האמונה והכפירה בדורנו | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
לימודי אמונה

קטגוריה משנית

ספריה
נתיבי אמונה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אברהם בן רוחמה

21 דק' קריאה

פתיחה

האמונה קיימת בתוך ישראל – צריך רק לגלותה
בעומק הלב של כל יהודי יש נשמה יהודית ששואפת אל אלוהיה, אלוהי ישראל. הידיעה שאלוהי ישראל הוא אלוהי עולם, זהו טבע האומה הישראלית, טבע של מאמינים. זו תכונה הנמצאת בתוך תוכו של כל אחד, ירושה מאבותיו. האמונה ממלאת את האומה הישראלית כולה. אפילו האפיקורסות הגדולה שבישראל מלאה אמונה וקדושה יותר מהאמונות הגדולות שבאומות העולם (ע"פ מידות הראי"ה, אמונה, י).
כשאדם מישראל נמצא במצב של כפירה, ביאור הדבר הוא, שהוא כופר במה שהוא חושב שזו האמונה. כדי לכפור צריך לדעת במה, ואדם הכופר באמונה – האמונה שהוא מכיר מגושמת ומעוותת, ובה הוא כופר. הוא מחפש אחר אמונה גדולה יותר, ולכן אינו מסתפק במה ששמע.
כיוון שכך, כדי שעם ישראל ישוב לתורה והרחוקים מאמונה ישובו בתשובה, אין בהכרח צורך בתהליך ארוך וממושך של חינוך שמייסד השקפת עולם של אמונה. אין צורך ליצור ולבנות אמונה יש מאין, כי היא קיימת בכל עוצמתה בעמקי הנשמה של כל יהודי ויהודי. מה שצריך לעשות הוא לסלק את המסכים שמסתירים את האמונה הפנימית, את הטבע היהודי.
השינוי בישראל יכול להתרחש בתהליך הדרגתי ממושך של דורות רבים. לאט לאט וביסודיות, עם ישראל ישתחרר מהשפעת הגויים, יסיר מעליו את הבגדים הצואים, והאור הפנימי ילך ויתגלה קמעה קמעה כאור השחר ההולך ומאיר.
אבל אפשרי גם שהתהליך יהיה פתאומי, מהפכני ובזמן קצר, אחרית כראשית, כבימי יציאת מצרים. עם ישראל היה במצרים מאתיים ועשר שנים, היה משועבד למצרים והושפע מהם, ובמשך הזמן ירד מבחינה רוחנית עד לתחתית המדרגה, למ"ט שערי טומאה. לכאורה מבחינה חיצונית לא היה בין ישראל למצרים כל הבדל, "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" (מדרש תהלים, מזמור טו). והנה ברגע אחד ישראל התעוררו מתרדמתם הרוחנית, יצאו מדעותיהם המשובשות ונעשו לעם מאמין בה'. כיוון שבתוך תוכם יקדה נשמה טהורה מאמינה, היה די בהסרת הכיסוי, והאמונה נתגלתה בכל עוצמתה.
מה שבעצם קורה בתהליך הקצר הוא סילוק התְּבַלּוּל מהעין, ופתאום העין רואה את התגלות ה' בכל הופעתה הגדולה במציאות. אפשר לסלק את התבלול בתהליך איטי על ידי תרופות, שבמשך זמן רב ממוססות את השכבה המכסה את העין. אך אפשר גם לסלקו על ידי ניתוח ואז השינוי הוא בבת אחת. "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי ג, א).
גם כיום, לא מן הנמנע שתתרחש מהפכה רוחנית בישראל, ובזמן קצר כל בית ישראל ישובו אל ה' אלוהי ישראל. אש האמונה, היום כאז, בוערת בלב פנימה. אש תמיד שאינה כבה לעולם.
גם בדורנו ראינו אפשרות של מהפכה רוחנית בבת אחת. בימים הגדולים של מלחמת ששת הימים, אפילו האנשים הרחוקים ביותר ראו את הנהגת ריבונו של עולם. היה אז ממש גילוי שכינה וראו בחוש איך הקב"ה עוזר לנו. האמונה מצויה בישראל בעומק. לכן גם כשישראל רחוקים, כאשר מגיעה שעה גדולה, פתאום האמונה מופיעה. יתכן שאחר כך היא חוזרת ומתכסה, אבל לפני ולפנים האמונה יוקדת.

תפקיד הכפירה לזכך את האמונה
תפישת האמונה היא שהקב"ה מנהל את הכל. לפעמים רואים תופעות של התנגדות לריבונו של עולם, אך יש לזכור שגם הן מנוהלות על ידי ריבונו של עולם. בכל תופעה צריך לראות את המגמה; אין דבר שמתרחש בעולם ללא מגמה. יכול להיות שהמגמה מכוסה בקליפות עד שאין רואים אותה, אך מוכרחת להיות מגמה פנימית. בגלל מציאות העולם המוגבל, דברים מופיעים עם סיגים.
כך הדבר בכל המציאות, לכל פרי יש קליפה שתגן עליו. יש קליפות עבות, ויש קליפות עם קוצים. אם כן יש לשאול, לְמה מכוונת ההשגחה האלוהית במציאות של תופעת הכפירה?
הרב בספר אורות (זרעונים, יסורים ממרקים) מבאר שעיקרה של האמונה היא שלילת כל הגדרה וגבול באלוהות: "עִקַּר הָאֱמוּנָה הִיא בִּגְדֻלַּת שְׁלֵמוּת אֵין־סוֹף", היא לצאת מכל גבולות, להבין שמה שאנו מבינים בטל לגבי מה שאפשר לשער, ומה שאפשר לשער בטל לעומת מה שבאמת.
כל השיבושים שישנם באמונה נוגעים בנקודה זו של הבנת המושגים בצורה מוגשמת. ומכאן ניתן להבין את עניינה המהותי של הכפירה. הכפירה היא אומנם דבר שלילי, אבל היא באה לסלק שלילה גדולה מאד הצריכה תיקון. יש המנסים ללמוד את המהות האלוהית ולתת לה צורה וציור, אך זוהי עבודה זרה. תפקיד הכפירה הוא לשלול ולבטל את כל העיוותים שבאמונה.
וכך מסביר הרב:

אֲבָל לְאֵיזוֹ עֲקִירָה מְכַוֶּנֶת הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה? לַעֲקִירַת הַסִּיגִים שֶׁהֵם רַק חוֹצְצִים בֵּין הָאָדָם וּבֵין אוֹר אֱלֹוהֵי אֱמֶת, וְעַל מַשּׁוּאוֹת הֶחֳרָבוֹת שֶׁהַכְּפִירָה מַחֲרֶבֶת תִּבְנֶה דַּעַת־אֱלֹוהִים הַנִּשְׂגָּבָה אֶת הֵיכָלָהּ. כְּדֵי לְטַהֵר אֶת הָאֲוִיר מִזֻּהֲמַת הַחֻצְפָּה וְהָרִשְׁעָה שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה בְּמַהוּת הָאֱלֹהוּת, – הֲצָצָה הַמְבִיאָה לִידֵי עֲבוֹדָה זָרָה, – בָּאָה הַכְּפִירָה הַמֻּחְלֶטֶת, שֶׁגַּם הִיא אֵינָהּ טוֹבָה מֵהָרִאשׁוֹנָה אֲבָל מִתְנַגֶּדֶת לָהּ תַּכְלִית נִגּוּד. מִתּוֹךְ הַהִתְנַגְּשׁוּת שֶׁל שְׁנֵי הַהֲפָכִים הָאֵלֶּה תֵּעָזֵר הָאֱנוֹשִׁיּוּת עֵזֶר גָּדוֹל, לְהִתְקָרֵב לְדַעַת ד' יְדִיעָה מְאִירָה, הַמְקָרַבְתָּהּ לְאָשְׁרָהּ הַזְּמַנִּי וְהַנִּצְחִי.

