^ 1. התהליך המקובל להפקת חומץ מיין הוא שמפרידים את הכוהל מן היין, ואת הכוהל המופרד מערבבים במים (ביחס של 12% אלכוהול). בקטריות בולעות את הכוהל, מפרקות אותו ויוצרות בריאקציה כימית את החומץ.
ואף על גב שנהגו חברות המזון לפגום את האלכוהול לפני שהופכים אותו לחומץ בכדי שלא יתחייבו לשלם מיסים גבוהים כמיסים שנדרשים לשלם ליי"ש, והיה אולי מקום להתיר על-פי שו"ת "אחיעזר" (חיו"ד סי' יא וח"ג סי' לא), מכל מקום, מכיוון שלא ברור, אם באמת הכוהל נפגם כדי אכילת כלב או אדם, לא התירו הפוסקים, וכן המנהג לאסור [ועיין בספר "מנחת שלמה" (סי' יז) שכדי שייחשב דבר למה שנפגם לאכילת אדם, צריך שכלל לא יהיה ראוי לאכילה, ולא מספיק שאנשים לא יאכלוהו בגלל שאינו טעים].
^ 2. שו"ע יורה דעה (סי' קכג סעיף ו). ועי"ש בפרטי הדין.
^ 3. תשו' הגאון פנחס צימעטבוים הי"ד, הובאה בשו"ת "מנחת יצחק" (ח"א סי' קכח); "אגרות משה" (יורה דעה ח"ב סי' לו, בסופו); הרב צבי (הרשל) שכטר, בתוך "המסורה" (חוברת ה' אדר תשכ"א, עמ' סג-סט).
הערת המערכת: לפני שנים מספר התעורר בארה"ב פולמוס בעניין זה לאחר שהתברר, שאחד מחשובי נותני ההכשרים הכשיר בשוגג במשך מספר שנים חומץ שנעשה מסתם יינם. היו שהכשירו, בדיעבד, את הכלים שבישלו בהם באותו החומץ, ואולם לכתחילה מוסכם על כל הפוסקים שאין להכשיר את החומץ הנ"ל.