ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- בהר
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- בחוקותי
"ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, ד).
מדוע זכתה שנת השמיטה לתואר "שבת שבתון", למה לא די בתואר "שבת הארץ" (ויקרא כה, ו)?
וראו זה פלא, "וקדשתם את שנת החמשים שנה.. יובל היא שנת החמשים שנה.. כי יובל היא קודש תהיה לכם" (ויקרא כה, י, יב), שנת היובל בה שובתים מכל מלאכת האדמה כמו בשנת השמיטה, ובנוסף משחררים את העבדים והשדות חוזרות לבעליהן, היא אינה זוכה לתואר "שבת שבתון" אלא מסתפקת בתואר "יובל היא". מדוע?
" כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם חוקת עולם" (ויקרא טז, ל-לא). אנו מוצאים כי גם יום הכיפורים זכה לתואר "שבת שבתון", מה הסיבה לכך?
"והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" (ויקרא כה, ט).
באחד בתשרי ראש השנה ליובלות. יובלות באחד בתשרי הוא, יובלות בי' בתשרי הוא, דכתיב (ויקרא כה, ט) "ביום הכפורים תעבירו שופר"? הא מני, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא היא, דתניא (ויקרא כה, י) "וקדשתם את שנת החמשים שנה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר ביום הכיפורים, יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכיפורים ואילך, תלמוד לומר "וקדשתם את שנת החמשים", מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה, מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא, מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן, ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן, כיון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן, ושדות חוזרות לבעליהן (ר"ה ח: ילקוט שמעוני תרנט).
מדוע לא שוחררו העבדים לבתיהם, ולא הוחזרו השדות לבעליהם, מיד בראש השנה של שנת היובל? מדוע בחרה התורה לדחות את השחרור וההחזרה בפועל עד יום הכיפורים? האם יש קשר כלשהו בין השמיטה והיובל ליום הכיפורים?
שבת שבתון -יש אומרים: שביתה לנפש ולגוף. ואחרים אמרו: שהוא שביתת השביתה שאין למעלה ממנה ושניהם שמות, פעם יבא זה קודם זה והם שוים ואינו רחוק (אבן עזרא ויקרא טז, לא). מדברים אלו של האבן עזרא משמע שכפילות הלשון באה לומר שיש כאן תוספת נוספת, תוספת במספר הדברים עליהן נצטוינו לשבות, או תוספת בחשיבות, בעליונות ובקדושה של שבת זו.
תנו רבה ורב יוסף בשאר סיפרי דבי רב, מניין ליום הכיפורים שאסור ברחיצה בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, תלמוד לומר (ויקרא טז, לא) שבתון שבות (יומא עד.). ביום הכיפורים מצווים לשבות באיסורי מלאכה כמו בשבת, ובנוסף מצווים בתוספת החמישה עינויים, בחמשת הענויים מראה האדם שהוא מקריב את כל כולו, חלבו ודמו לשמים, אם כך ברור מדוע נקרא יום הכיפורים "שבת שבתון" שהרי יש בו תוספת בדברים שנצטוינו עליהם וגם תוספת בחשיבות.
כתיב בתורה: "זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד וגו'", כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו'". הורה לנו הכתוב בזה, שענין שבת הוא שורש האמונה לידע שהעולם הוא מחודש, וכיון שברא הכל, הוא אדון על הכל, ואנחנו עבדיו ומחוייבים לעשות רצונו ולעבדו בכל גופינו ונשמותינו וממוננו, כי הכל שלו. והזהירה התורה על שמירת השבת שתים עשרה פעמים. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: כל המשמר את השבת כאלו מקיים כל התורה, וכל המחלל השבת כאילו כפר בכל התורה כולה, והכל מטעם הנזכר לעיל דהוא שורש האמונה (משנה ברורה בהקדמה להלכות שבת).
