ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- הבית היהודי
- האשה ביהדות
- משפחה חברה ומדינה
- ציבור וחברה
- תורה והלכות ציבור
האם האישה קנויה לבעלה? התשובה שנתן בשנת 1736 סר מתיו הייל, שעמד בראש מערכת המשפט האנגלית, היא: "הבעל אינו יכול להיות אשם בעבירת אינוס שביצע בעצמו באשתו החוקית, כי על ידי ההסכמה ההדדית וחוזה הנישואין האישה מסרה את עצמה לבעלה בעניין זה, ואין היא יכולה לחזור בה".
לעומתו פסק הרמב"ם כבר לפני יותר מ־800 שנה שאסור לאדם לקיים יחסי אישות עם אשתו שלא מדעתה ורצונה. "ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כורחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה" (רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה י"ז), והוסיף: "אישה שאמרה ‘מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי’, כופין אותו לשעתו (מיד) לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשׂנוי לה" (רמב"ם הלכות אישות, פרק יד, הלכה ח').
בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי בעולם ביחס לסוגיה זו. בשנת תשנ"ג (1993) פרסם האו"ם הצהרה על המאבק באלימות נגד נשים, ובכלל זה אונס על ידי בן זוג. בשנת תשע"ד (2014) אושררה אמנת מועצת אירופה שבה יש מחויבות להבטיח שמעשים מיניים שבוצעו במסגרת הנישואים שלא בהסכמה יהיו בלתי חוקיים. אך השאלה המתבקשת היא מה הסיבה לכך שבמשפט התורה היה ברור שהאונס אסור ואילו במשפט העמים היה מותר, ומה משמעות השינוי שמתחולל כיום בעולם המערבי שבמסגרתו האונס בין בני זוג נאסר ביותר ויותר מדינות?
בשנים האחרונות אני עוסק בספרו המונומנטלי של שבתי בן דב (להלן שב"ד) בדיני הקניין. בספר זה, שאותו העליתי למרשתת, משווה שב"ד בין דיני הקניין בתורת ישראל לשבע שיטות משפט בעולם שאותן הוא הכיר על בוריין בשפתן. מהשוואה זו ניתן ללמוד שההבדלים בין השיטות הם לא הבדלים חיצוניים אלא מהותיים. הבדלים אלו משקפים עולם ערכים שונה, ומעצבים את פני החברה בהתאם. במאמר זה ברצוני להדגים כיצד דיני הקניין השפיעו ומשפיעים עד היום על מערכת היחסים הזוגית וממילא על עיצוב המשפחה.
בעלות מקבילה
הבעלות במשפטי העמים היא מושג הסכמי בינארי – שלי נחשב כשלי כי הוא לא שלך. לעומת זאת במשפט התורה הבעלות היא מושג מציאותי־ריאלי, אשר בא לידי ביטוי ב"רשות" שיש לאדם במושא הבעלות. הרשות היא מילה המכילה משמעויות רבות ומגוונות. רשות היא מרחב פיזי כמו רשות היחיד ורשות הרבים, ולענייננו היא הימצאות מושא הבעלות ברשותו של הבעלים - ההחזקה. לרשות יש גם משמעות של היתר מול איסור, ולענייננו היא חירות הפעולה, השימוש וההנאה ממושא הבעלות. בנוסף לכך, לרשות יש מובן של שליטה - "הוו זהירים ברשות", ולענייננו - היכולת לאסור על אחרים להשתמש במושא הבעלות או להעבירו לאחר.
כשבאדם אחד מרוכזות כל הרשויות שהזכרנו הוא בוודאי הבעלים ביחס למושא הרשויות, אך רשויות אלו יכולות להתפצל בין אנשים שונים בלי שתיפגע הבעלות. אחד ההבדלים הגדולים בין השיטות הוא ביחס לאפשרות של בעלות משותפת. בשעה שבמשפטי העמים השותפות היא בלתי מוסברת מבחינת ההיגיון המשפטי, במשפט התורה היא מובנית. לדוגמה, דיני השומרים במשפטי העמים הם תמיד חוזיים, ואילו במשפט התורה שומר רוכש בעלות משנית בנכס שעליו הוא שומר. השותפות מובנית בתפיסת עולמו של האדם המאמין. מצד אחד הריבון על הכול הוא בורא עולם - "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כד, א), ומצד שני - "והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו, טז). נתינה זו היא רְשות שמאפשרת לבני אדם בעלות על דברים, בעלות שאינה פוגמת כהוא זה בבעלותו של בורא עולם.