נמצא שתפקיד הכפירה הוא לזכך את האמונה ולהעמיד אותה בטהרתה, כלומר, להסיר הגדרות מצומצמות באלוהות. וממשיך הרב לבאר:
ִּמְקוֹם הַמַּחֲשָׁבָה הַשּׁוֹמֵמָה שֶׁל הַהִתְפָּרְצוּת אֶל מַהוּת הָאֱלֹוהוּת תָּבוֹא בְּלִבּוֹ מַחֲשָׁבָה בְּהִירָה שֶׁל הַמּוּסָר הַטָּהוֹר וְהַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, הַמִּתְנוֹצְצִים מֵאוֹר הָאֱלֹוהִי וּקְשׁוּרִים תָּמִיד בִּמְקוֹרוֹ, שֶׁהִיא מַתְוָה לָאָדָם אֶת דַּרְכֵי הַחַיִּים וּמַצִּיגָתוֹ בְּאוֹר ד'. הָרוּחַ הֶחָזָק יָבוֹא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וְיָקִים בִּסְעָרָתוֹ בְּעַל־כָּרְחָם אֶת הַקְּבוּרִים בְּקִבְרֵי־הַחַלְחָלָה שֶׁל הָאֱלֹוהִיּוּת הַדִּמְיוֹנִית הַחוֹלָנִית: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם", "וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".
אנשים לקחו את הרעיון האלוהי, וכביכול הורידו אותו מטה וקברו אותו. הקב"ה יפתח את הקברים. היציאה מהקבר היא היציאה מהצמצומים.
שמעתי פעם שיחה של ר' אליהו לופיאן – מגדולי המוסר, המשגיח בישיבה בזכרון יעקב, בה אמר שיש שני סוגים של בתי קברות. יש בית קברות ממשי, מקום קבורת הגוף, אך יש גם בית קברות לנשמה. הולכים לרחוב ורואים אדם שיש בו נשמה של גדול בישראל, אך בפועל הוא לא הגיע לכך. האיש הזה יכול היה להיות גדול בישראל ובמקום זאת הוא התרחק והתקלקל ונשמתו קבורה בתוך הגוף. כלומר, רשעים בחייהם נקראים מתים, ומי יודע איזו נשמה גדולה קבורה בתוכם. יש לאדם כוחות רוחניים שלא יוצאים מן הכוח אל הפועל. כך גם יש להתבונן על אדם שתפישת האמונה שלו נצטמצמה ונכנסה בתוך דמיונות חולניים. ולכן –

יְטַהֵר רוּחַ־הַפְּרָצִים שֶׁל הַכְּפִירָה אֶת כָּל הַסְּחִי שֶׁנִּתְקַבֵּץ בַּשֶּׁטַח הַתַּחְתּוֹן שֶׁל רוּחַ הָאֱמוּנָה, וּמִתּוֹךְ־כָּךְ יְטֹהֲרוּ הַשָּׁמַיִם וְיֵרָאֶה הָאוֹר הַבָּהִיר שֶׁבִּתְכוּנַת הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא שִׁירַת הָעוֹלָם וֶאֱמֶת הָעוֹלָם. מִי שֶׁמַּכִּיר אֶת הַתּוֹךְ שֶׁבַּכְּפִירָה מִצַּד זֶה מוֹצֵץ הוּא אֶת דִּבְשָׁהּ וּמַחֲזִירָהּ לְשֹׁרֶשׁ־קְדֻשָּׁתָהּ, וּמִסְתַּכֵּל בְּהוֹד הַקֶּרַח הַנּוֹרָא – כְּפֹר שָׁמַיִם. כְּשֶׁמְּמַצִּים אֶת עֹמֶק־דִּינָהּ שֶׁל הַמְּרִידָה וְהַכְּפִירָה, הָאוֹמֶרֶת לִזְנֹחַ טוֹב הַמְנֻחָל מֵאָבוֹת בִּשְׁבִיל אֵיזֶה חֲזוֹן־לֵב חָדָשׁ, שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת רַעְיוֹן־תְּשׁוּבָה כְּלָלִי הַמַּכֶּה גַּלִּים, מוֹצְאִים אֶת הַצַּד הַטּוֹב שֶׁבָּהּ.

הרב מסתכל באופן רחב, במבט של דורות. אם ננסה לראות את דברי הרב בתוך המציאות, האם נראה שהכפירה כעת מזככת את האמונה? במבט פשוט לא רואים זאת, אבל באמת כך קורה במציאות.
נבאר. בלי לימוד אמונה והרחבת העומק של האמונה ועניינן של המצוות, יש טלטלה, ובכל עת מתעורר פחד שתהיה התפרצות לצד השני. כשהולכים לכפירה מאבדים את כל הערכים, וכשחוזרים והולכים לתורה מחפשים שלמות והולכים לקיצוניות. ההתנגשות בין שתי המגמות הללו היא תהליך שיתקיים עד שהבירור והעיצוב הפנימי של האמונה יתברר ויזדכך. תהליך זה מתרחש לנגד עינינו, אבל איננו מרגישים בו כי הוא תהליך איטי. אין ספק שתפישת האמונה של הדור שלנו שונה לחלוטין מתפישת האמונה שלפני שניים שלושה דורות. אולי יש מעט אנשים בקצוות שנשארו מאחור. אך במציאות שלנו השאלות מכריחות את האמונה להיות יותר זכה ופחות מגושמת, האמונה מתעלה ומזדככת.