בשבת פוסק האדם ממלאכתו ליום אחד בשבוע, כדי להזכיר לו את שורש האמונה בה' שברא את העולם בששה ימים. וכיון שברא הכל, הוא אדון על הכל, ואנחנו עבדיו ומחוייבים לעשות רצונו ולעבדו בכל גופינו ונשמותינו וממוננו, כי הכל שלו. בשנת השמיטה האדם עולה לדרגה גבוהה יותר, הוא מפסיק את עבודתו בשדה למשך שנה שלימה, בשנה זו הוא לומד הלכה למעשה לבטוח בהקב"ה יום יום, הוא לומד להכיר בכך, שלא זו בלבד שהקב"ה ברא את העולם בששת ימי הבריאה, אלא הוא זן ומפרנס לכל בכל יום ובכל רגע, "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה, כ-כא). בשנת השמיטה אין יותר ציוויים מאשר בשבת, אבל החשיבות, העליה לדרגה גבוהה יותר באמונה וביטחון בה', היא הנותנת לשנת השמיטה את הזכות לתואר "שבת שבתון".
" וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל ישביה, יובל הוא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו. יובל הוא שנת החמשים שנה תהיה לכם, לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזריה" (ויקרא כה, י-יא), שנת היובל נמצאת בדרגה גבוהה ועליונה עוד יותר מאשר שנת השמיטה, כי לא זו בלבד שהאדם שובת ממלאכת הארץ למשך שנה שלימה כמו בשנת השמיטה, אלא הוא משחרר מאחיזתו בעבדים ובשדות לצמיתות, הוא לומד להשליך את יהבו לחלוטין על ה' שהוא יכלכלו מכאן ואילך, אם כן, מדוע לא זכתה שנת היובל לתואר המיוחד "שבת שבתון", היא הרי עליונה יותר משתי הסיבות גם יחד, יש בה ציוויים נוספים שאין בשבת ובשמיטה, ובציוויים אלו טמונה גם חשיבות ועליונות שהוא משחרר מאחיזתו בעבדים ובשדות לצמיתות?
" יובל הוא" - שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה יובל שמה, על שם תקיעת שופר (רש"י ויקרא כה, י).
ולפי דעתי לא קראו הכתוב יובל על התקיעה רק על הדרור, כי לא הזכיר השם הזה בכתוב הראשון שאמר והעברת שופר תרועה, אבל אמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו, ואמר יובל היא, שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו (רמב"ן ויקרא כה, י).
למרות המחלוקת בין רש"י לרמב"ן בפירוש הכתוב "יובל", שניהם מסכימים ששנת היובל מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה. שנת השמיטה זכתה אמנם לתואר הנכבד "שבת שבתון", אבל שם העצם שלה לא שונה, הוא נשאר השנה השביעית "ובשנה השביעית שבת שבתון". שנת היובל לעומת זאת לא נזקקה לתואר המכובד "שבת שבתון" כי התורה נתנה לה שם עצם חדש ומיוחד "יובל", בהבדלת שנה זו בשם עצם מיוחד, מראה התורה את גדלותה ועליונותה על כל השנים האחרות כולל שנת השמיטה, וכל זה בגלל הציווי המיוחד של "ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו", שעל ידה עולה האדם לדרגה הנעלה בה הוא מכיר האדם בבורא העולם, משחרר מאחיזתו בעבדים ובשדות לצמיתות, ולומד להשליך את יהבו לחלוטין על ה', "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" ועל ידי כך יזכה שיקוים בו "לא יתן לעולם מוט לצדיק" (תהלים נה, כג).
התורה מצווה לדחות את שחרור העבדים לבתיהם, ואת החזרת השדות לבעליהם ליום הכיפורים, כדי שאדם לא יטעה לחשוב ששנת היובל פחותה בדרגתה מ"שבת שבתון", אלא אדרבה גדולה יותר, וכוללת בתוכה את דרגת וקדושת שבת שבתון. יום הכיפורים בו מראה האדם את אמונתו ובטחונו בה', על ידי איסורי המלאכה והעינויים, הוא היום המתאים ביותר להביא מהכח אל הפועל את הדרגה הגבוהה עוד יותר של האמונה והבטחון בה' בשנת היובל בה הוא משליך לחלוטין את יהבו על ה'.
התורה הקדושה נותנת לנו את מצוות, השבת, יום הכיפורים, השמיטה והיובל, כדי שנזכור תמיד את שורש האמונה לידע שהעולם הוא מחודש, וכיון שברא הכל, הוא אדון על הכל, ואנחנו עבדיו ומחוייבים לעשות רצונו ולעבדו בכל גופינו ונשמותינו וממוננו, כי הכל שלו. ועל ידי מצוות אלו אנו זוכים לעלות במדרגות האמונה דרגה אחר דרגה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
