ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וישלח
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
הרב חנוך בן רבקה
"ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בראשית לב, ט).
התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון לתפלה ולמלחמה, לדורון, ותעבור המנחה על פניו, לתפלה, אלהי אבי אברהם, למלחמה, והיה המחנה הנשאר לפליטה (רש"י שם).
ויש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק, שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה לברוח ולהנצל (רמב"ן בהקדמה לפרשת וישלח).
התורה הקדושה מלמדת אותנו איך לנהוג בכל שנות הגלות הארוכה. כאשר באים עלינו האויבים במלחמה פיזית, לפגוע בנו, בעם ישראל, הרי עלינו לאחוז בדרכו של צדיק, בדרכו של יעקב אבינו, ולנהל את המערכה על ידי שלושת האסטרטגיות, תפילה, דורון ומלחמה. אולם מה עלינו לעשות ואיך עלינו לנהוג כאשר אנו ניצבים לפני מלחמה רוחנית, גזירות שמד, איסור על לימוד התורה וקיום מצוותיה, כפייה לעבוד עבודה זרה?
"ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו, ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר, ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. וישאל יעקב ויאמר, הגידה נא שמך, ויאמר למה זה תשאל לשמי, ויברך אותו שם... ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו" (בראשית לב, כה-לב).
"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו... ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו", מדוע נשאר יעקב במקום ונאבק עם האיש? מדוע אינו מציל את עצמו על ידי דרך מלחמה של לברוח ולהנצל? התשובה היא, שכאן לא מדובר במלחמה פיזית, כאן מדובר במלחמה רוחנית מול מלאך, מול שרו של עשו, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", ולמלחמה רוחנית יש אסטרטגיות אחרות, שונות ממלחמה פיזית, וכאן באה התורה ומלמדת אותנו איך מנהלים את אותה מלחמה רוחנית, שהחלה בין שרו של עשו ליעקב אבינו, ונמשכת לאורך הדורות.
"ויותר יעקב לבדו", אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל (חולין צא.). מסביר ה"בן יהוידע": נראה לי בסייעתא דשמיא הכונה, שהם מחמירין על עצמן שלא לגזול אפילו דבר מועט דלא קפידי אינשי עליה, כגון ליקח קיסם מן אגודה של עצים וכיוצא בזה, כי נחשב אצלם דבר זה לגזל, ולכן הם מייקרים ממונם בביתם שלא לאבד אפילו דבר מועט, כהא דחזר על פכים קטנים שאין נחשבים לכלום לפי עושרו, כדי ללמד את בניו ובני ביתו שלא יזלזלו בגזל שהוא דבר מועט דלא קפדי אינשי עליה, בראותם שהממון חשוב אצל בעליו, דאפילו שהוא עשיר גדול סיכן עצמו לחזור לבדו להביא פכין קטנים דאין חשובין כלום לפי עשרו, ולכן גם הם יהיו נזהרים בגזל אפילו בדבר מועט ליקח קיסם מאגודה של עצים, ולא יהיו מורין היתר לומר אין זה חשוב אצל בעליו כלום.
יעקב אבינו העביר כבר את כל הכלים החשובים, הוא הניח את כל המטען הרוחני הגדול במקום מבטחים, אבל הוא חוזר להביא את הפכין הקטנים שנשארו בעברו השני של הנחל. "והיה עקב תשמעון, אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון" (דברים ז, יב. ורש"י), יעקב אבינו חוזר כדי להביא את הפכין הקטנים שנשכחים לעתים קרובות, את המצוות הקלות שאדם דש בעקביו, את אותם דברים קטנים בהם נוטים אנשים לזלזל, "ויאבק איש עמו" כאן בא שרו של עשו, היצר הרע, מכאן בדיוק מתחיל המאבק, וכאן באים שליחיו בכל הדורות ופותחים במלחמה רוחנית, מתחילים להלחם על המצוות הקלות, על הפכין קטנים, ומלחמה רוחנית איננה עונש משמים, אלא נסיון משמים לראות האם אנו באמת דבקים בתורה ובמצוות, דבקים בהקדוש ברוך הוא, המבחן האמיתי הוא בפכין הקטנים, המראים עד כמה הדברים באמת חשובים בעינינו. "ויאבק איש עמו", האסטרטגיה העיקרית במלחמה רוחנית היא המאבק, יעקב אבינו לא בורח, יעקב נאבק בשרו של עשו פנים אל פנים, מלחמה של ממש, על מנת להכריע את האויב, כאן מלמדת אותנו התורה הקדושה לדורות איך מנהלים מלחמה רוחנית, נאבקים ללא פשרות, "ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני - הודה לי על הברכות שברכני אבי שעשו מערער עליהם" (רש"י), יעקב אבינו לא מרפה מהמאבק הרוחני עד לכניעה מוחלטת של שרו של עשו, שיודה לו על הברכות, שיניף דגל לבן, במאבק רוחני לא מרפים עד לכניעה מוחלטת של האויב הרוחני, "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו" - מדרש אגדה (בראשית רבה עח, ה) ויזרח לו לצרכו, לרפאות את צלעתו כמה דתימא (מלאכי ג) "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (רש"י), יעקב אבינו נפצע במהלך מאבקו עם המלאך אבל לא הרפה, וכשזרחה השמש הוא נרפא מפציעתו, כך גם במלחמות הרוחניות לאורך הדורות, אנו ניפגע רוחנית, אנו נאבד חלקים מעמנו במלחמה רוחנית עיקשת, עם ישראל יצלע על ירכו, אבל כאשר תזרח השמש של התורה, כאשר תזרח שמשה של היהדות, "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" (ישעיהו ל, כו) , או אז, ירפא עם ישראל מצליעתו הרוחנית, ו"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט).
הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד כותב (במאמר "אומר אני מעשי למלך" ח-יא), עלינו להתבונן מה עשו אבותינו בשעת גזירת השמד. ומצינו שני ימים טובים שנקבעו לדורות לזכר הניסים, שניצלנו מגזירות המן ואנטיוכוס. ויש הפרש בין שני ימים טובים אלו, שיום הפורים נקבע ליום משתה ושמחה, וימי חנוכה אינם ימי משתה ושמחה, רק להודות ולהלל. וטעם ההבדל הזה פירש בלבוש, מפני שגזירת המן היתה על הגופים להשמיד, להרוג ולאבד, ולא נזכר כלל שהיו יכולים להנצל על ידי עזיבת דת, אבל גזירת אנטיוכוס היתה רק על הנפשות, כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל. ועתה נחזי אנן [נתבונן אנחנו] מה עשו אבותינו אז, באיזה אמצעים אחזו כדי להנצל משתי הגזירות. ומצינו בגזירת המן, לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי "עוד" ותפול אסתר אל רגלי המלך ותבך ותתחנן לו... אבל לא עלתה על דעתם להלחם בזרוע נגד המן, ואין לאמר הטעם, מפני שידעו שאין כח בהם לעמוד נגד האויב, זה אינו כלום, שהרי היו בהן נביאים, ואילו ידעו כי הוא רצון ה' להלחם נגד המן, ודאי היו מוסרים עצמם להריגה. והרי גם החשמונאים היו מעטים נגד רבים וחלשים נגד גבורים ובכל זאת לא נמנעו מלהלחם, אלא ברור, כי בימי המן ידעו, כי לא זו הדרך להלחם בזרוע ואחזו רק באומנות אבותיהן לצעוק אל ה'. אמנם בגזירת אנטיוכוס, אף כי בודאי גם כן התענו והתפללו לה', בכל זאת לא הסתפקו בזה, אלא חרפו נפשם למות במלחמה ממש. וצריך להבין טעם ההבדל הזה.
יש להבין ולידע, כי אף שבכל הארץ משפטיו ואין עוד מלבדו כתיב, אבל בשעה שמידת הדין מתגברת מאד, לפעמים ניתנה רשות לשטן ללחום נגד הקדוש ברוך הוא כביכול. (עיין סוף מסילת ישרים דבריו בהקדמה לקל"ח פתחי חכמה, בענין גזירות ת"ח, וברמב"ם רפ"ט מהלכות תשובה). ונמצא שישנם שתי מיני הנהגות: א) מעשי ה' ב) מעשי שטן. וכן הגזירות על ישראל הן בשני האופנים, ובכל גזירה צריך להבחין מאיזה אופן היא. וסימני הבחינה בזה, שאם הגזירה היא על הגופות, כבימי המן! זוהי מעשה ה'. ותכליתה היא להחזירנו למוטב, וגדולה הסרת הטבעת, ובאופן זה אין מקום למלחמה והיא לא תצלח. אבל אם הגזירה היא על הנפשות ותכליתה היא להעביר ישראל על דתם ולא להחזירם למוטב, אין זה מעשה ה', כי אם מעשה שטן, וכדי להחליש כח השטן דרוש שישראל ימסרו עצמן להריגה, במלחמה ממש...
ולפי זה, בימינו אשר זרע עמלק מתגברים מאוד אצלנו, והדבר ברור כי הוא מעשה שטן, העצה האמיתית היא להלחם נגדם בזרוע ממש, במסירת נפש להריגה. אבל כמדומה כי לפי המצב כעת קשה לקיים העצה הזאת בפועל, כי כל מלחמה דורשת שרי צבא לעמוד בראש העם, להורותם איך להתנהג, ואנחנו יתומים נותרנו, כי אנשי אמונה אבדו, ופסו עומדי בפרץ במסירת נפש. אבל אם אין בנו כח להלחם נגד עמלק ושותפיו באופן ישר, אפשר ואפשר לנו לנהל את המלחמה בעקיפין, וגם בזה אנו צריכין להקשיב לעצת התורה באיזה אופן ללחום.
"וילחם עם ישראל ברפידים", ופירשו חכמינו זכרונם לברכה, שנרמז לנו בזה, מפני מה היה כח בעמלק להלחם עם ישראל, שרפו ידיהן מדברי תורה, ואם כן, כל מה שמתגבר אצלנו הרפיון בדברי תורה, מתגבר כחו של עמלק, ולהיפך, אם נתחזק בלימוד התורה, יחלש כחו של עמלק. ואם כן, עלינו להתאמץ בכל עוז להפיץ לימוד התורה, ללמוד לעצמו ולגדל בניו לתלמוד תורה, ולהחזיק בידי אחרים הלומדים, וזהו חיצי מות לעמלק.
ומעתה הדרך כבושה וגלויה לפנינו, והכלי זין בידינו וברשותנו, להפיץ דעת תורה ויראת ה' בכל יכולתנו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