הכפירה בדורנו – הרס לשם בניין
נתבונן עוד בתופעת הכפירה שבדורנו דרך דברי הרב באורות (אורות התחיה ז):
מִמַּעֲמַקֵּי הַגְּנִיזָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה נִקַּח אֶת הָאוֹר אֲשֶׁר יְחַיֶּה אֶת הָעָם כֻּלּוֹ, לְהַעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו. כֹּחַ הַחַיִּים הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְגַּבֵּר, הוּא פּוֹרֵץ לוֹ אֶת נְתִיבוֹתָיו, אֲבָל אָנוּ צְרִיכִים לַחֲקֹר אֶת תָּכְנִית רוּחוֹ.
מהו אותו הכוח שהולך ומתגבר, ופורץ את הנתיבות? זוהי השאיפה הגדולה הגנוזה באומה:
הַשְּׁאִיפָה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עֶלְיוֹן, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַמִּתְדַּמֶּה לְרוּחַ גִּבּוֹרִים אֲזוּרֵי כֹּחַ אֱלֹוהִים שֶׁהָיָה לָנוּ בְּיָמִים מִקֶּדֶם, בְּעֵת אֲשֶׁר הִכִּירָה הָאֻמָּה אֶת עַצְמָהּ בְּגָלוּי, הִיא מִתְגַּבֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת.
זאת אומרת, ישנה שאיפה לחזור לכוחות העצומים שהיו לנו בדורות הראשונים, גבורה רוחנית וגשמית יחד. בביטוי " גִּבּוֹרִים... בְּיָמִים מִקֶּדֶם", הרב רומז לשמשון, שהיה גיבור ורוח הקודש הייתה מלווה אותו (סוטה ט, ב). הרב מסתכל על השאיפה של העם ורואה שבפנימיות היא שאיפה של קדושה. אך מה מתרחש בפועל כתוצאה מן השאיפה הזו?
דֶּרֶךְ הַזְרָמָתָהּ הִיא פּוֹרֶצֶת גְּדָרִים, הִיא מוֹחֶקֶת צוּרוֹת שֶׁל תְּמִימוּת רְגִילָה וּמְאַבֶּדֶת עַל־יְדֵי זֶה אוֹצְרוֹת חַיִּים נִשְׂגָּבִים, וְלִכְאוֹרָה נִשְׁאָר הַמַּצָּב אָיֹם, קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן.
השאיפה לגדלות, לרוח הקודש, מוחקת מדרגות רגילות שאין בהן רוח הקודש עליון. פריצת הגדרות היא מחיקת עבודת ה' מתוך תמימות, וממילא באים לידי קלקולים, ירידה רוחנית בקיום התורה והמצוות. כיוון שהדור רוצה דווקא גדלות, את הקטנות הוא מוחק והורס, ומאידך, לגדלות עדיין לא הגיע "וְלִכְאוֹרָה נִשְׁאָר הַמַּצָּב אָיֹם, קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן". עבודת ה' המדוקדקת האישית של תורה ומצוות: שבת, כשרות, טהרת המשפחה וכלל חיי הקודש – נפגמת ונמחקת אצל חלק מעם ישראל.
הרב מבאר שהכפירה בדורות האחרונים, באה מתוך ביקוש של אמונה גדולה יותר. זו איננה כפירה שבאה לבעוט בכול, אלא רק בתכנים שאינם שלמים, כדי להתרומם לתכנים שיש בהם שלמות.
התבוננות זו מבוססת על העובדה שהכפירה לא באה מתוך איבוד האידאלים הכלליים, וחיפוש אחר הנאות החיים המגושמות ורצון פרטי של "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כב, יג). כלומר, אין כוונתם של הכופרים להשתחרר מעול האמונה כדי לעשות כרצונם ולספק את תאוותיהם. אדרבה, הכפירה באה מתוך חיפוש אידאלים, תביעה פנימית מוסרית, מתוך חפץ תחייתי לבנות את עם ישראל ולרומם אותו. אם כן, אי אפשר להסביר שהכפירה באה כמרידה באמונה. על כן, חודר הרב לפני ולפנים, ומבאר שהנפש הפנימית של ישראל מחפשת אמונה, ואם היא לוחמת באמונה, סימן שהיא מבקשת אמונה גדולה יותר. לכן יש להתבונן על המצב העכשווי של המשבר הרוחני כשלב מעבר שנועד להעלות את האמונה למדרגה עליונה.
אֲבָל אֵין זֶה כִּי־אִם מַעֲבָר, תֵּכֶף אָנוּ צְרִיכִים לָגֶשֶׁת אֶל הַהַזְרָחָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁל אוֹר הַחַיִּים הַנּוֹבֵעַ מִמְּקוֹרוֹ הַנִּשָּׂא מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן, שֶׁיַּטְבִּיעַ בְּכֹחוֹ צוּרָה אֵיתָנָה, מְמֻלָּאָה בִּגְבוּרַת קֹדֶשׁ יוֹתֵר מִכֹּל מַה שֶּׁהַתְּמִימוּת הַבֵּינוֹנִית, שֶׁאֵינָהּ מוּאָרָה כָּל צָרְכָּהּ מֵאוֹר הַקֹּדֶשׁ הַטָּהוֹר, יְכוֹלָה לִתֵּן.
"הַתְּמִימוּת הַבֵּינוֹנִית" לא סיפקה את הנפש. היא התקיימה דרך שגרה, כמצות אנשים מלומדה, שמקיימים את המצוות במבט מעט ילדותי ולא מפותח, ללא ענקיות של הסתכלות, ללא הגודל, ללא השאיפה לישרות, לטהרה, לזיכוך, שהם הדבר המבוקש.
כך מפרש הרב את התופעה של המשבר הרוחני שפוקד את ישראל. הרב דיבר לפני כמאה שנים. איננו יודעים כמה שנים חשב הרב שיחלפו עד שיעבור המשבר הזה, אבל לוּ יכולנו לשאול אותו היום, הוא לא היה חוזר בו, אלא אומר שזהו משבר חולף, על אף שהוא ארוך, ואם נבין את סיבתו, נדע לראותו בצורה הנכונה ואף לפעול כדי לזרז את תיקונו.
דהיינו, ישראל קדושים מבקשים הופעה גדולה של אמונה, טהרה וקודש; חיים של דבקות, מוסריות עליונה, וזיכוך עליון. עם ישראל הוא עם גדול ואינו יכול להסתפק בפחות מדברים גדולים, ומתוך כך הגיע למשבר. לכן אנו צריכים לעסוק בישרות גדולה בהארות גדולות, עליונות, עמוקות, פנימיות, רוחניות. בהסתכלות הענקית של הרב גם מאות שנים הן זמן של "תֵּכֶף", זמן עובר. משבר אישי של אדם פרטי חולף תוך כמה שנים. משבר של אומה יכול להימשך עשרות רבות של שנים, ואולי אף דורות. (סנהדרין לח, א: "אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה 'מהרה' דמרי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתין הוו").

תהליך אלוהי
במשבר של אדם בינו לבין עצמו בולטת יותר הבחירה החופשית, אך במה שקורה לציבור גדול בולטת יותר ההשגחה האלוהית. התהליכים שמתרחשים נשלטים על ידי הקב"ה, ועל כן צריכים לחפש בכל מצב את רצונו של הקב"ה שהביא אותנו למצב זה. זו תפישה של אמונה גדולה.
אם כן, במצב של שבר רוחני־אמוני יש לברר מדוע הוא נוצר ומה תכליתו. זו נקודת המוצא שממנה יצא הרב לחפש את הפתרון. אנשים שואלים שאלות אמוניות, שאינן בנויות על רצון להשתחרר מעול, אלא על רצון לחפש דברים יותר גדולים ויותר רחבים. הרב רואה זאת בתוך השאלות שנשאלות, ותשובתו היא שהדבר יביא למהלך גדול יותר של אמונה.
זוהי תשובה מוכרחת, כי זאת מגמתו של הקב"ה בעולם, שיכיר העולם את עניינו ואת תוכנו, שכולו מחובר אל הקב"ה, ועל ידי הכרה זו יוכל לקבל את האור האלוהי. כך הולך העולם ומתעלה אל שלמותו. זהו תהליך שמתרחש באופן תמידי, ואפשר להתעלות בו עוד ועוד.

