^ 1 מקור דין זה נידון ביומא דף פה. ונפסק בשו"ע סי' שכט.
^ 2 עי' בזה ביבע"א ח"ח סי' לח.
^ 3 החמור, כשמו כן הוא סמל החומר. וכפי שאמרו במסכת שבת דף נג ע"א: "והיינו דאמרי אינשי: חמרא, אפילו בתקופת תמוז קרירא לה" – דהיינו שחום הגוף בא מהתפשטות הנשמה, כמו שנא' (משלי כ, כז): "נֵר יְקֹוָק נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (ועי' ע"ח ש"כ פ"ג), וע"כ החמור שהוא סמל החומר, כיון שאין נשמתו מתפשטת בו כ"כ, אלא הצד החומרי שבו הוא הגובר, ע"כ אפילו בשיא החום העונתי, עדיין קר לו.
גם כאן וגם בדוגמא של ר' יוסי דמן יוקרת (להלן), בחרה הגמ' להראות את הקשר בין הצדיק לבהמותיו דוקא ע"י החמור, להראות שאפילו עד למקומות היותר נמוכים, מגיעה השפעתו של הצדיק.
^ 4 עד"ז מצינו במסכת סנהדרין דף יט ע"ב: "אמר רבי יוחנן: תוקפו של יוסף - ענוותנותו של בועז, תוקפו של בועז - ענוותנותו של פלטי בן ליש" – והוא ענין עמוק, לחלק בין הכח להמציא, לבין הכח לשכלל. ואכמ"ל.
^ 5 וע"ע חולין דף ז.
^ 6 וכן באבות דרבי נתן פרק ח: "כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן היו חסידות. אמרו גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת אלילים שנאמר: "ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים" (בראשית כד לא) ואנכי פניתי את הבית מתרפים. ומה ת"ל "ומקום לגמלים" - מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי עד שפנו כל הע"א מפניהם.
מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא שגנבוהו לסטים וחבשו את החמור בחצר והניחו לו תבן ושעורים ומים ולא היה אוכל ושותה. אמרו למה אנו מניחין אותו שימות ויבאיש לנו את החצר. עמדו ופתחו לה את הדלת והוציאוה והיתה מנהקת והולכת עד שהגיעה אצל רבי חנינא בן דוסא. כיון שהגיעה אצלו שמע בנו קולה א"ל אבא דומה קולה לקול בהמתנו אמר לו בני פתח לה את הדלת שכבר מתה ברעב. עמד ופתח [את] הדלת והניח לה תבן ושעורים ומים והיתה אוכלת ושותה. לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן חסידות כמותן".

לעיל הערנו מדוע נקטו דוקא חמור. וכאן המקום להעיר מדוע באברהם נקטו דוקא גמל, והוא כיון שמדתו של אברהם היתה מדת החסד, ודרשו בגמ' שבת (קד ע"א): "גימ"ל דל"ת - גמול דלים, מאי טעמא פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת - שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא פשוטה כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל - דלימציה ליה נפשיה. ומאי טעמא מהדר אפיה דדל"ת מגימ"ל - דליתן ליה בצינעה, כי היכי דלא ליכסיף מיניה" – הרי שאות "גימל" מסמל את משפיע החסד, ובעה"ח הנקרא "גמל" הוא ע"ש זה. ע"כ באברהם דוקא גמליו זוככו ביותר.
^ 7 כפי שמצינו גבי המעשה עם רבי, שרצה שיסעד רפב"י אצלו (חולין ז ע"ב): "שמע רבי נפק לאפיה...הוה קא מבתש (מפציר) ביה טובא, גבה טורא בינייהו. בכה רבי ואמר: מה בחייהן כך, במיתתן על אחת כמה וכמה".