כעת התמונה מתבהרת. במשפט התורה האיש מקדש את האישה, ולמעשה קונה את הייחוד שלה אליו ורק אליו. אולם קניין זה אינו פוגע כהוא זה בריבונות האישה על גופה. איסור האונס בתורה היה כל כך פשוט, שגם כאשר אישה מסרבת לקיים יחסי אישות זו אומנם סיבה לגירושין, ובמקרים מסוימים להפסד כספי – גירושין בלי כתובה – אבל בשום פנים ואופן לא ליחסי אישות בכפייה, כלשון הזהב של הרמב"ם שהבאתי: "שאינה כשבויה שתיבעל לשׂנוי לה".
כך מבחינת דיני הקניין יכולה האישה להיות בעלים על גופה וחירותה, וביחד עם זאת למסור את ייחודה - כלומר את האפשרות לקיים יחסי אישות - רק לבעלה, מבלי שהדבר יפגע בבעלותה על עצמה. לעומת זאת, בתפיסת העולם של משפט העמים שבה הבעלות היא טוטאלית ובינארית, כלל לא תיתכן בעלות מקבילה, בו זמנית, שהרי זו פגיעה בזכות הקניין. לכן כאשר האישה נישאה ו"נקנתה" לבעלה היא בעצם איבדה את חירותה על גופה, וממילא לא עלתה כלל שאלת האונס לגבי אישה נשואה, ואם עלתה היא נדחתה על הסף. כל זאת עד להתעוררות הפמיניסטית של עשרות השנים האחרונות. יחד עם ההתעוררות הפמיניסטית צמחה ההכרה בדבר חירותה של האישה ובעלותה על גופה. מכאן קצרה הדרך לאיסור האונס גם באישה נשואה על ידי בעלה.
מבעלות מוחלטת להפקרות
אך אם עד לשנים האחרונות נתפסה האישה שלא בצדק כרכושו המוחלט של הבעל, נעה עכשיו המטוטלת לעבר השני, ושחררה את האישה מכל מחויבות. וכך כותב השופט יהודה פרגו: "משהחליט בן זוג נשוי לנהל מערכת יחסים עם אחר זכותו לעשות כן, ולא ניתן למנוע זאת ממנו, גם אם הדבר נראה לא ראוי בעיני אחרים... קשר הנישואין אינו יוצר בעלות על גופו ורצונותיו של בן הזוג. יש לכבד את היותו אדם בן חורין. אלו הם מעיקריו ואושיותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (בית המשפט המחוזי בת"א. ת"א 4657-11-09).
כפי שאנו רואים, תפיסת הקניין הביאה למצב הפקר שבו כל מערכת היחסים בין איש ואישה מאבדת את ייחודה וקדושתה. תקנת האישה, כביכול, הפכה להיות הרס המשפחה, וכל זאת רק בגלל המוגבלות המובנית של מערכת הערכים שלא יכולה להכיל את השיתופיות הנפלאה שהתורה מחנכת אליה.
ולסיום, אכן התורה מבדילה בין נשים לגברים. מדין תורה איש יכול לשאת כמה נשים ואישה יכולה להיות נשואה רק לגבר אחד. איננו מוסמכים לומר מה הסיבה לכך, אך ניתן לומר שאפשר ללמוד מהבדלה זו שלתורה חשובה המסגרת המשפחתית שבה לכל ילד יש אב ואם מובחנים. ברית הנישואין שבה האישה מוסרת את ייחודה לבעלה, היא הדרך היחידה שבה ילד יודע מי הוא אביו ולא רק מי היא אמו. האפשרות לעשות זאת בהתאמה לכל מערכת דיני הקניין תוך שמירה על חירותה של האישה בכל מה שמעבר לצורך זה, מתאפשרת רק במשפט התורה. במשפטי העמים ההשפעה של דיני הקניין יוצרת שתי אפשרויות, ששתיהן לא טובות. אפשרות אחת: האישה היא רכושו המוחלט של הגבר עד כדי אינוסה. האפשרות השנייה: האישה לא מחויבת בשום נאמנות לבעלה, דבר שמביא בפועל לפירוק התא המשפחתי ולגידול ילדים חסרי אב מובחן.
מאז חרם דרבנו גרשום קיבלו למעשה גם הגברים את חובת ההתייחדות לבת הזוג היחידה, ואם כן התייחדות וההתקדשות של בני הזוג זה לזה היא למעשה הדדית, והיא כפי הנראה סוד כוחה של המשפחה בישראל.
מיכאל פואה
הכותב חוקר במרכז אחווה, מראשי תנועת 'בוחרים במשפחה' ומחבר הספר 'בשורת הצדק'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
