בדור שבו האיום הפיזי כמעט אינו קיים ושמירה על אורח חיים דתי אינה דורשת אומץ מיוחד, האתגר הגדול עובר מההישגים החיצוניים אל תחושת ההזדהות והחיבור הפנימי

חטא העגל, שעליו אנו קוראים בפרשה, אינו נובע רק מרצון ילדותי להשתחוות לפסל של עגל העשוי מזהב אלא מחושניות גסה – גופנית או נפשית – שיש להיאבק בה בכל דור ודור. לאדם ישנה נטייה מולדת להתבסס באזור הנוחות של המוכר והקיים. ולכן גם לאחר יציאת מצרים, וגם לאחר ארבעים ותשעה ימים במעמד הר סיני – הרצון לחומרנות לא מרפה. משה רבנו נקרא כך כי הוא נמשה מן המים, כלומר מזרימת החיים הטבעית. כאשר הוא ממשיך את הקו הישר העולה מעלה מעלה אל הר סיני לקבלת התורה – עם ישראל חש כבדות, ובא בטרוניה אל מורה ההוראה לעם, אהרן, שאמור לשמש כאמצעי התיווך בינם ובין משה: "האיש משה לא ידענו מה היה לו" – הפתיחות האינסופית היא מעל לכוחותינו. לכן הם מדמיינים כי ימצאו את סיפוקם ב"עגל מסכה", מציאות של בעל חיים תמים שנע במעגלים, אובייקט נגיש ונוצץ מזהב שיוצר מסכה בין האדם לפנימיותו. זוהי השתוקקות לניכוס ולרכושנות ("זֶה הַב"), שבני האדם משלים עצמם כאילו הם אלה שיעניקו להם את המנוחה לנפשם.

גם במאה ה־21 ישנו עגל מזהב: הרצון לחיים מעגליים, היינו חיפוש אזור נוחות בלי כאב ובלי אתגר. מכיוון שרובנו לא רוקדים סביב פסלים, נדמה לנו שעבודה זרה היא נחלת העבר. מכאן גם מגיעה המסקנה המתבקשת שהיהדות, אשר ממשיכה להזהיר מעבודת אלילים, היא מעין סבתא נרגנת שממשיכה ללהג על איומים שחלפו מן העולם. אבל למאה ה־21 יש אלילים משלה. אלילים שנעבור גם אותם, ניבנה גם מהם.

מס הכנסה במקום בקשיש

עבודת אלילים היא עמדה נפשית של הגשמה, האלהת ערכים חלקיים וראייתם כחזות הכול. היא יכולה לקדש לא רק פסלי אבן אלא גם את הפרסום, את התדמית, את הרייטינג או את ההישגיות. מלחמת החורמה של היהדות מתנהלת נגד כל תופעה של חלקיות וקטנוניות, במטרה לשחרר את האדם לחירותו ולאושרו הפנימי. זהו מאבק שאינו נגמר לעולם – בעייפות, בקיבעון ובחולשה.

לכל דור ודור יש התמודדויות משלו. ההתמודדות של סבינו וסבתותינו הייתה פשוטה: להישאר בחיים. יהודי שהצליח לשרוד את התופת ששלטה בעולם לפני כשבעים שנה, להקים משפחה ולהתנהל באופן נורמלי פחות או יותר – הישגים אלו כשלעצמם זיכו אותו במקום מכובד בגן עדן.

האתגרים שעמדו מול הורינו היו שונים. רובו של הדור הקודם לא התמודד עם איומים קיומיים כמו בימי הגלות, אולם הוא נאלץ לעמול קשה על מנת להישאר דתי במציאות התרבותית של ישראל במחצית השנייה של המאה ה־20. במדינה שנשלטה בידי תרבות חילונית סוציאליסטית לא היה פשוט לשמור על אורח חיים דתי, ולו במובן הבסיסי. אוכל כשר לא היה בנמצא בקלות, תשמישי קדושה עלו ממון רב (גם בגלל המצב הכלכלי שהיה אז במדינה), חלק ממקומות העבודה לא ראו בעין יפה פועלים שסירבו לעבוד בשבת, ובעיקר – היה בוז תרבותי למיעוט הדתי, עד כדי כך שהיו מי שנאלצו לחבוש ברחוב קסקט במקום כיפה עקב חוסר נעימות. כל אלה אינן ההתמודדויות של אדם דתי במאה ה־21.

אף אחד מאיתנו אינו מאוים כיום מבחינה פיזית. אנו חיים במדינה חזקה ובטוחה. הקוזקים לא ישרפו את העיירה שלנו ואין חשש שהסולטן ידרוש בקשיש, לכל היותר מס הכנסה. אנו חיים בשפע כלכלי שלא היה כמוהו בתולדות העם היהודי. הקשיים שחווה הדור הקודם מבחינה דתית אף הם נחלת העבר. לרוב אין צורך להתאמץ כדי לאתר אוכל כשר, למרות תקשורת אנטי־דתית מובהקת רוב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל מגדירה את עצמה מסורתית, כיפה ואפילו כיסוי ראש נמצאים באופנה. לקנות חנוכיית כסף, לצאת לנופש בבית מלון כשר למהדרין או לשמוע פופ חסידי – אלו הן תופעות של יומיום.