המציאות התורנית בגולה ובארץ
אם נבין את הדברים הללו, נבין שהתיקון הולך ומתרחש. המציאות של החיים התורניים הדתיים בחוץ לארץ, אינה מוכרת לנו כל כך. הם חיו תחת לחץ, פחד, רדיפות, סכנה ותחושות של נידוי ובוז. הם התמודדו עם חיים קשים. הגויים לא נתנו לעסוק בכל המקצועות, ומפעם לפעם גירשו יהודים ממקום למקום. המציאות המסובכת הזו חייבה פיתוח דרכי התמודדות כדי לשרוד. במצב זה לא תמיד הייתה אפשרות לחיות בצורה המוסרית ביותר מול הגויים. היה צורך להשתמש באמצעים שונים כדי לעקוף את החוקים ואת הסדרים; כיוון שהם מרמים ומפלים אותנו, אין ברירה אלא להיות "אחיו ברמאות". בפועל החיים לא יכלו להיות מתוקנים כראוי.
והנה בא דור שבעקבות השחרור והפחתת הלחץ על ישראל, מתעוררות בו השאלות הללו, ויש לו דרישה לחיים אחרים, לסדר אחר של בריאות, של התנהגות, של שלמות גדולה יותר. אכן, היה מקום לביקורת. האור שהתורה האירה בגלות הציל מן החשכה הגדולה, אך כשנמצאים במחשכים גם אור התלמוד נפגע. "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם (איכה ג, ו), אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל" (סנהדרין כד, א). במשך דורות רבים דווקא מתוך הקושי צמחו הופעות מיוחדות ונפלאות, אבל לציבור הרחב המציאות הזו גרמה שהחיים הרוחניים נעשו מדולדלים, שטחיים, חיים שאין רואים בהם את הגודל המספק את רצונה של הנפש. זה מה שגרם למשבר. לא רוצים לפרוק עול כדי להיות חופשיים לעשות את כל הרעות שבעולם, אלא רוצים להיות יותר מוסריים, וחושבים שכביכול התורה איננה נותנת את האור הגדול הזה.
התשובה לשאלות הללו, יסודה בהבנה שהשאלות שנשאלות והמבוכה שנוצרת אינן מפני ירידה והפקרות, אלא מתוך רצון להתעלות. ריבונו של עולם מוביל רצון להתעלות, ורצון זה בא יחד עם שיבושים וטעויות רבים, אך הנקודה הפנימית שלו היא חיובית – רצון לרוח הקודש, לחפש את המרחבים הרוחניים היותר גדולים. הלחץ הפנימי הרוצה את הגודל הזה פורץ גדרים, ומוחק הרבה הנהגות תמימות בינוניות, והכול כדי להביא גודל חדש.
מאמר הדור לדורנו?
האם הרב היה אומר כך גם בימינו? אם נתבונן נראה שאכן הדברים מתאימים לימינו.
אומנם ברור שיש בשולי החברה הכללית נוער לא אידיאליסטי שלא מחפש ערכים, וכיוון שאין לו ערכים הוא מתמלא בדברים גשמיים ותאוות נמוכות. איתם צריך לעבוד בדרך של "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כד, ו). אך מאידך, חשוב להכיר שגם היום יש בציבור החילוני הרבה אנשים אידיאליסטיים. גם לאלו שהתחום הלאומי כבר אינו מהווה אידיאל, ישנם אידיאלים חברתיים שהם מוכנים ללחום עליהם ויש להם שאיפות של תיקון. אי אפשר לבוא אליהם בטענות שהם מקולקלים. כיוון שזה לא נכון זה גם לא ישפיע.
יש להם טעויות. כבר דור שלישי שאינם שומרים תורה ומצוות, והם מסתכלים על התורה בצורה לא נכונה. חלק מההתבוננות המוטעית על התורה נובעת מהדימוי של אנשי התורה בעיניהם.
יש אנשים שמחפשים רוחניות והולכים להודו. מדוע הם לא מחפשים ליד הבית? כי יש להם רושם שהתורה שלנו משועבדת למסורת ישנה, לא פתוחה לגבהים רוחניים. יש כאלה שאפילו לוחמים בלאומיות מסיבות אידיאליסטיות. הם רוצים לעשות טוב. לא צריך להיאבק עם הרצון הזה, צריך להגדיל אותו עד שיגיע לתורה. מי שמוביל את כל המהלכים הם אנשי הרוח, ובשביל להשפיע צריך להגיע אליהם ולהכיר אותם. עלינו להעמיק ולהראות שאין דבר טוב, אין אידיאל גדול, שאין מקורו בתורה, ושדווקא על ידי התורה הוא יקבל את מקומו הנכון ומידתו המדויקת והמשוכללת. ועל ידי כך הם יוכלו למצוא את מה שהם מחפשים באמת, באמונה הגדולה המיטיבה עם העולם.

התיקון מתרחש
האם אנחנו כעת מתוקנים יותר משהיינו בעבר? כן. אומנם עדיין לא הגענו לשלמות, אבל וודאי שיכולת ההסתכלות האמונית נעשתה מופשטת יותר, מרוממת יותר, בעקבות הקושיות והמשברים הללו. תפישת האמונה שלנו היום היא גדולה ונקייה מסיגים רבים שהיו בדורות קודמים. אנחנו מגשימים פחות את תפישת האמונה, בזכות ההסתכלות שמתרחבת ומתבררת. הדברים הם פועל יוצא של היותנו בארץ ישראל משוחררים מלחץ הגלות והשפלתה, מכוח זקיפות הקומה של החיים הציבוריים. הישרות, העדינות והמוסריות, שבעבר היה קשה לקיימן בגלל תנאי החיים, מתפתחות כעת.
כבר היום אנחנו בדרך של תיקון. איננו רק במצב של ציפייה לתיקון השלם, כשבפועל אין שום התקדמות חיובית אלא רק שבר ומפולת וקלקולים, כפי שאומרת התפיסה של חלק מהחרדים. לא כן. אלא אנשים עוסקים בהעמקת האמונה הרבה יותר מאשר בעבר, האמונה היום זכה ובהירה יותר בזכות השאלות שנשאלות ובזכות המבוכות הקיימות. דוגמה לכך אפשר ללמוד מעולם הרפואה. כל מחלה שמתפרצת מביאה שיפור בכל דרכי הרפואה. אגב פתרון הבעיה שהתעוררה, משפרים את כל תחומי הבריאות.
כך גם באופן רוחני, שאלות שנשאלות מחייבות תשובה והעמקה. אם תשובה שטחית לא מספקת, חייבים לתת תשובה עמוקה יותר. ההתמודדות שלנו עם העולם הכפרני מחייבת אותנו להעמיק חקר, לרומם את האמונה, לזכך אותה מסיגים רבים שהיו דבוקים בה, וכך האמונה נהיית מופשטת יותר ואמיתית יותר.
גם אלה שנמצאים במצב של מבוכה ובלבול הנראה ככפירה, בתוך תוכם הינם מאמינים גדולים, אלא שהם מתנגדים להכרת האמונה כפי שהיא מצטיירת בעיניהם, שהיא הכרה מסולפת.
אנחנו מתקדמים ונמצאים כעת במצב הרבה יותר טוב, אך לא כל העם הגיע למצב הזה, משום שאנחנו עצמנו לא הגענו עדיין למדרגת האמונה הגדולה הראויה.
לא יצרנו, עדיין, דגם מושלם של אמונה מהסוג שעליו הרב מדבר, אמונה מתוך התבוננות על ריבונו של עולם כנשמת העולם, שהיא אמונה של אהבה. אולי ישנם כבר יחידים שמתקדמים בהסתכלות הזו, אך לא יצרנו דגם ציבורי, שמראה כיצד צריכה להיראות האמונה הנכונה. על כן, חלק גדול מנושאי האמונה היום, נושאים את האמונה כפי שהייתה בדורות הקודמים, כאשר מידת היראה חזקה יותר ממידת האהבה. כך המצב בישיבות הליטאיות שאימצו את שיטת המוסר, הישיבות שאינן עוסקות בלימוד אמוני פנימי, שמחייה ומשלים את כל הופעת התורה, וכך הוא גם הרושם של הציבור בכללותו. גם אנו, מבית מדרשו של הרב זצ"ל, שרוצים בהופעת התורה בשלמותה בארץ ישראל, טרם הגענו לפיתוח המבט הגדול, כפי שהרב חשב שאפשר וראוי. אומנם אנו יודעים למה לשאוף, אנו מסתכלים אל הפסגה, ואנו בדרך אליה. אנו בדרך לאמונה הגדולה.
כשנגיע לאמונה עמוקה שמשמחת ומאירה את החיים, יווכחו כולם באמיתות הדרך. הרב מדבר על "הַתְּמִימוּת הַבֵּינוֹנִית", אך איננו בינוניים עוד. אנו יותר מכך. ועדיין, המציאות דוחקת אותנו לעלות יותר. הלחץ של הדעות וההשקפות האחרות, והאווירה העולמית כולה – תובעים מאתנו להיות יותר גדולים.

