עדות שלא ניתן להזימה | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
מכות

קטגוריה משנית

9 דק' קריאה

גזירת כתוב או סברא?
הגמרא בבבא קמא עה ע"ב ובמקומות נוספים אומרת שכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות, אולם בשום מקום היא לא מביאה מקור לכך, ויש לברר מהו המקור והאם זוהי גזירת כתוב או סברא. נעמוד על שאלה זו על ידי התבוננות בדינים שונים.

בן גרושה – האם צריך עדות שניתן להזימה?
במשנתנו כתוב שבזוממי בן גרושה הואיל ולא ניתן לבצע בהם כפי שזממו מענישים אותם במלקות, ובגמרא מבואר שלומדים זאת מן הפסוק: "והצדיקו את הצדיק... הכות הרשע". התוס' בתחילת המסכת (ד"ה מעידין) מקשים כיצד בכלל מקבלים את עדותם הרי אם לא ניתן לבצע בהם כאשר זממו יש לפסול את עדותם משום שזו עדות שלא ניתן להזימה. בתירוצם הראשון כתבו התוס' שגם בענישת המלקות מתקיים בהם "כאשר זמם" ולכן הרי זו עדות שניתן להזימה. בתירוצם השני כותבים שהואיל ובעדות על בן גרושה אין שום מצב שבו ניתן להגיע להזמה מוכח שפרשיית עדים זוממים כלל אינה עוסקת במקרה זה, ומכיוון שכך גם אין מקור לחייב שתהא יכולת להגיע להזמה.
נראה לבאר את התירוץ השני על פי הדעה בסנהדרין מה ע"ב ש"בעינן קרא כדכתיב", ולכן לדוגמא אם נקטעה יד העדים לאחר העדות פטור, משום שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו", ואם כן צריך שתהיה יכולת לעדים להשתמש בידם. על פי דרך זו שמעתי מהגרז"ן גולדברג זצ"ל שביאר את דינו המפורסם של רבי זירא (מנחות יח ע"א): "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו". לכאורה דין זה תמוה, הרי אם בדיעבד הבילה אינה מעכבת מדוע כששמו שישים ואחד עשרונים בכלי אחד גדול פסול הואיל ואין אפשרות לבלול, הרי סוף סוף הבילה אינה מעכבת. ביאר הגרז"ן שהואיל וכתוב בתורה לכתחילה לבלול מוכח שמדובר בתורה על מנחה המובאת באופן שניתן לבלול אותה, ואם כן אין מקור להכשיר מנחות הבאות באופן אחר.
הברכת אברהם (ב ע"א, בענין עדות שאי אתה יכול להזימה) תולה את שני תירוצי התוס' בשאלה אם מקור הדין הוא מסברא או מגזירת כתוב. הסברא בדין זה היא ליצור איום על העדים שלא יעזו לשקר ובכך אנו גורמים לאלם את האמינות של כל עדות שבאה לפנינו. לפי זה האמינות שהתורה נתנה לשני עדים היא רק בגלל צירוף החיזוק שיש מכך שיש איום של ענישה לעדים המשקרים, אך במקרה שאין יכולת להזים ולא קיים חיזוק זה אינם נאמנים. אם כך, לפי התירוץ השני צריך לומר שזו גזירת כתוב כי אם זו סברא ולעדים מצד עצמם אין נאמנות מספיקה ללא תוספת החיזוק שיש מיכולת ההזמה, צריך לפסול גם בזוממי בן גרושה. לעומת זאת לפי התירוץ הראשון צריך לומר שזו סברא כי אם המקור הוא מגזירת כתוב לא יובן כיצד מכשירים אותם במקרה שלא ניתן לבצע בהם כפי שזממו, אולם אם המקור הוא מסברא כדי ליצור איום, יש מקום לומר שגם איום של מלקות מספיק (אלא אם באו לחייב מיתה שאז כנגד רצון לחייב מיתה אין זה איום מספיק חזק). גם הקובץ שיעורים (כתובות אות קיב) כתב לגבי התירוץ הראשון שלפיו צריך לומר שהמקור מסברא.
לגבי התלייה של התירוץ הראשון – בסוגיית "מלקות בעדים זוממים" ראינו שניתן לפרש בתוס' ש"והצדיקו" מלמד אותנו שגם אם מקבלים מלקות נחשב שמקיימים בהם "כאשר זמם", ולעומת זאת ניתן לפרש שאין כוונתם שממש מתקיים בכך כאשר זמם אלא שמכל מקום אין בכך פסול של עדות שלא ניתן להזימה. נראה שתליית האחרונים הכרחית דווקא לפי ההבנה האחרונה, אך לפי ההבנה הראשונה שממש מתקיים כאשר זמם אפשר לומר שזו גזירת כתוב ובכל זאת נחשב שניתן להזימה הואיל ובמלקות מתקיים לגמרי הדין של "כאשר זמם".
אגב, נציין נקודה בעניין זה שאינה קשורה לחקירתנו אם המקור הוא מגזירת כתוב או מסברא. לפי תירוצם השני של התוס' שבעדות של בן גרושה לא נוהג הדין שצריך עדות שניתן להזימה, נחלקו האחרונים אם יש להכשיר גם כשהעדים משיבים "איני יודע" בחקירות. בעדות רגילה הדין הוא שעדותם פסולה משום שזו עדות שלא ניתן להזימה. לפיכך סובר הצל"ח (על תוד"ה מעידין ד"ה ואמאי) שבעדות בן גרושה שלא נוהג דין זה תהיה עדותם כשירה. אולם בית הלוי (ח"ג סי' ו אות ד) חולק ומנמק שהרי אין פסוק מיוחד שמלמד גזירת כתוב זו אלא הואיל ונאמר דין עדים זוממים אנו מסיקים מכך שמוכרח שתהיה אפשרות שיגיעו עדים זוממים (כפי שנתבאר לעיל, שבעינן קרא כדכתיב) ומכיוון שכן כך יש לומר גם לגבי הלימוד של "והצדיקו", שצריך שתהיה או אפשרות ל"כאשר זמם" או אפשרות ל"והצדיקו". כלומר, לא צריך שתהיה יכולת להעניש ב"כאשר זמם" אך צריך שתהיה היכולת להזימם כדי לקיים בהם במקרה זה את המלקות הנלמדות מ"והצדיקו".

