ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פסחים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
הבא נעיין בסוגיה ונמצא את ברור ההלכה. נאמר בגמרא פסחים ז ע"ב:
"דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא? אמר ר"נ בר יצחק דאמר קרא: " וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי" (שמואל ב יח). אביי אמר מהכא: "והוא עבר לפניהם" (בראשית לג ג) ואי בעית אימא מהכא: "ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב יג)"
ויש לעיין, למה שמואל משתמש במילה כל כך לא מצוייה, למה לא נקט לשון "לפני" או "קודם"? ועוד, למה צריכים אנו ג' פסוקים כדי להוכיח ש"עובר" זה לשון "לפני", למה לא מספיק פסוק אחד? ועוד, אם ברצוננו להביא את כל הפסוקים המוכיחים כן מהתנ"ך אז מדוע לא הביאה הגמרא את הפסוק: " וגיחזי עבר לפניהם" (מלכים ב ד לא)?
אלא כנראה יש דברים בגו. לא מצאתי דברים מפורשים בפרשנים לכן נראה לע"ד להציע כיוון.
בסוגיא זו עלינו לחקור: כשחז"ל תקנו ברכות האם תקנו שהברכה היא נספח למעשה המצווה אך המצווה "מסתדרת" היטב גם בלעדיה והברכה רק מרוממת אותה, או שהברכה היא גורם חיוני במצווה שמגן על המעשה מפני כוונות רעות ומבלעדי הברכה המצווה עלולה להיות פגומה, או שנאמר יותר מכך, שחז"ל תקנו את הברכה בתוקף כזה שהברכה מחויבת להיות חלק מרכזי מהמצווה וללא הברכה מעשה המצווה בוודאות נפגם ואולי אף לא חל.
נפקא מינא בעשיית המצווה ללא ברכה. אם הברכה נספחת, אז מעשה המצווה נשאר בתוקף ואין צורך לברך שוב. ואם מעשה המצווה נפגם, אז המצווה בדיעבד קיימת אך רצוי שנקיימה שוב או נברך שוב. ואם הברכה חיונית מאוד אזי יתכן שמעשה המצווה לא יחול כלל.
במסכת ברכות נאמר "וברכה דרבנן, ולא בברכה תליא מילתא" (ברכות טו ע"א). כלומר יוצא משם שהתורם פרות ללא ברכה מעשה המצווה חל. וכן פסקו כל הראשונים (ראו ב"י יו"ד יט א) חוץ מספר ההלכות של אלדד הדני שסובר שאין תוקף לשחיטה ללא ברכה. וכן נפסק להלכה שהשוחט ללא ברכה יצא ידי חובה. אך נשארת השאלה אם יש צורך לברך שוב ואם בכלל אפשר.
בסברת הכלל "כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן" נאמרו מספר סברות: הריטב"א כותב:
"וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצות עובר לעשייתן 1. כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת. 2. ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעלה שהיא עבודת הגוף".
לסברה הראשונה ניתן להבין אותה שהיא כדי שיתכוון במעשה המצווה, וכן נפסק ש"מצוות צריכות כוונה- לצאת בעשיית אותה מצווה" (שו"ע או"ח ס ד), ועל ידי הברכה הוא מכוון לקיים את המצווה כאשר ציווה ה' ולא לשם מילוי רצון ע"ז או החברה הסובבת אותו. לפי סברא זו הברכה היא חיונית מאוד וללא הברכה המצווה פגומה ואולי אף לא חלה. (ואולי כך ניתן להבין את פסקו של אלדד הדני לעיל) הברכה נותנת כיוון במעשה המצווה.
אולם לפי הסברא השניה, הברכה רק מוסיפה רובד רוחני למעשה אך לא פוגמת אותו, הברכה היא רק נספח. אמנם נספח חשוב אך לא מעכב. ניתן היה להוסיף ולומר שהברכה היא שבח לה' על הזכות לקיים מצוות. טעם זה משתלב בטעמו השני של הריטב"א. וקצת מרומז רעיון זה בכוזרי מאמר שלישי יז.
טעם נוסף ניתן לומר שהברכה היא מגינה על מעשה המצווה, כמו סייגים וגזרות שמגנות על מצוות לא תעשה, כך בעזרת הברכה אנו נשמרים במצווה ביתר זהירות ומקפידים בה על כל דקדוקיה. לפי טעם זה הברכה רק שומרת על המצווה אך לא מעכבת. אמנם אם לא מברכים עלול להיגרם מצב של קלות ראש וזלזול במצווה עד כדי אי קיומה כראוי.
ועוד טעם נוסף: ניתן לומר שהברכה היא כמו ברכות הנהנין, שהרי בברכות הנהנין נאמר שכל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל (ברכות לה ע"א), כך כל העושה מצווה ללא ברכה הרי נשמתו מתעלה ומתענגת ללא שיודה לה' על העונג הרוחני הזה. לטעם זה נראה שהמצווה נפגמת ללא הברכה אך לא בטלה. ודומה הדבר לאוכל ללא ברכה שיש לו רק טעם לפגם. טעם זה ניתן לתלות ברמב"ם שכותב "כשם שמברכין על ההנייה (כלומר הנאה) כך מברכין על כל מצווה ומצווה ואחר כך יעשה אותה" (רמב"ם ברכות א ג). לפי טעם זה הברכה היא כבקשת רשות מה' ליהנות מהמצווה.