המתירנות מפתחת עוצמות
נזכיר, כדוגמה, את ההתמודדות שלנו עם המתירנות. התמודדות זו קשה וגם פוגעת, אבל מפתחת. אנו נאלצים להמציא כוחות פנימיים שמעולם לא היו לנו, שכן לא נפגשנו עם הניסיונות הקשים הללו, וממילא לא פיתחנו עוצמות פנימיות להתמודד עימן. כאשר מכריחים אותנו להתמודד עם הניסיונות של האווירה המתירנית, אנחנו נדרשים לבנות כוחות חדשים, כדי שנוכל להתמודד ולהמשיך ללכת בדרך שאנו מאמינים בה. אינני אומר שאין מפעם לפעם נפילות, אך את הדרך לא עוזבים. הנפילות הן מצומצמות, ודרכו של הציבור הדתי־האמוני הולכת ומתפתחת, למרות כל הקשיים שעומדים בדרכו. אלו קשיים שחודרים לתוך הבתים, שנמצאים בכל מקום, ובכל זאת אין הרס במובן הפנימי. אומנם ישנם נערים שמאוד נפגעים מן הכלים שמביאים את כל הקלקול, הלכלוך, התאוות והיצרים לבתים, אך המהלך שלנו ממשיך. כאשר צריכים להתמודד – צריכים להיות יותר חזקים.
ישנם אנשים שאומרים: אבל יש לנו צרות, איך נוכל להתמודד. הדבר תלוי בהסתכלות, האם האדם רואה את הניצחונות או את הכישלונות? אם נסתכל באופן יחסי, אומנם אין מי שחף מכישלונות ומצליח להיות מושלם בלא להיכשל אפילו פעם אחת, אולם, גם אין מי שנכשל כל יום ובכל רגע, אלא רק מפעם לפעם, והסך הכללי טוב. הנפילות אינן מבטלות הכל. אין לזלזל בחומרת הנפילה, אך גם לא לאבד פרופורציות. אם הנפילה איומה מאוד – גם כל נקודה של עלייה היא גדולה מאוד. המהלך הרוחני שלנו, שעובר בדרך המכשולים והמעצורים, מתבסס ומתחזק כל הזמן. אנחנו יודעים לחסום את עצמנו, שלא לעשות דברים מסוימים, ושלא להסתכל בדברים מסוימים. אלו כוחות חיים שנבנים. איננו דנים אם עדיף היה לו לא היינו נפגשים כלל עם כל התמודדויות הללו; זאת כעת המציאות שריבונו של עולם מוביל, ובפועל היא דורשת התמודדויות שבונות אותנו. לכן, אני סבור שהציבור התורני היום הוא באיכות אחרת ממה שהיה בדורות הקודמים, ברמה שונה של תפיסת עולם.

מהלך ההזרחה העליונה
דברי הרב מתאמתים לפי ההסתכלות הזו. מהלך "הַהַזְרָחָה הָעֶלְיוֹנָה", הכוחות החדשים, הולכים ונבנים. לא רק חזון עתידי, אלא גם כעת בתוך המשבר אנו בונים כוחות נפלאים. ריבונו של עולם דוחף אותנו ואנו מתקדמים ופוגשים מכשולים שמצריכים להתאמץ יותר. כך הולכים הכוחות ונבנים, הולכים ומתעצמים. ישנם מבקרים שמפקפקים ביכולתנו לחיות חיים מלאים מתוך השקפת עולם עתיקה שהיא לדעתם מגושמת, מוגבלת ומצומצמת. הם מכריחים אותנו להראות שהשקפה זו איננה מגושמת ומצומצמת, אלא גדולה בהרבה ממה שהם חושבים. הם מסתכלים על מה שהיה פעם, ומבקרים אותו, ואנחנו כבר עלינו מדרגה. יבוא דור שיבקר גם את המדרגה שלנו, ואנו נצטרך לעלות למדרגה נוספת. זהו מבט של אמונה, שכל מה שקורה, כל קושי, כל שבר, מתחיל תהליך אלוהי לטובה.

מאיסת האמונה
התופעה של הכפירה בזמננו היא בין השאר פועל יוצא מכך שהתורה לא מופיעה בשלמותה. ישנה תביעה מהציבור הדתי, מהרבנים, להיות יותר טובים. גם לדיינים ישנה אחריות להיות ישרים ולא נוגעים בדבר. כל עוד אנו חסרים, באה ביקורת מבחוץ שחלקה נכונה, ותובעת מאתנו להיות טובים יותר.
הרב אומר שבתחילת התעוררות התחיה יש רצון לדחות את כל מה שלא מתאים לגודל הנדרש. הדור אומנם עדיין אינו יודע מה הוא כן דורש, אך לעומת זאת הוא יודע מה לא. אמונה שאיננה גדולה הוא לא יכול לקבל.
וכך מתפתחת נסיגה מהאמונה. הנפש לא יכולה להכיל דבר והיפוכו, וכיוון שהיא רוצה דבר אחר, היא מואסת בקיים. היא רואה את האמונה ככפייה, ואת הדתיים כאנשים שנכפתה עליהם השקפת עולם מגבילה ואוסרת, שמצמצמת את יכולתם לחיות ולחשוב. כיוון שאין להם מחשבה אישית, הם אינם יכולים להתפתח באופן תרבותי. כיוון שהם מגבילים את המחשבות, אין להם אפשרות לחשוב, לדבר, להעיר זה לזה ולהשתפר.
לעיתים, אנשים המכונים כופרים אינם מבינים את חשיבות המעשים. לדוגמה: איסורי שבת נראים להם כדבר חסר ערך ומשמעות. איזה ערך יש לכך שאסור לעשות כל כך הרבה דברים שביסודם הם דברים חיוביים, כמו יצירה, כתיבת דברי תורה ודברי מחשבה, או נסיעה לראות את מרחבי ארץ ישראל? על כן, הם מסתכלים על היהדות, כמי שמצמצמת את היכולות, שלא משתנה ולא מתחדשת.