^ 8 וע"ע בשעה"מ (עקב): "גם בזה תבין ענין חמורו של רבי פנחס בן יאיר, שהיה בקי בכל אותם הדברים שסיפרו רז"ל (חולין ד"ז) עליו, עד שכמעט יתבהל האדם בדבריו ההם. ויש מהם מוציאין הדברים מפשטן, אבל מהם הוא ריק, שאינן יודעים לדרוש. אבל דע שורשו של דבר, כי הדברים כפשטן, וטעם הדבר ההוא, כי החמור ההוא היה מבורר ומתוקן לגמרי בכל הצריך לו כפי בחינתו, ולא נתברר כשאר הבהמות, המתבררות ע"י האדם האוכל אותם, אמנם נתקן מעצמו ע"י המשך הזמן, וע"י ר' פנחס בן יאיר בעליו, והוברר ממש כמו שאר הבהמות שנבראו בששת ימי בראשית. ודע שאותם הבהמות שהובררו מששת ימי בראשית היו מעולים יותר ממדרגת האדם של עתה, אחר שחטא אדם, כמו שיתבאר. ולכן אין לתמוה מן החמור ההוא שהיה מכיר מה שלא היו מכירין החכמים אשר בזמן ההוא. וזה מ"ש בגמרא (שבת דקי"ב) על ר' זירא שאמר: אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר. ומזה תוכל לשער מדרגת האדם, אחר שיוברר ויתוקן בכל הצריך לו, כמה מעלתו גבוהה לאין קץ. ובזה תבין גדולת אדם הראשון קודם החטא, שאז היה מבורר כל צורכו".
לאור המוסבר, נבאר כוונת מאמר חז"ל, שאם ראשונים כבני אדם, דהיינו מדרגה נאצלת מתחת למדרגת אדה"ר – אזי אנו במדרגה חיצונית בהרבה מהם - כחמורים של אותם בני אדם (ולא של אדה"ר, שהם כמדרגת חמורו של רפב"י). ואם ראשונים למעלה מזה, והם כמלאכי אדה"ר – משרתיו הרוחניים, שהם חיצוניים ממנו מבחינה נשמתית (עי' ע"ח שכ"ו פ"א) – אזי אנחנו מדרגה מתחתם ואנו כבני אדם הראשון, דהיינו עולם אחד תחת מדרגתו.
^ 9 מסכת כלה רבתי (פ"ב ה"ז): "תאנא דור המבול כלן מוציאין שכבת זרע לבטלה היו".
ובב"ר (כו, ה): "כי טבת הנה - אמר רבי יודן טבת כתיב, משהיו מטיבין אשה לבעלה היה גדול נכנס ובועלה תחלה, הדא הוא דכתיב כי טבת הנה, אלו הבתולות ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, אלו נשי אנשים, מכל אשר בחרו, זה זכר ובהמה, רבי הונא בשם רבי אמר דור המבול לא נימוחו מן העולם עד שכתבו גמומסיות לזכר ולבהמה".
^ 10 עי' תוס' ד"ה: "לא ראי הקרן".
תירוץ ע"ד הפשט למה שלמסקנה רואה הגמ' סיבה לחיוב במה שהשור מתכוון להזיק, ראה בתוס' בב"ק ד"ה: "שכן מועדין", דף ה ע"ב, שמפרש את דברי הגמ': "קרן עדיפא שכונתו להזיק", כמי שצפוי להזיק. ואפשר שר"ל שכיון שאינו תלוי בגורם חיצוני אלא ברצונו להזיק, בכל רגע יכול להתעורר וע"כ צריך שמירה יותר.
ונלע"ד להציע הסבר נוסף ע"ד הפשט, שכל דרישת שמירה מורכבת למעשה משני קריטריונים: א. סבירות הנזק. ב. גודל הנזק העלול לקרות.
אם נדייק בקריטריון ב', נוסיף ונאמר שאינו סתם גודל הנזק, אלא גודל הנזק ביחס לכלל ערך החפץ.
רוב נזקי השור אינם כוונה בדוקא לעשות נזק. לדוגמא, כאשר שור אוכל גינת ירק להנאתו, אין זה מחויב שכל הגינה תוזק, כיון שאין כוונת השור בדוקא להשחיתה, אלא רק לספק את רעבונו. אולם כאשר כוונתו להזיק, הרי השור מכוון בדוקא לגרום לנזק ולא תנוח דעתו עד שיוזק. א"כ בכאן גדל הנק היחסי העלול לקרות לדבר, וע"כ הוא סיבה יותר לחייב.
^ 11 עי' ליקוטי הלכות חו"מ הלכ' נזיקין ב' אות י'.
