ע צד, א; ג-ד). אם אחד הכלים שצריכים הגעלה היה מחרס, אין לו תקנה (להלן לב, י). סיר חרס או עץ שמבשלים בו בשר וניתז על דופנו מבחוץ חלב, כמבואר להלן לב, 19, פעמים שגם התבשיל נאסר והסיר צריך הגעלה, ואם הוא חרס אין לו תקנה.
עירב תבשיל בשרי בכף עץ חלבית בת יומה, ולא היה בתבשיל פי שישים יותר ממה שנכנס מהכף לסיר - התבשיל אסור והכף צריכה הגעלה. ואם יש בתבשיל פי שישים או שהכף אינה בת יומה - התבשיל כשר והכף צריכה הגעלה. היתה הכף שצריכה הגעלה מחרס, אין לה תקנה.
^ 11.. במנח"י ב, ק, החמיר להצריך שני כיורים, מפני שחשש לסברה שיש בכוח של עירוי מים רותחים להוציא טעמים מכלי אחד ולהבליעם בכלי שני (סברת פר"ח ופלתי), וממילא יש חשש שאם יערו מים רותחים על הכיור - יפליטו מדפנות הכיור טעם בשר שייבלע בכלי חלבי או להיפך. ולדעת אג"מ יו"ד א, מב, אם יקפידו שהכלים לא יגעו בכיור עצמו, כגון שיניחו על הכיור מעמד, מותר לכתחילה להשתמש בכיור אחד פעם לבשרי ופעם לחלבי, מפני שאין כוח בעירוי להפליט טעם מהכיור ולהבליעו בכלים בלא עירוי ישיר על הכיור והכלים בעודם נוגעים זה בזה.
אולם לפי כללי ההלכה, כל זמן שמקפידים שלא יהיו בכיור יחד כלים מלוכלכים מחלב ומבשר, ולא יישארו בו שאריות של מאכלים בשריים בעת שמניחים בו כלים חלביים או להפך, אין חשש איסור. וכך נהגו בפועל יראי שמיים רבים במשך שנים רבות. כמה צדדים לכך. א) לרוב הפוסקים הטעמים שעלולים לצאת מהכיור הם נ"ט בר נ"ט דהיתרא הואיל והם יוצאים אל המים לפני שהם נפגשים בטעם מהמין השני (שו"ע צה, ג). ב) אף אם נחמיר כרמ"א שסובר שהטעמים היוצאים מדופן הכיור ופוגשים טעם מהמין השני אינם נחשבים נ"ט בר נ"ט דהיתרא (להלן לב, 18), אם יש שם סבון אין בכך איסור, ופעמים רבות יש בכיור סבון. ג) רק אם המים יהיו בחום שהיד סולדת בהם יהיה בעירוי כוח לפעול, ואילו המים שבכיור בדרך כלל אינם בחום כזה. וכ"כ בהרחבה בילקו"י פט, פ, וכפי המבואר ביבי"א י, יו"ד ד. ד) יש אומרים שהמים החמים שזורמים מהברז שבכיור דינם כזורמים מכלי שני, וממילא אין להם דין עירוי, ואינם יכולים לבשל כדי קליפה (אול"צ ח"ג י, יא). ה) גם אם נאמר שדין המים הזורמים מהברז כדין עירוי, כיוון שהתרחק ממקור החום, מסתבר שיחשב כעירוי שנפסק קילוחו, שאינו מבליע ומפליט כאחד (עי' להלן לה, ג, 3). ו) קל וחומר כאשר הכיור מחרסינה אטומה כזכוכית או ממתכת, שאין הטעמים נדבקים ונבלעים בהם (להלן לב, ה; לב, ט, בדין פורצלן-חרסינה).
אמנם מוסכם שאין להכניס יחד לכיור כלים מלוכלכים חלביים ובשריים, כדי לשמור על ההפרדה שבין בשר לחלב, וגם מפני חשש רחוק שמא יתערבו מעט שיירי בשר וחלב, ויערו עליהם מים רותחים, ונמצאו מתבשלים יחד כדי קליפה ואף מטריפים את הכלים.