המרחבים האלוהיים הבלתי מוגבלים
ובאמת, עניינה של היהדות הפוך. היהדות היא החיוּת האמיתית, היא המרחבים האלוהיים האמיתיים. לא הטבע והשכל האנושי ידריכו את האדם, אלא השכל האלוהי, האינסופי, הבלתי מוגבל. "אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב).
אם תפיסת האמונה אצל הציבור הרחב הייתה מתרוממת להבנה שריבונו של עולם הוא נשמת העולם, היו מבינים שעל ידי האמונה מתחברים לנשמה, לבלתי מוגבל, לגודל ורוחב, ולא לכוח שמגביל ומצמצם את החיים. אדרבה, האדם נמצא במרחב מצומצם, והקישור לריבונו של עולם הוא שנותן לו מרחב אינסופי של אידאלים, שאיפות ומגמות, וכך הוא נהיה שותף לקב"ה. הקב"ה טוב לכל, וכל אחד יכול וצריך להיות שותף למגמה הזו. זו שאיפה כללית מאוד, שאינה מוגבלת לכאן ועכשיו, אלא שאיפה לתיקון עולם במלכות שדי.
כשנתרומם לחיות את המגמה ואת ההרגשה הזו, לא רק במילים וסמלים, נוכל להקנות את המבט הזה לאחרים. הכפירה כולה תתבטל, שהרי במה שהם כופרים גם אנו כופרים, והאמונה שהם מייחסים לנו, איננה מקובלת עלינו. הם מסתכלים על האמונה שלנו כעל "שִׁלְטוֹן שֶׁל אַדְנוּת קָשָׁה וְכֹחַ שֶׁל אַלָּמוּת, הַבָּאִים מִשְּׁמוֹת הַבְּעָלִים, מְחֻסְּרֵי הָאוֹרָה הָעֲדִינָה שֶׁל יִרְאַת הָרוֹמְמוּת" (אורות התחיה א) ואינם מבינים שהיראה שלנו איננה יראה של פחד אלא יראה של הערצה, של פגישה עם הגודל האלוהי. כמו כן, ישנה באמונה נקודה עמוקה של אהבה, "וְהָאַהֲבָה הַטְּהוֹרָה וְהַקְּדוֹשָׁה שֶׁל קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם הַמֻּטְבַּעַת בְּיִשְׂרָאֵל, 'זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי'" (שם).
מרידה רוחנית בדור התחיה
תהליך הכפירה בדורנו, כפי שהתבאר, אינו נובע בשורשו מגסות ושפלות, אלא מדרישת אמונה עמוקה וגדולה. חוסר המענה לדרישה זו הביא לעזיבת המסורת המיושנת שאיננה שייכת למי שרואים את עצמם שייכים לדור של תחייה. בדברי מרן הרב מבוארים תהליכים עמוקים שהביאו למצב זה. וכך כותב הרב באורות (אורות התחיה מד):
מְקֻבָּלִים אָנוּ, שֶׁמְּרִידָה רוּחָנִית תִּהְיֶה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וּבְיִשְׂרָאֵל, בַּפֶּרֶק שֶׁהַתְחָלַת תְּחִיַּת הָאֻמָּה תִּתְעוֹרֵר לָבוֹא. הַשַּׁלְוָה הַגַּשְׁמִית שֶׁתָּבוֹא לְחֵלֶק מֵהָאֻמָּה, אֲשֶׁר יְדַמּוּ שֶׁכְּבָר בָּאוּ לְמַטְּרָתָם כֻּלָּהּ, תַּקְטִין אֶת הַנְּשָׁמָה, וְיָבוֹאוּ יָמִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין בָּהֶם חֵפֶץ. הַשְּׁאִיפָה לְאִידֵאָלִים נִשָּׂאִים וּקְדוֹשִׁים תֶּחְדַּל, וּמִמֵּילָא יֵרֵד הָרוּחַ וְיִשְׁקַע.
הרב צבי יהודה זצ"ל מציין בהערותיו לספר את דברי ה"ספרי" (האזינו, שיח ד"ה וישמן):
"שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" (דברים לב, טו), אלו שלשה דורות שלפני ימות המשיח, שנאמר "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו, וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו" (ישעיה ב, ז-ח).
יש במדרש רמז לכך ששלושה דורות לפני ביאת המשיח, תהיינה הצלחות גשמיות־חומריות גדולות, דבר הרמוז במילים "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן" אך התוצאה היא "וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דברים לב, טו).
תהיה מרידה רוחנית בארץ ישראל ובישראל. תבוא תקופה, שבה חלק מהאומה יגיע לשלווה גשמית, ובעקבות כך הארת הנשמה תקטן והערכים יאבדו, משום שייראה להם שכבר הגיעו לכל המטרות שהציבו. "הַשְּׁאִיפָה לְאִידֵאָלִים נִשָּׂאִים וּקְדוֹשִׁים תֶּחְדַּל, וּמִמֵּילָא יֵרֵד הָרוּחַ וְיִשְׁקַע".