בעל דין המסייע לעדים
בבבא קמא עה ע"ב מובאת מחלוקת תנאים לגבי מקרה שהגיעו עדים על פלוני שגנב, והנתבע טען שלא גנב בפניהם ואף הביא עדים שהזימום אולם הוא הודה שגנב בפני עדים אחרים ואותם עדים הגיעו והעידו. לדעת חכמים פטור מהקנס כי הודאתו אינה מחייבת מאחר שמודה בקנס פטור והעדות אינה מחייבת אותו הואיל וזו עדות שלא ניתן להזימה, שהרי אם יבואו עדים ויזימום הם לא יתחייבו לשלם לו שהרי הוא בעצמו הודה לדבריהם. סומכוס סובר שהעדות כשרה משום שהפסול הוא דווקא כשהסיבה שלא ניתן להזים היא משום שאמרו "איני יודע" בחקירות אך לא במקרה שלפנינו שהסיבה היא שבעל הדין מסייע להם. רש"י שם (ד"ה היכא) מנמק את דברי סומכוס שדווקא באמרו איני יודע פסולים משום ש"איכא למימר דלהכי עבדי דמסתפו דלא ליתו סהדי דלזמינהו". מפורש כאן בדברי רש"י שלפי סומכוס המקור הוא מסברא, והסברא אינה שייכת במקרה שאי יכולת ההזמה נובעת מכך שהנתבע עצמו מסייע לעדים 1 .
האור שמח (עדות כ, ח) ו הקובץ שיעורים (כתובות אות קיב) מוסיפים שחכמים חלקו על סומכוס משום שלדעתם המקור הוא מגזירת כתוב ולא מסברא ואם כן נמצא שהתנאים נחלקו בשאלתנו אם המקור הוא מסברא או מגזירת כתוב.
דעתו של הברכת אברהם אינה נוחה מתליית חכמים בשאלה זו כי לפי זה תעלה תמיהה על דברי התוס' בסוגייתנו, שהרי כפי שנתבאר שני התירוצים בתוס' תלויים בשאלה אם זו סברא או גזירת כתוב, ודחוק לומר שנחלקו שני התירוצים במחלוקת התנאים מבלי שהתוס' ציינו זאת, ועוד שבתוס' בכתובות נקטו רק בתירוץ הראשון וקשה הרי תירוץ זה סובר כסומכוס ולא כהלכה. לכן מציע לומר ששיטת חכמים תובן גם אם נאמר שלדעתם המקור הוא מסברא (ואם כן גם תירוצם הראשון של התוס' יכול להיאמר אף לשיטת חכמים) ומטרת היכולת להזים היא לחזק את נאמנות העדות, ובכל זאת סברו שהעדות כאן פסולה משום שסברו שצריך שחיזוק העדות יהיה דווקא מצד היכולת להזים ולא מצד סיוע בעל הדין.
אולי אפשר לדחות את התלייה בחכמים באופן נוסף ולומר שגם אם לדעתם המקור הוא מסברא לאלם את העדות וכאן בעל הדין מאלם את העדות, סוף סוף אין עדותם יכולה לחייב קנס כי גם אם עדותם אלימה הרי היא נשענת על הודאת בעל דין ורק מכוחה יש לה את כל הכח הנדרש לעדות, ואם כן גם כאן נוהג הדין שמודה בקנס פטור. סומכוס חולק וסובר שהואיל ועיקר הכח נשען על העדים ומכח ההודאה יש רק תוספת חיזוק אין זה נחשב כהודאה בקנס.
יתכן 2 גם לדחות מאידך גיסא ולומר שאף סומכוס מודה שזו גזירת כתוב אלא שסבר שבשונה ממעידים על טריפה, ששם אי יכולת ההזמה נובעת מתוכן העדות שהרי הם זממו להרוג טריפה, במקרה שלפנינו מצד תוכן העדות יש יכולת להזים אלא שהודאת בעל הדין מסייעת כראיה חיצונית וגורמת לכך שבפועל לא יהיה ניתן להזים. אולם עיין בספר סנהדרין גדולה שהביא שם דברי התוס' שאנץ (אות יז) שביאר הטעם שאין עד נעשה דיין משום שזו עדות שלא ניתן להזימה הואיל והדיינים לא יקבלו הזמה על עצמם, והמהדיר שם (הרב יעקב הלוי ליפשיץ, הערה 147) ציין שמכך מוכח שהדין תלוי ביכולת ההזמה בפועל ולא מספיק שיש רק יכולת עקרונית, והביא שיש אחרונים שתלו בשאלה זו את מחלוקת חכמים וסומכוס.