^ 12.. במנח"י ב, ק, החמיר כפי שיטתו בכיור שלא ישתמשו במדיח אחד לבשרי ולחלבי זולת בתנאים קשים מאוד. באג"מ יו"ד ב, כח-כט, מתיר להשתמש באותו מדיח לבשרי וחלבי מפני שהטעמים שיוצאים משיירי המאכלים בטלים בשישים, ובתנאי שייעדו מגש לבשרי ומגש לחלבי, שמא יישארו שיירי מאכל על המגש מהמין הקודם שיתערבו בכלים מהמין השני. ביבי"א ח"י יו"ד ד, מיקל מעיקר הדין להדיח כלים בשריים וחלביים יחד, מפני שכל אימת שיש במדיח מים חמים הם עם סבון, וממילא הטעמים שעלולים להתערב זה בזה פגומים, וכפי שכתבו שו"ע צה, ד, ורוב האחרונים שם, שמותר לנקות כלים בשריים מלוכלכים ביורה חלבית מלוכלכת עם מים רותחים ובתנאי שיש שם אפר שפוגם את טעם המאכלים. ע"כ. ונראה שאין להדיח בבת אחת כלים בשריים וחלביים, מפני שיש חשש סביר שטעמיהם יתערבבו לפני שייפגמו בסבון. ומאידך, נראה שגם מי שמקפיד שיהיו לו שני כיורים אינו חייב להקפיד לקנות שני מדיחים או אפילו שני מגשים. ראשית, מפני שאין מנהג מחייב להתקין שני כיורים ומעיקר הדין אפשר להשתמש בכיור אחד לשני המינים, כפי שנהגו רבים במשך שנים. שנית, הפרדת הכיורים חשובה יותר, מפני שבכיור לעיתים משהים את הכלים זמן רב כשהם שרויים במים, ולא תמיד שיירי המאכל שדבוקים לכלים נפגמים שם בסבון, אולם במדיח אין משהים כלים כשהם שרויים במים.
יש מהדרים שנוהגים לפנות את שיירי המאכלים שבמסננים, מפני החשש שמא טעמם לא נפגם מספיק ויצטברו שם שיירי בשר וחלב. אולם למעשה, אין לחשוש שמא שיירי המאכלים שם לא נפגמו.
כאשר על פי הניסיון נוכחים לדעת שלאחר הדחת כלים מלוכלכים מאוד נותרים במדיח שיירי מאכלים ושומנים (מצוי במדיחים ישנים), צריך להקפיד לאחר הדחתם להפעיל שוב את המדיח על החום הגבוה ביותר כדי לנקותו היטב לפני הדחת כלים מהמין השני.
^ 13.. כיריים אינדוקציה : בכיריים אלו המשטח שעליו מניחים את הסירים הוא כזכוכית אטומה, אולם שלא כמו בכיריים קרמיות שבהן מקור החום במשטח הקרמי, באינדוקציה מקור החום בסיר שמתחמם על ידי שדה מגנטי, ומהסיר החום מתפשט לתבשיל ולמשטח שעליו הוא עומד. הרי שאין לכיריים אלו את מלא העוצמה לשרוף את מה שגולש מהסירים. למעשה, אם מקפידים תמיד לנקות את הכיריים ממה שגלש עליהן, אפשר על אותם המקומות לחמם פעם סיר בשרי ופעם סיר חלבי, שכן הזכוכית של כיריים אלו אינה בולעת, ובנוסף לכך כל המגע ששם הוא מכלי לכלי. והרוצים להדר, לכתחילה ייחדו צד אחד לבישול בשרי וצד אחד לחלבי, ובשעת הצורך, ינקו היטב את המשטח ויוכלו לבשל גם על הצד החלבי סיר בשרי ולהפך. אמנם להלן לג, ט, מבואר שאם השתמשו בהם בטרף, צריך להכשירם כדרך בליעתם, אולם כאן שעוד לא התערב בשר וחלב, אין צורך להכשיר אלא רק לנקות כדי שלא יתערבו.
^ 14.. יתכן שלעיתים מספיקות עשר דקות כדי לבער את כל שיירי טעמי המין השני, אלא שעד שהתנור יגיע לחום הגבוה יכולות לעבור עשר דקות ואולי יותר, לכן נוהגים להכשירו בחימום על החום הגבוה למשך כחצי שעה.
^ 15.. להלן לה, י, בדין זיעה, היינו אדים שהתעבו, מבואר שהזיעה אוסרת רק בתנאים מאוד מיוחדים, כעין הזיעה שמתעבה על מכסה הסיר, ולכן מעיקר הדין אם אפו מאפה בשרי ומאפה חלבי בבת אחת בתא אחד, לא נאסרו. ואף אם בישלו בתוך התנור תבשיל בשרי ותבשיל חלבי בסירים פתוחים, כל שלא נכנסה זיעה רבה מסיר אחד למשנהו, לא נאסרו. ובמקרים של ספק יש לשאול שאלת חכם.
יש אומרים שמותר לאפות ולבשל בשרי אחר חלבי או חלבי אחר בשרי בתנור בלא שום הכשרה, כי אין לחשוש לזיעה שנותרה מהאפייה או הבישול הקודמים, הואיל והם נשרפים במשך האפייה והבישול. וכך דעת שו"ת בית היוצר יו"ד כ-כא; אבן יקרה ג, יח; ישכיל עבדי ח"ז יו"ד ד; הרב קאפח מאכ"א טו, לג.
ויש אומרים, שמותר לבשל ולאפות באותו תא פעם בשרי ופעם חלבי על ידי הכשרת התנור ביניהם בחימום בחום הגבוה ביותר, שהוא כליבון קל, שמבטל את הזיעה שאולי נבלעה בדפנות התנור. ואף אם נותרו שיירי מאכלים, היא שורפתם באופן שלא תצא מהם זיעה שיכולה לאסור. וכך דעת אור לציון ח"ג י, ב; שיח נחום מז; דבר חברון יו"ד ב, פח; הרב טופיק בשו"ת קול אליהו יו"ד ב; תפילה למשה ה, כג. וכך עולה מדברי מנחת שלמה ב, סז, ומשנה הלכות טז, י.