המשבר בזמן קום המדינה ובתקופתנו
כשהייתי צעיר, בימי קום המדינה, היה משבר עמוק בקרב הציבור החילוני. הציבור הציוני החילוני שאף להקמת מדינה, ועד הקמתה הקריב את נפשו, מסר עצמו על בניין הארץ וויתר על הישגים אישיים למען הכלל. והנה קמה המדינה והמטרה הושגה. והגם שהמדינה לא הייתה חזקה ויציבה, והיה צורך לייצב ולבסס אותה, היה הדבר בבחינת "ואידך זיל גמור", שהרי לשיא כבר הגיעו. אירע משבר אידאולוגי, והחלו לחפש שאיפות אחרות. היו מאבקים בתוך המפלגות, האם ללכת לכיוון הקומוניסטי או לכיוון הסוציאליסטי. בקיבוצים רבים החלו מריבות, ולפעמים נתגלעו מריבות אף בתוך המשפחה עצמה, בין אחים, בין הורים לילדים. היה משבר אידאולוגי, ולא ידעו לאן לפנות.
מתחילה, חשבתי שהרב התכוון לאותה תקופה, העיסוק בשאיפות גשמיות וההתרכזות בעניינים גשמיים גורמים לאידאלים נישאים להשפיע פחות, וממילא הרוח יורדת ושוקעת. אולם, כעת, כשאני מתבונן לאחר למעלה מחמישים שנה, נראה שהרב מתכוון לתקופתנו אנו.
המשבר התפתח בינתיים, השלווה הגשמית התבססה. לעומת המצב הגשמי שהיה עם קום המדינה, שכלל אף תקופות של צנע וצמצום, ברוך ה', מדינת ישראל הגיעה להצלחות גשמיות כבירות. וכעת, אנו רואים שהאידאלים והשאיפות הנישאים התרוקנו מרוחם, ובתחומים שונים שאיפותיה ורוחה של הציונות שקעו.
אבל, אומר הרב, זהו שלב ביניים, ואחריו יבוא שלב נוסף. אותו משבר רוחני שנובע מהתעסקות מופרזת בעניינים גשמיים, מהדגשת הנוחות האישית וחוסר הרצון לפעול למען הכלל ולטובת הציבור, יגיע לשיא כל כך חריף – שיביא למהפכה נגדית.
עַד אֲשֶׁר יָבוֹא סַעַר וְיַהֲפֹךְ מַהְפֵּכָה, וְיֵרָאֶה אָז בַּעֲלִיל כִּי חֹסֶן יִשְׂרָאֵל הוּא בְּקֹדֶשׁ עוֹלָמִים, בְּאוֹר ד' וּבְתוֹרָתוֹ, בְּחֵשֶׁק הָאוֹרָה הָרוּחָנִית, שֶׁהִיא הַגְּבוּרָה הַגְּמוּרָה הַמְנַצַּחַת אֶת כָּל הָעוֹלָמִים וְכָל כֹּחוֹתֵיהֶם. הַצֹּרֶךְ לִמְרִידָה זוֹ, הִיא הַנְּטִיָּה לְצַד הַחָמְרִיּוּת, שֶׁמֻּכְרַחַת לְהִוָּלֵד בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה בְּצוּרָה תַּקִּיפָה אַחַר אֲשֶׁר עָבְרוּ פִּרְקֵי שָׁנִים רַבּוֹת, שֶׁנֶּאֶפְסוּ לְגַמְרֵי מִכְּלַל הָאֻמָּה הַצֹּרֶךְ וְהָאֶפְשָׁרוּת לְהִתְעַסְּקוּת חָמְרִית, וְזֹאת הַנְּטִיָּה כְּשֶׁתִּוָּלֵד תִּדְרֹךְ בְּזַעַם וּתְחוֹלֵל סוּפוֹת, וְהֵם הֵם חֶבְלֵי מָשִׁיחַ אֲשֶׁר יְבַסְּמוּ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל־יְדֵי מַכְאוֹבֵיהֶם.
ערך הנטייה לחומריות
הרב מבאר את ערכה של הנטייה לחומריות. היה צורך פנימי לנטות לצד החומריות, משום שהאומה כאומה במשך כל תקופת הגלות לא עסקה בצד החומרי. האומה נהיתה אומה מופשטת, שיש לה אומנם דרך רוחנית, אך ללא מסגרת לאומית, ללא חיים חומריים בסיסיים של אומה, שרק על ידם אפשר לחיות את החיים הרוחניים בצורה שלמה.
כשמתאפשר לאומה לחזור לחייה המסודרים־המסורתיים, היא משקיעה את כל כוחותיה בדבר הזה. ומכיוון שההתעסקות בצד החומרי נמנעה במשך כל זמן הגלות, ישנה התפרצות לכיוון החומריות, אל בנין האומה הגשמי.
עובדה היא שכל שנות המדינה הראשונות, אולי אפילו עד עתה, ישנו ציבור גדול שמתמסר לביסוסה החומרי של המדינה, והודות לו המדינה הולכת ומתעצמת, ונהיית חזקה ויציבה. בשנותיה הראשונות הייתה המדינה דלה וחלושה. כיום, החוסן הכלכלי של המדינה גדול ממה שהיה פעם. אולם ההתרכזות בזה גורמת לשקיעה של אידאלים ושאיפות.
חבלי משיח – שקיעת האידיאלים בגלל הנטייה לחומריות
אנו מתרגלים אט אט למציאות הזו כאילו היא נורמלית, אך באמת לא נוכל להתרגל לזה, שהרי מציאות כזו גורמת לכך ש"הַשְּׁאִיפָה לְאִידֵאָלִים נִשָּׂאִים וּקְדוֹשִׁים תֶּחְדַּל, וּמִמֵּילָא יֵרֵד הָרוּחַ וְיִשְׁקַע". וכך מסביר הרב, שמדובר בחבלי משיח. גם שלב זה דרוש ואי אפשר בלעדיו. אלו הם דברי הרב: "תִּדְרֹךְ בְּזַעַם וּתְחוֹלֵל סוּפוֹת". אבל לאחר מכן, מתוך הזעם והסופות "יָבוֹא סַעַר וְיַהֲפֹךְ מַהְפֵּכָה, וְיֵרָאֶה אָז בַּעֲלִיל כִּי חֹסֶן יִשְׂרָאֵל הוּא בְּקֹדֶשׁ עוֹלָמִים, בְּאוֹר ד' וּבְתוֹרָתוֹ, בְּחֵשֶׁק הָאוֹרָה הָרוּחָנִית, שֶׁהִיא הַגְּבוּרָה הַגְּמוּרָה הַמְנַצַּחַת אֶת כָּל הָעוֹלָמִים וְכָל כֹּחוֹתֵיהֶם". כלומר, תהיה מהפכה רוחנית של תשובה.

תהליכים מקבילים
ניתן לחשוב, שהתהליך אמור להתרחש כך: בתחילה מתרחשת ירידה כללית, ואחר כך מתהפך הגלגל, ופתאום צימאון גדול לדבר ה', עד שלא יכולים לסבול עוד את הריקנות הזו. אנו פוגשים לפעמים בעלי תשובה שהיו בעמקי הקלקולים, באופן שאי אפשר היה לרדת יותר מכפי שירדו, ואז הרגישו שהם בעומק הרע ומאסו בו, ובבת אחת עשו מהפכה וחפצו לחזור לאורה של תורה. תופעות כאלו מתרחשות מפעם לפעם אצל יחידים, ויתכן מהלך כזה גם באומה, שיורדת ויורדת, ופתאום איננה יכולה לסבול את הירידה, ומבקשת את הרוח ואת התוכן הפנימי שלה, את הנשמה ואת הדבקות בריבונו של עולם.
אומנם, יתכן גם כן, שהתהליכים הללו מתרחשים בד בבד, יחד עם הירידה כבר מתחילים בתיקון, ונבנה הגרעין שיעשה סער ויהפוך מהפכה, "וְיֵרָאֶה אָז בַּעֲלִיל כִּי חֹסֶן יִשְׂרָאֵל הוּא בְּקֹדֶשׁ עוֹלָמִים".
נראה שאנו מתקרבים למצב הזה. יחד עם ההידרדרות והמשבר הרוחני ההולך ומתגבר בחלק מן האומה, כפי שאומר הרב, ישנו חלק אחר שהולך ונבנה בו זמנית. נבנה כאן גרעין שעתיד להרים ולשנות את כל הכיוונים.
אולי נחוץ שהמשבר הקיים בחלק מהאומה יגיע עד תחתיתו, עד מיצוי כל המחשבות והדרכים האלטרנטיביות לאמונה. אנשים חושבים שיש דרכים אלטרנטיביות לתורה ולאמונה. הם מנסים אותן, שהרי אין חכם כבעל הניסיון, ואז יתברר להם שהן מובילות לריקנות. ככל שהחומריות גדולה יותר, כך היא מפריעה ומציקה. הקנאה, התחרות, אי הנאמנות והבוגדנות הולכות יחד. אנשים מרגישים שכל ההנאות הללו מצרות להם: אין נאמנות בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, כל אחד חי רק לעצמו. כך לומדים בדרך הקשה שזו איננה הדרך. הירידה והשקיעה גם הן חלק מן הדרכים שמובילות למסקנה זו. חבלי משיח אלו הם הצרות והייסורים הרוחניים שהאומה מתייסרת בהם, שנגרמים בעקבות ההתעסקות הרבה בענייני החומר והנפילה הרוחנית שבאה בעקבות כך.

