ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת שנת השבע
ביחידה 11 מיחידות מורנו עסקנו בשאלה מפורסמת ביחס לחובת הפקרת יבול השנה השביעית: האם יש מצווה להפקיר את היבול, או שהיבול מופקר על ידי הקב"ה, "אפקעתא דמלכא", ועלינו מוטל רק להתייחס ליבול בהתאם למעמדו כהפקר. לכאורה שאלה זו נכונה גם ביחס לשמיטת הכספים: האם החובות נמחקים עם סיום שנת השבע, או שמוטלת עלינו חובה כמצווה לבטל את החובות?
שאלה זו מתעצמת כאשר מתבוננים במשניות במסכת שביעית (פרק י משניות ח-ט). אחר השמיטה, האדם שלקח את ההלוואה, הלווה, רוצה להחזיר למלווה את הכסף. כאשר הוא מגיע למלווה עם הכסף, המלווה מצווה להגיב: "משמט אני", ועל כך נאמר בתורה "דבר השמיטה" – הדיבור המחובר לשמיטת החובות. אך דעת חכמים נוחה מהלווה המשיב: "אף על פי, אני מתעקש לשלם". במסכת גיטין (דף לז ע"ב) רבה אומר חידוש גדול: אחרי שהמלווה אמר "משמט אני", הוא יכול לתלות את הלווה בכדי שהלווה יאמר שהוא מעוניין לשלם! וחלקו הראשונים בכוונת דבריו:
הערוך מסביר שהכוונה היא לתלות את עיניו בו. כלומר, המלווה תולה את עיניו בלווה, כדי שהלווה יחוש אי נעימות מוסרית, וכך יחליט לתת את הכסף במתנה. בהמשך לכך המאירי אומר שהמלווה 'תולה' את הלווה במובן שהוא מדבר על ליבו, מזכיר לו את הטובה הגדולה שעשה לו עת שנתן את ההלוואה, אך חלילה שיעבור על מצוות התורה ויתבע את החוב בחזרה. מתוך הדברים הללו המלווה מקווה שהלווה יחוש חוסר נעימות וייתן לו הסכום שלווה ממנו במתנה.
מדבריהם משמע שהחוב אכן מבוטל בהגיע סוף שנת השמיטה, אך מותר לפנות למוסר הפנימי של הלווה, היודע שהמלווה סייע לו בזמן בו היה זקוק לעזרתו, ולקוות שהלווה יבחר לשלם כמתנה, כמובן. דברים אלו תואמים את ראשוני אשכנז המופיעים במרדכי (רבינו חזקיה ורבי אביגדור הכהן), האומרים ששמיטת חובות היא אכן "אפקעתא דמלכא" – החוב נמחק על ידי הקב"ה בקץ שנת השבע.
חמדת שנת השבע (18)
הרב בצלאל דניאל
12 - השפעת יצירת תנאים מלאכותיים על חובת הביעור
13 - מהי מצוות שמיטת כספים?
14 - מדוע הלל תיקן את הפרוזבול?
טען עוד
אך ראשונים אחרים מבארים את דברי רבה כפשוטם: רש"י אומר שמותר למלווה להכריח את הלווה לתת לו את החוב, בתנאי שייתן לו בתורת מתנה. התורי"ד מסביר בדומה לכך, ומסביר: מצוות "דבר השמיטה" היא לומר שהוא משמט את החוב. כאשר הלווה מגיע לשלם, המלווה מקיים את המצווה על ידי האמירה שהוא משמט את החוב. אך מאותה עת מותר לו אפילו להכריח את הלווה שייתן את הכסף, בתורת מתנה.
אם כך, לשיטתו הדיבור הוא העיקר. ומלשונם משמע חידוש גדול יותר: האמירה "משמט אני" אומרת שאני, המלווה, מסרב לקבל את הכסף בתורת הלוואה. אך ההלוואה עומדת בעינה! לא רק שסיום שנת השמיטה לא ביטלה את החוב, אלא אפילו האמירה "משמט אני" איננה מוחקת את החוב! אמירה זו מפתיעה, וננסה להבין את משמעותה בהמשך.
גם היראים רואה את האמירה "משמט אני" כמרכזית. הוא אומר שבתום שנת השמיטה, החוב נותר על כנו. על המלווה מוטל לבטל את החוב על ידי אמירת "משמט אני". מעניין שהיראים מסכים עם התורי"ד במובן הזה ש"דבר השמיטה", הדיבור הזה, הוא מרכז המצווה. אך בשונה מהתורי"ד, האומר שהדיבור הוא כל המצווה, ורק מתייחס לבחירה של המלווה לא לקבל את הכסף בתורת הלוואה, לפי היראים אמירה זו היא זו המבטלת את החוב.