יכולת הזמה מצד אחד
הגמרא בסנהדרין עח ע"א אומרת שעדים המעידים על טריפה שרבע עדותם פסולה משום שזו עדות שלא ניתן להזימה, שהרי אם יוזמו לא יהיו חייבים מיתה. המאירי שם (ד"ה הרובע) מביא את שאלת "גדולי הדורות" מדוע נחשב שלא ניתן להזימה הרי העדים מעידים גם על הנרבע והוא אינו טריפה ואם כן ניתן להזימם מצד הנרבע, ותירצו גדולי הדורות שמדובר שרבעו בעל כרחו או שמדובר בנרבע קטן. וכתב המאירי שלמדנו לדבריהם שדי בכך שניתן להזים את העדות מצד אחד כדי להכשירה אף על פי שלא ניתן להזימה מכל צדדיה.
דבריהם יובנו אם נאמר שהמקור הוא מסברא, כי סוף סוף הואיל ואם הם משקרים ניתן יהיה להורגם יש בכך איום. אולם אם זו גזירת כתובלא תובן הסברא, שהרי סוף סוף יש כאן שני נידונים שונים ואם כן אלו עדויות נפרדות וכל אחת בפני עצמה צריכה שיתקיימו בה דיני עדות ושתהיה יכולת להזימה. ושמא הואיל ויש כאן מעשה אחד וכן אמירה אחת בפני בית דין יש לכך גדר של עדות אחת ולכן מועיל שיהיה ניתן להזמה מצד כלשהו.