המשיח במונדיאל

מבחינה טכנית, החיים במסגרת דתית במאה ה־21 אינם דורשים מאמץ מיוחד. אדרבה, הדת מעניקה שייכות חברתית ויתרונות נוספים. כיום האתגר הוא אחר: לחוש הזדהות וחיבור עם תכני האמונה. הנחת תפילין על הזרוע ועל הראש אינה מצריכה שום מסירות נפש, והיא אפילו נראית ומצטלמת טוב. אם נחוש התעלות וקדושה בהנחת תפילין – זה מה שייתבע מאיתנו כשנעמוד לפני אבינו שבשמיים.

לאיזה עולם אנו חולמים להגיע בסופו של דבר? יש שחולמים על עולם מושלם שיגיע ביום מן הימים, הדתיים מכנים זאת "ימות המשיח". יש סוגים שונים של ימות המשיח. יש כאלה שהמשיח מבחינתם הוא בניין בית המקדש, יש החולמים על תקופת הפנסיה, אחרים מחכים שיבריאו מהמחלה, שיעברו את המבחן, שיהיה שלום בינינו לבין הערבים, ויותר מכול – שנבחרת ישראל תעלה למונדיאל. לכל החלומות הללו יש מכנה משותף אחד: הציפייה לרגע שבו לא תהיינה עוד בעיות. רגע של אושר מזוקק. אולם זו ציפייה לא נכונה. זהו רגע שלעולם לא יבוא, משיח מהסוג הזה לעולם לא יגיע. אנשים שאינם מבינים זאת מתלוננים שהמשיח לא בא. חשוב לדייק: המשיח בוודאי יבוא, נגיע לפנסיה, סביר שנבריא מהמחלה, וייתכן אפילו – אף שזה תסריט בלתי סביר – שנבחרת ישראל תעלה למונדיאל. הכוונה היא שגם ברגעים הללו לא נחוש תחושת שלמות. תמיד תהיינה שאיפות חדשות, לנצח יהיה לאן להתקדם, לעולם יהיה חסר משהו שיאתגר אותנו לחלום חלום חדש.

חכמי ישראל מפרטים כמה שאלות שיישאל האדם בעת שיעמוד לדין לפני א-לוהים, וביניהן: "נשאת ונתת באמונה?" – האם התנהלת בחייך החברתיים באופן מוסרי? "פלפלת בחוכמה?" – האם ניצלת את ימיך להתקדמות רוחנית? ושאלה נוספת: "ציפית לישועה?" – האם גילית עניין בהתקדמות העולם לגאולתו? חלק ממפרשי התלמוד מוסיפים מילה: "ציפית לישועה בימיך?". אפשר להבין זאת כציפייה לביאת הגואל כאן ועכשיו, אולם הפירוש העמוק הוא: האם רתמת לישועה את ימיך? האם תיעלת את האנרגיה של חייך לקידום ביאת המשיח? אדם שמאמין בביאת המשיח אינו רק מצפה באופן פסיבי לדמות שתגאל את העולם, אלא שואל את עצמו כל העת: כיצד אני לוקח את חיי ומקדם באמצעותם את בואו של המשיח? כיצד הכאב שאני חווה כעת תורם לשיפורה של המציאות ולהתקדמותה? כיצד אנו מביאים לחיינו את המשיחיות, וכיצד אנו בונים בליבנו את בית המקדש?

דווקא בדור שלנו עלולה להתעצב בנפש מסגרת דתית נוצצת מבחוץ וחלולה מבפנים. אישיות ששומרת על אורח חיים נכון מבחינה מעשית, אבל מבפנים היא קרועה. אפשר לקיים מצוות אבל בה בעת להיות מוטרדים ממה שכתבו עלינו בפייסבוק; להגיע לבית הכנסת אבל לשאת עיניים בעיקר אל האיש שיושב מאחורינו ומרוויח יותר מאיתנו; ללבוש מותגי יוקרה שאולי צנועים מבחינה הלכתית אבל מנקרי עיניים מבחינת עלותם הכספית; להתפלל שתבוא הגאולה במהרה בימינו, ומבפנים לדאוג שרק שבוע הנופש בקיץ לא יתבטל.

המשימה כיום היא פיתוח עולם אמוני משוחרר מדמיונות, מחומרנות, משיקולי תדמית ומפחדים – גם אם יש עליהם כיפה.

בימים אלו יצא לאור ספרו החדש של הרב לונדין '12 אתגרי אמונה במאה ה־21' בהוצאת דברי שיר

מתוך העיתון 'בשבע'