הבדל משמעותי נוסף יש בין התורי"ד והיראים. היראים אומר שאם המלווה אינו משמט את החוב, הלווה יכול לתבוע את המלווה שיגיע לבית הדין, ושם בית הדין יכריחו אותו לבטל את החוב. ראשית, זה מרתק: התורה אינה מוחקת את החוב, אך בית הדין יכריחו את המלווה למחוק את החוב! שנית, נראה שכל לווה יכול להכריח כל מלווה למחוק את החוב. התורי"ד כותב אחרת: אם הלווה מגיע לשלם למלווה, המלווה צריך לומר "משמט אני". אם הלווה אינו מגיע לשלם למלווה, אסור למלווה ליזום את הפגישה. מלשונו משמע שבמקרים אלה המלווה אינו מקיים את המצווה בצורה פעילה, אלא רק באופן סביל. רק הלווים הבאים לשלם מאפשרים למלווה לקיים את המצווה כראוי, ומצד שני, רק אותם אפשר לחייב לשלם! מה משמעות הדברים?
נראה שהמשניות גמרות והראשונים מתמודדים עם בעיה עקרונית בשמיטת הכספים: מצד אחד, שמיטת הכספים מאפשרת לחדלי הפרעון לצאת מהלחץ והמועקה של החוב המוטל עליהם. מצד שני, יש כאן משהו לא מוסרי: אדם לקח כסף ולא השיב אותו. לכאורה הוא משלם רעה תחת טובה! כיצד יתכן שהתורה מייצרת מערכת המאפשרת לאנשים לפעול בצורה בלתי מוסרית, לקחת הלוואות ולא להשיב אותם, וכך להיות נבלים ברשות התורה?
התורי"ד והיראים מתמודדים עם השאלה הזאת, בדרכים מעט שונות:
לפי התורי"ד יש שני סוגי לווים – הלווים שבאמת זקוקים לכך שההלוואה תימחק. למלווה אסור לפנות ללווים הללו כלל, אפילו לא לומר להם שהוא משמט את החוב. זה מייצר חוסר נעימות. אדם לא רוצה לעמוד בפני האדם שנתן לו הלוואה, ובמעמד זה האדם יכריז שלא רק שהוא עשה לו טובה גדולה בעבר, אלא הוא גם לא מצפה לקבל את כספו בחזרה. אך אם הלווה באמת מסוגל להשיב את החוב, אמנם המלווה צריך לומר "משמט אני", וכך לקיים את מצוות "דבר השמיטה", אך השמטת החובות לא נועדה לסייע ללווה הזה, שהרי בכוחו להשיב את החוב. לכן מותר למלווה להכריח את הלווים הללו, ורק את הלווים הללו, להשיב את החוב.
לפי היראים, הלווה תובע את הלווה לדין, ובית הדין יכריחו אותו לשמט את החוב. אך מה יקרה במהלך הדיון? בית הדין ישאלו את המלווה מדוע אינו מקיים את מצוות התורה. המלווה יאמר שהוא סבור שהלווה הזה יכול להשיב את ההלוואה. בית הדין יאמרו לו שזה לא משנה, מוטל עליו לשמט את החוב, לכן תתכבד ותאמר שאתה משמט את החוב. עתה יפנו בית הדין ללווה ויאמרו: מצד חובתו של המלווה לשמט את החוב, הוא עשה את זה. עתה אין בכוחנו לחייב אותך לשלם את החוב, בגלל שהחוב נמחק. אך דע לך שמצד המוסר, אם אתה מסוגל לשלם את החוב, זה הדבר הנכון לעשות. האם אתה מוכן לעמוד בבית הדין ולהכריז שהשבת החוב קשה מדי? אם כן, בסדר גמור. כאמור, איננו יכולים לחייב אותך לשלם. אך לכאורה בדרך זו שמיטת החובות תועיל רק לאלו שבאמת זקוקים לכך, ולא ללווים שמתחמקים ומשיבים רעה תחת טובה.1
בשבועות הבאים נעסוק בפרוזבול. שם נדבר על האיזון שעשה הלל בין הצורך בהלוואות ובין הצורך בשמיטת החובות. לפני שמגיעים לתקנות דרבנן, חשוב לשים לב שגם בגוף המצווה עצמה, חז"ל והראשונים הבינו שלא יתכן שהמצווה תתעלם מחוסר המוסריות של השבת רעה תחת טובה. גם בציווי של הקב"ה טמונה מערכת של איזונים בין הצורך ליצור שוויון חברתי לבין מוסריות אישית.
______________________________________________________
[1] תודה לידידי הרב אבישי מגנצא שחידד לי את הנקודה הזאת.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