יכולת הזמה רק בשעת הגדה ולא בשעת גמר הדין
האור שמח (עדות כ, ח) כתב שנפקא מינה מחקירתנו מה יהיה הדין אם בשעת ההגדה היו ראויים להזמה אך בשעת גמר הדין לא, כגון שנעשו טריפה בין ההגדה לגמר הדין. אם המקור הוא מסברא לאיים על העדים, עדותם צריכה להיות כשירה שהרי בשעת ההגדה האיום היה קיים וגרם להם לומר אמת, אך אם זו גזירת כתוב צריך שהעדים יהיו כשרים עד שעת גמר הדין.
הברכת אברהם דחה תלייה זו וכתב שאף אם המקור הוא מגזירת כתוב יש לומר שהפסול הוא בעדות ולא בדין ועיקר העדות תלויה בהגדה, וכן הרב יעקב הלוי ליפשיץ (בההדרתו לתוס' שאנץ, סנהדרין גדולה הערה 147) תמה על תלייה זו מדוע שונה מכל עד שנעשה קרוב או רשע לאחר הגדה שאין זה פוסל את עדותו. עוד יש לדחות 3 על פי האמור לעיל, שאם המקור הוא מגזירת כתוב אנו למדים זאת מכך שכתובה פרשיית עדים זוממים ובעינן קרא כדכתיב ואנו למדים מכך שהכרחי שתהיה אפשרות שיזימום, ואם כן הרי בפרשייה שבתורה מדובר שהמזימים הגיעו קודם גמר דין, ואין לנו מקור להכריח שיהיו ברי הזמה עד גמר הדין.