ויש מחמירים וסוברים שאין להשתמש באותו תא פעם לבשרי ופעם לחלבי, מפני החשש שמא תצא זיעה משיירי מין אחד ותבליע טעם במין השני, שכן לעיתים נשפכת שם ממשות חלבית או בשרית ויש לחשוש שיאפו או יבשלו את המין השני בלא שינקו אותה. וגם יש לחשוש שמא ישכחו איזה מין בישלו לפני כן ולא יכשירו. וכך דעת מהרש"ם ג, רח; חלקת יעקב יו"ד כג; מנחת יצחק ה, כ; להורות נתן א, לג-לד. אמנם טענה מרכזית בדבריהם היתה קשורה לתנורים בעבר, שהיו נשארים בהם הרבה יותר שיירים מהמאפה והבישול הקודמים. בפועל, לאחר בדיקות רבות, התברר שאין לחשש שהעלו מקום, ואין אפשרות להרגיש טעם מזיעת שיירי המאכל הקודם.
למעשה, הלכה כשיטה האמצעית, שאפשר להשתמש באותו תא פעם לחלבי ופעם לבשרי על ידי הכשרה ביניהם כמבואר למעלה. ואמנם ביבי"א ח"ה יו"ד ז, הוסיף תנאי להמתין עשרים וארבע שעות לפני הכשרת התנור, ובעיקר הקפיד על כך בתבשיל שזיעתו מרובה. וכעין זה כתבו באג"מ יו"ד א, מ; נט, ומקור נאמ"ן א, תקפז. אולם קשה על סיבת ההמתנה עשרים וארבע שעות, שכן הכשרה בחימום התנור על החום הגבוה דינה כליבון קל, שלא רק מפליט את הטעמים כהגעלה אלא גם שורף אותם, ועל כן אין צורך להמתין עשרים וארבע שעות (עי' פנה"ל פסח י, ה; להלן לג, ז). ←
רבים נוהגים לכתחילה שלא להשתמש על ידי הכשרה באותו תא פעם לבשרי ופעם לחלבי, כדי להתרחק מטעות ומבלבול. אמנם מנהג זה אינו חובה, והרוצה להכשיר את התנור בכל עת רשאי. בין מין אחד לפרווה - רבים נוהגים להכשיר את התנור על ידי חימומו בחום הגבוה למשך חצי שעה. אולם מצד הדין אין צורך להכשירו, וכמבואר לעיל בהערה 8 בדין נ"ט בר נ"ט דהיתרא.
תנור שאפו בו בשר ולאחר מכן פרווה, אם האפייה היתה על החום הגבוה ביותר, מותר גם למנהג המהדרים לאפות בו אח"כ מאפה חלבי בלא הכשרה נוספת וכן להפך, מפני שחימום התנור על החום הגבוה בעת אפיית הפרווה מכשיר אותו למעבר שבין בשר לחלב. טעו ואפו בתבנית חלבית נקייה בשר, מבואר להלן לג, ט, 10.
^ 16.. יש סוברים שהאדים היוצאים מהמאכלים במיקרוגל אינם מתעבים לרמה כזו שיכולים לתת טעם, ולכן אין צורך להפריד בין בשר לחלב (שיח נחום מח; מגדל צופים ד, לא; הרב הלברשטאם). מנגד יש סוברים שאסור להשתמש באותו מיקרוגל לבשר ולחלב, שכן יש לחשוש שהזיעה ששם מכילה טעמים, ויש לחשוש שלא יכסו את המאכלים כנדרש למניעת זיעה או גלישה של המאכלים הואיל ומשתמשים בו תדיר (ריש"א כמובא בשבות יצחק ח"ו פ"ה). וההוראה המקובלת כמבואר למעלה.
לגבי הצלחת, יש שכתבו שלמנהג ספרדים צלחת הזכוכית אינה בולעת ודי לנקותה בין בשר לחלב (ילקוט יוסף), ואילו למנהג אשכנזים ובא"ח, יש ליצור הפרדה הואיל והיא בולעת. ולפי המבואר להלן לב, ה, לכל הדעות יש להחמיר כמבואר למעלה, הואיל ומדובר בדרגה שקרובה לכלי ראשון (עי' הוראה ברורה קח, א, באו"ה 'אלא').
בדיעבד אם חיממו בלא כיסוי כנדרש, המאכל כשר. ואם גם לא היתה הפרדה בין המאכל לצלחת, ויתכן שהצלחת היתה מלוכלכת מעט בשיירי מאכל טרף או מהמין השני, המאכל שחיממו על הצלחת הזו אינו כשר. ואם הוא עבה וכחוש, היינו בלא שמנונית, יש להוריד ממנו כדי נטילה, היינו עובי כשני ס"מ (1.9 ס"מ) שבאו במגע עם הצלחת.