^ 12 וזה לשון הרב חרל"פ ב'מי מרום – על סידור התפילה': "גם כל הקנינים שישראל קונה אותם יש להם יחש נפשי מן הקונה לדבר הנקנה. לא רק שהקנין מסמן שזה שלו ולא של אחרים, אלא שמתוך קניני התורה, קנין כסף ומשיכה וכיוצא האלו, הן קנינים דאורייתא קנינים דרבנן, פועל הקנין גם בעצם הדבר שיהיה יחס נפש(ו)[י] בין הנקנה לקונה".
^ 13 לכאורה אפשר למצוא רמז לדברינו ממה שהוסיף כאן "כמוך" – וכי אין אני יודע שאם אתה נח, והם נחים, ה"ז כמוך?! אלא ר"ל, שכיון שאתה צריך לנוח, נגזר מזה שגם הם צריכים לנוח. והטעם שבגלל ההתפשטות הנשמתית הרי הם בעצם כמוך, כמו חלק ממך, כנ"ל (ובדרישת הפס' השתנה ש"כמוך" מוסב על "עבדך ואמתך", ולא על "למען ינוח").
^ 14 שבת יז ע"ב.
^ 15 הדרגתיות ההתפשטות הנשמתיות של האדם בקניניו לפי רמת החיות שבהם, הרי היא פשוטה מסברא. מ"מ נמצא לזה מקור במסכת שבת (קנג ע"א), גבי מי שהיה מהלך בדרך בע"ש, והחשיך עליו היום, ובידו כיס של כסף, שישנה עדיפות ליתן את הכסף על חמורו, ולא ביד בנו הקטן אע"פ שמצווה על שביתת שניהם. וז"ל הגמ': "חמור, וחרש שוטה וקטן - אחמור מנח ליה, לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה. מאי טעמא - הני אדם, האי - לאו אדם". הרי שיותר מצווה על שביתת שלוחותיו שיש בהם יותר חיות, מאלו שרמת חיותם פחותה (אמנם עיי"ש ברש"י שפירש ע"ד הפשט הפשוט).
^ 16 ב"ר יב, ו: "א"ר אבהו באותו השעה גזעה [/נגרעה] קומתו של אדם הראשון ונעשית של מאה אמה". גובהו של האדם אינו ענין גשמי בלבד, אלא גם מציין אופציה לכלים רוחניים גדולים. ועד"ז מצינו במסכת נדה (כד ע"ב) שטרחו לציין ולהחשיב את גובהו של האדם: "אבא שאול ארוך בדורו הוה ורבי טרפון מגיע לכתפו, ור' טרפון ארוך בדורו הוה ור"מ מגיע לכתפו, רבי מאיר ארוך בדורו הוה ורבי מגיע לכתפו, רבי ארוך בדורו הוה ורבי חייא מגיע לכתפו, ורבי חייא ארוך בדורו הוה ורב מגיע לכתפו, רב ארוך בדורו הוה ורב יהודה מגיע לכתפו, ורב יהודה ארוך בדורו הוה ואדא דיילא מגיע לכתפו, פרשתבינא - דפומבדיתא קאי ליה לאדא דיילא עד פלגיה, וכולי עלמא קאי לפרשתבינא דפומבדיתא עד חרציה". ומקור לכולם (שמואל א טז, ז): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב", ובגמ' פסחים (סו ע"ב): "וכי אזל שמואל לממשחינהו בכלהו כתיב (שמואל א טז) לא בזה בחר ה' ובאליאב כתיב (שמואל א טז) ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו - מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא", ואנו ודאי לא נחשוד בשמואל שנתפס לדבר חיצוני בלבד ורצה משום כך למושחו למלך, אלא כאמור גובה הקומה קשור עם הגובה הפוטנציאל והכלים הרוחניים של האדם.
וכן אמרו בבכורות (מה ע"ב): "והתני ר' אבהו: מנין שהקב"ה משתבח בבעלי קומה - שנאמר (עמוס ב): ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו". וכן במסכת שבת דף צב ע"א: "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה". ושם עולה שגובהן של הלוים בדור המדבר, דור דעה, היה לכל הפחות ז' אמות. וכן בב"ב (עג ע"ב) שדור המדבר היו גבוהי קומה ביותר.