המהפכה הרוחנית
כשמגיעים למצב כזה יש פתיחות לקבל, אך צריך שמישהו יראה את הדרך הנכונה ויאיר אותה. ואכן, לעומת המשבר הולך ונבנה הגרעין הרוחני. ככל שהמשבר גדל ומתרחב, הולך הגרעין ומתבשל כדי להיות מוכן לרגע המהפכה, ואולי העלייה מתחילה תוך כדי הירידה.
תפקידנו הוא לעשות את המהפכה הרוחנית. כל אחד מאיתנו צריך לראות את עצמו שותף במהלך הכללי שעתיד לעשות מהפכה. לראות את עצמו כחלק מהמהלך הכללי ולא להתכנס לחיים פרטיים שעסוקים בהתקדמות אישית רוחנית בלבד. לשם כך צריכה להבשיל בתוכנו המוכנות הרוחנית הזו.
אנו מחויבים ליצור את הרוח החדשה, להוציא מתוכנו את המנהיגים הגדולים; מנהיגים מדיניים שיאירו את האור הנכון, וכמובן בעיקר הנהגה רוחנית שתכוון את המנהיגים המדיניים, עד שתתגבש דוגמה חיה של ציבור שחי חיים עליונים וטובים, שכולם יגידו: כזה ראה וקדש. כמו בכל דבר צריך לעשות "פיילוט", הדגמה ניסיונית, ואחר כך אפשר להוציא את הדבר לאור, אל כל הציבור כולו. צריך ליצור ציבור שדבוק מאוד בעבודת ה', והיא מרוממת אותו. שמח מאוד בתורתו, והתורה אינה לעול עליו, אלא היא לו לעונג ואושר, ובלימודה הוא שוקד שקידה עצומה. ציבור שתפילותיו בדבקות, והנהגתו בין אדם לחברו נפלאה.

הדגם לחיים אידיאליים
צריך ליצור דגם של אנשים שחיים חיים רוחניים, חיי קודש ושמחה, עם עושר רוחני גדול ומידות טובות ומתוקנות, שאפשר לראות בהם את הדמות השלמה. והוא מה שאמרו חז"ל במסכת יומא (פו, א):
"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ" (דברים ו, ה), שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג).
אדם שיושב ולומד תורה ומתנהג בנחת עם הבריות, יוצר סביבה טובה סביבו, ונעים להיות בחברתו – זהו קידוש ה'.
מה שמתבקש כעת הוא ליצור סוג כזה של ציבור. יחידים תמיד היו כאלה, אך אנו זקוקים לחברה שחיה חיים אידאלים רוחניים, חברה שבה עוזרים זה לזה, ושמחים זה עם זה. זו התפילה של הנכנס לבית המדרש, שיהיו חבריו שמחים בו, שמצד אחד יאמר דברים טובים בענווה ובראיית הטוב שבדברי חבריו, ומאידך לא ירגיז או יגרום קנאה או צער לאחד מחבריו. בלימוד כזה הלומד אינו עוסק רק בעצמו אלא עוסק בהופעת התורה.
נחזור לדברי הרב. "מְקֻבָּלִים אָנוּ, שֶׁמְּרִידָה רוּחָנִית תִּהְיֶה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וּבְיִשְׂרָאֵל, בַּפֶּרֶק שֶׁהַתְחָלַת תְּחִיַּת הָאֻמָּה תִּתְעוֹרֵר לָבוֹא". לאיזו מרידה רוחנית מתכוון הרב? מצד אחד, מדבר הרב על משבר נורא של נטייה לחומריות, ועל כן אפשר לחשוב שמדובר על מרידה ברוחניות. אך אפשר להסביר שיש עוד סוג של מרד, "מרידה רוחנית" חיובית שאחרי המשבר הגשמי. אנחנו קרואים להיות נושאי המרד הזה.
בארץ ישראל תופיע האמונה בגדולתה
התרוממות רוחנית גבוהה כזו שתמשוך אחריה רבים מישראל, ותהווה "מרידה רוחנית" בנהירה המופרזת אחרי החומריות, לא יכולה להופיע בכל מקום. השאיפה להופעת האמונה בצורה גבוהה, להכרה בריבונו של עולם כנשמת העולם, כטוב היותר מושלם, זהו עניין ששייך להסתכלות של ארץ ישראל – ארץ הירושה, ארץ הקודש, ארץ החיים. לכן החזרה לארץ ישראל מעוררת את הגודל של ההסתכלות, והתופעה הזו הולכת ומתרחשת.
התהליך הזה הולך ומתפתח, ולכן השאיפה לארץ ישראל מופיעה, ובתוכה גנוזה השאיפה להופעת האמונה בגדלותה, אך רק גדולי נשמה יודעים להרגיש זאת בינתיים.
הרב לימד אותנו להכיר את מהות האומה ושאיפותיה, ולהכיר שכעת היא בדרך להשלמת השאיפה הזו. עניינה של האומה הוא ההסתכלות האלוהית היותר עליונה, זהו הטבע שלה, ואלה גם היכולות שלה. בתקופתנו האומה נמצאת בתהליך של התקרבות למגמה הגדולה הזו. הדרך מורכבת, ואנו מתקדמים בה.

תיקון עם ישראל הוא תיקון לכל העולם
הדרך הגדולה שאנו צועדים בה, ההתקרבות לאמונה הגדולה בה', תביא בסופו של תהליך למהפכה עולמית. וכך כותב הרב (אורות המלחמה ט):
כָּל הַתַּרְבֻּיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם יִתְחַדְּשׁוּ עַל־יְדֵי חִדּוּשׁ רוּחֵנוּ, כָּל הַדֵּעוֹת יִתְיַשְּׁרוּ, כָּל הַחַיִּים יֵאוֹרוּ בְּשִׂמְחַת לֵדָה חֲדָשָׁה בְּהִתְקוֹמְמוּתֵנוּ, כָּל הָאֱמוּנוֹת יִלְבְּשׁוּ בְּגָדִים חֲדָשִׁים, יָסִירוּ אֶת הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים מֵעֲלֵיהֶן וְיִתְלַבְּשׁוּ בִּלְבוּשֵׁי יְקָר, יַזְנִיחוּ אֶת כָּל פִּגּוּל, כָּל טָמֵא וְכָל תִּעוּב שֶׁבְּקִרְבָּם, וְיִתְאַחֲדוּ לִינֹק מִטַּלְלֵי אוֹרוֹת הַקֹּדֶשׁ, אֲשֶׁר הוּכְנוּ מֵאָז לְכָל גּוֹי וּלְכָל אָדָם בִּבְאֵר יִשְׂרָאֵל.
כשאנחנו נעמוד על רגלינו, נרומם את כל הופעות החיים בעולם כולו. מגמתנו איננה פרטית לאומית, ואף לא אזורית, "מזרח תיכון חדש", אלא תיקון העולם והעולמות כולם. כל מאמין, אף אם הוא מאמין בדבר מגושם ונמוך, מחפש את מקור הכוח העליון. יש שטועים ומלבישים את האמונה בלבוש גס ונמוך, אך עם חידוש רוח ישראל תפשוטנה האמונות הנמוכות הללו את מלבושיהן, ותתגלה האמונה הפנימית. כדי לתקן אין צורך לעשות מהפכה שדורשת מהאדם להפוך לאחר, אלא די להסיר את הבגדים, את העטיפות. העיוותים בהופעות החיים הם חיצוניים, לפני ולפנים יש טהרה וקדושה. "הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת" (זכריה ג, ד).

נתיבי אמונה

לימודי אמונה