אז נסכם: יש מספר סברות בטעם שמקדימים את הברכה למצווה: (מהקל לכבד)
1. להוסיף רובד רעיוני במצווה, כדי לשבח.
2. כדי לזרז אותנו במצווה שנקיימה כראוי.
3. להודות לפני שנהנים מהמצווה.
4. כדי שנוכל לכוון כראוי במצווה.
יתכן שהדבר מוביל להשלכות מעשיות: האם ניתן לברך לאחר מעשה המצווה כששכח לברך לפני? לדעה שהברכה היא שבח, יתכן שיהיה ניתן לברך אחרי, כדין ברכת "שהחיינו". וכן כותב רבינו דוד בחידושיו על מסכת פסחים שבברכת השבח ניתן לברך אחרי המעשה. ובדין ברכת המצוות כך פוסק האור זרוע (הלכות ק"ש כה) והגהות אשרי (חולין א ב). אך לדעה שהברכה היא נהנין, פשוט שאין מברכים אחרי, שהרי הוא גוזל מהקב"ה כשנהנה ללא ברכה. וכן פוסק הרמב"ם שאין שום היתר אף בדיעבד לברך אחרי מעשה. (ברכות יא ו -ז).
ולדעה שהברכה היא זרוז למצווה, פשוט שאין כל טעם לברך לאחר מעשה המצווה, "עבר זמנו בטל קרבנו".
ולדעה שהברכות הם כדי שנכוון במצווה כדין, השאלה לא מתחילה, שהרי ממה נפשך, אם כיוון ולא בירך, פשוט שאין צורך לברך שוב. ואם לא כיוון ולא בירך, עליו באופן פשוט לחזור ולעשות את המצווה שוב עם כוונה. (אמנם נפסק להלכה שלא יברך שוב כי אנו חוששים לחומרה לדעה שמצוות לא צריכות כוונה מ"ב ס ח)
ואולי נוכל כעת לתלות את הדעות השונות בפסוקים שהאמוראים הביאו כדי להבהיר את דעתו של שמואל.
הפסוק : " וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי" מביא לנו סיטואציה של אדם שמקדים משהו שהיה ראוי להיות לפניו, כושי המסמל את המעשה, היה צריך להיות הראשון אבל אחימעץ עבר אותו, כך מעשה המצווה ראוי להיות הראשון אך אנו זקוקים לברכה שתעבור אותו על מנת לרומם את הברכה. הברכה כנספח.
אביי אמר מהכא: "והוא עבר לפניהם" -בפסוק זה מסופר על יעקב שעבר לפני נשותיו וילדיו עד שהיה ראשון כמגן מפני עשיו אחיו. יעקב שהוא הדימוי לברכה היה צריך להגן על משפחתו. לא כמלך הפורץ דרך וכולם אחריו אלא כמגן. כברכה השומרת את המצווה מזלזול ואי קיום פרטיה.
ואי בעית אימא מהכא: "ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם" - בפסוק זה מתואר (על פי תרגום יונתן ומצודת דוד) מלך המשיח אשר יעבור לפני העם ויפרוץ דרכו כשדבר ה' בפיו. המשיח מולך על העם, המלך הוא השולט ונותן את הכיוון. כך הברכה היא העיקר והיא הנותנת את הכיוון למעשה המצווה. ללא הברכה, המעשה לא מכוון. הברכה נותנת את הכיוון במצווה.
אמנם לסברה שתלינו בדעת הרמב"ם לא מצינו פסוק. ויש לציין שבמסכת ברכות לה ע"א אין פסוק שמשנו למדים שצריך לברך לפני האכילה, אלא זו סברא: "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה", אם כן, אם נשווה בין ברכות הנהנין לברכות המצוות נוכל לומר את אות הסברא גם בברכות המצוות. ויש להוסיף שבדף נא ע"א בברכות רואים השוואה בין ברכות הנהנין לברכות המצוות:
"בעו מיניה מרב חסדא: מי שאכל ושתה ולא ברך מהו שיחזור ויברך? אמר להו: מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף?! אמר רבינא: הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא".
טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה" ולא היא! התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי". בכל אופן מזה שהגמרא לא דוחה את רבינא בטענה איך אתה משווה בין ברכות הנהנין לברכות המצוות, מכאן ראיה שלגבי עובר לעשייתן דינהם שווים. (וכבר דנו על כך האחרונים, ש"ך ביו"ד יט ושאגת אריה ועוד).
למעשה, נפסק שמעשה מצווה ללא ברכה - חל (יו"ד יט א, או"ח ס ב)
ואם שכח לברך- לדעת הש"ך (יו"ד יט ג) אינו יכול לחזור (חוץ ממקרה ששחט בהמה שנולד בה רעותא, עיין שם ברמ"א). וכפשט הרמב"ם. אך רע"א (שם בהערותיו) סובר שהרמ"א פסק כאור זרוע שבדיעבד ניתן לברך אחרי מעשה המצווה. (אך השו"ע לא פסק כך).
יש הרבה לעיין ולהרחיב בסוגיה מעניינת זו, וכבר נכתב רבות עליה באחרונים. ואידך זיל גמור.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