כשהעדים סבורים שיש יכולת הזמה
בפשטות יש לתלות נפקא מינה נוספת בחקירתנו – כאשר ישנם עדים שאמנם מצד האמת אינם ברי הזמה אך הם היו סבורים בשעת ההגדה שהם כן ברי הזמה. אם המקור הוא מגזירת כתוב, הדין תלוי באמת, אך אם מקור הדין בסברא כדי לאיים עליהם, הרי שהם היו מאויימים הואיל וסברו שהם כן ברי הזמה, ואם כן יש לומר שעדותם כשרה.
בסנהדרין עח ע"א אומר רבא שעדים שהעידו בטריפה והוזמו אין נהרגין אולם עדי טריפה שהוזמו נהרגין, ואילו רב אשי אומר שגם עדי טריפה שהוזמו אין נהרגין, לפי שאינן בזוממי זוממין. כלומר, עדות המזימים את עדי הטריפה פסולה הואיל ואם יזימו אותם לא יתחייבו מיתה שהרי לא זממו להרוג אנשים בריאים אלא כאלו המוגדרים כטריפה, ולכן עדי הטריפה אינם נהרגים. רבא חולק וסובר שהכלל שעדות שלא ניתן להזימה פסולה אינו נוהג בעדות הזמה הואיל וכל הדין שמאמינים למזימים חידוש הוא ואם כן עדות המזימים אינה כפופה לסייגים של עדויות רגילות. הרמב"ם (עדות כ, ז) פוסק כרב אשי וכותב: "וכן העדים שהיו טרפה והעידו בדבר שחייבין עליו מיתת בית דין והוזמו אין נהרגין, שאם יוזמו זוממיהן אין זוממיהן נהרגין שלא הזימו אלא טרפה".
הכסף משנה חידש חידוש גדול שהיה פשוט לו מסברא והוא שכל עד שהוא טריפה פסול לעדות נפשות, הואיל וזו עדות שלא ניתן להזימה, שהרי אם יבואו עדים להזימם לא נקבל את עדותם מהטעם שהם לא ברי הזמה נמצא שגם עדותם של עדי הטריפה אינה ברת הזמה. לפיכך הוא תמה על הרמב"ם, שהרי מדבריו משמע שהעדות של עדי הטריפה כן מתקבלת. לכאורה הדיוק והקושיא שייכים גם בדברי הגמרא עצמה, שהרי נאמר שם שעדים שהעידו בטריפה והוזמו אין נהרגים, ומשמע שמקבלים את עדותם על הטריפה, וכן בדברי רב אשי שעדי טריפה שהוזמו אין נהרגים משמע שאת עדות עדי הטריפה מקבלים. על כל פנים הכסף משנה תירץ שמדובר ברמב"ם שבשעת עדותם לא הכירו בהם שהיו טריפה. הברכת אברהם (ענף ב סק"ו) תמה על תירוצו, הרי סוף סוף מצד האמת הם היו טריפות ולא היו ראויים להזמה ומדוע עדותם עדות.
לאור תלייתנו, אולי יש ליישב שכוונת הכסף משנה שגם העדים עצמם לא ידעו מכך שהם טריפה וסבר הרמב"ם שמקור הדין בסברא כדי לאיים על העדים.

קושיית העולם
הברכת אברהם (ס"ק ז) מביא לאור חידושו של הכסף משנה, שהעולם מקשים כיצד תיתכן עדות כשירה, הרי מספר האנשים בעם ישראל מוגבל, ואם כן אם יבואו זוממים וזוממי זוממים וכן הלאה עדי שישארו רק שני עדים כשרים בעולם הרי לא נוכל לקבל את עדות האחרונים מאחר שאין מי שיזימם, ומכיוון שכך גם לא נוכל לקבל את זוג העדים שלפניהם הואיל ואינם ברי הזמה וכן הלאה, עד שנמצא שגם לא ניתן לקבל את הזוג הראשון. ותירץ שעל הצד שהמקור הוא מגזירת כתוב יש להשיב שדי בכך שמצד עצם העדות יש יכולת עקרונית להזימה ולא אכפת לנו אם במציאות החיצונית לא ניתן. ועל הצד שהמקור הוא מסברא הוא מיישב שדי בכך שמצד מה שרואה האדם לפניו יכולים לבוא עדים ולהזים, משום שאז הוא כבר מאויים.

^ 1.לעיל ביארנו שהסברא היא שצריך שיהיה אמצעי שיאיים על העדים כדי לאלם את הנאמנות. רש"י מנמק באופן מעט שונה. לדבריו משמע שעצם העדות של שניים היא נאמנות מספקת אלא שכאשר אומרים איני יודע יש רעותא וחשש שהם משקרים. לפי נימוקו לא יובן מדוע במעידים על טריפה נחשב כעדות שלא ניתן להזימה, כפי שיובא בהמשך, הרי שם לא קיימת רעותא זו. ונראה שרש"י מודה לסברא שכתבנו אלא שהואיל והגמרא בחרה לעמת ולבאר את ההבדל בין המקרה שלפנינו למקרה המצוי של אומרים איני יודע בחקירות ציין רש"י לרווחא דמילתא את הטעם הנזכר שהוא טעם חזק יותר לפסול שקיים במקרה של "איני יודע".
^ 2.ר' אלרואי שפילמן
^ 3.ר' משה לוין

מכות