ולכאורה שורש הענין הוא שייכות לפרצוף היותר גבוה, ומצינו במאמר פסיעותיו של אברהם אבינו שישנה השלכה מהעמידה הרוחנית למציאות הגשמית: "והנה נודע כי גם דרך טבע קומת האשה קצרה משל איש וראש האשה מתחיל מאמצע קומת האיש ההוא מתחת החזה דז"א הנז' מצד אחור...".
אמנם כל זה כמה מאותה שייכות פוטנציאלית הוציא לפועל, או לאיזה עולם הוא שייך, כך שאפשר שאחד יהיה מפרצוף עליון של עולם נמוך, וחבירו מפרצוף נמוך של עולם עליון. ואכמ"ל.
^ 17 את ביאור ההבדל שבין משמעות המלה "לשלום" לבין "בשלום", שמעתי מהרה"ג יגאל לרר שליט"א.
^ 18 אי"ה, לקמן נבאר את הקשר שבין השפה למהות העם.
^ 19 על דרך שאמרו בברכות (לב ע"א): "(שמות לב) וידבר ה' אל משה לך רד, מאי לך רד? אמר רבי אלעזר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו - אתה למה לי?".
^ 20 עי' העמק דבר בראשית פרק ב פס' יט.
^ 21 פעמים שדבר זה הוא אפילו מסתבר. אדם שמשקיע בבניית פנימיותו, לא אחת נוטה (שלא בצדק) להזניח את בנין החיצוניות, ואז נראה מופיע לעינינו מצב בו הרשע נראה צדיק יותר ממי שהוא צדיק באמת.
^ 22 משלי יד כ.
^ 23 בהרבה מקומות חז"ל דורשים את המלה מבחינה פונטית, אע"פ שהאותיות שונות.
^ 24 עד"ז אמרו במדרש (ב"ר פרשה ח): "עם המלך במלאכתו ישבו, עם המלך מלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשות של צדיקים שבהן נמלך הקדוש ב"ה וברא את העולם".
^ 25 עד"ז אמרו: "כל הגדול מחבירו – יצרו גדול ממנו".
^ 26 עי' ע"ח ש"ב ענף ג.
^ 27 לכאורה ענין הרקבון הוא אחיזת הקלי', לינק משארי הקדושה, והוא החיידקים, שכן משמע מכמה מקומות.
^ 28 אמנם בפועל עובדי כוכבים מזוהמים, וישראל זכים מהם, אך אין זה מצד עצם בריאתם, אלא מצד סיאוב וטינוף רוחני שהורידו על עצמם אחר הבריאה, כמבואר בגמ' (שבת קמה ע"ב): " מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים? - מפני שאוכלין שקצים ורמשים. איתער בהו רבי יוחנן, אמר להו:...מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? - שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני - לא פסקה זוהמתן. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גרים מאי? - אמר ליה: אף על גב דאינהו לא הוו, מזלייהו הוו, דכתיב (דברים כט) את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה וגו'". ע"ש.
^ 29 הצלחת דרך זו מותנית בכך שהאדם לא ישדר מסר כפל בו מחד הוא שונה מהאחרים ואף אומר זאת בפה מלא, ומאידך הוא מתהולל ומתנהג כאחד ההמון – במצב כזה הרי הוא מעורר על עצמו את חיצי ההמון המנסה לקרוע את מסכת השקר מעל פניו.
^ 30 עד"ז מצינו באומנות שאע"פ שבדר"כ משתמשים בהרמוניה של צבעים, צלילים וכד', עכ"ז לפעמים נוקטים בדרך של צרימה מכוונת.
31 יש להעיר, שכאשר כוח מסוים הבשיל להופיע הוא יופיע בכל מקרה. תחילה קודם הפיתוי להופעתו ברע, ואם לא יתפתה לזה, ויפתח לטוב, אזי יופיע בטוב.
גם כאן כאשר הגיע זמן חיבורו של יוסף עם האומות, קדם נסיון אשת פוטיפר. אחר שעמד יוסף בנסיון זה, בא הפרי – שליטה נכונה על האומות.
דוגמא למי שנפל בשקר שקדם לאמת, היא אשת פוטיפר (שהחיבור עם יוסף היה בסמוך ע"י בתה).
^ 32 למשל: שפה בה מדברים בקול גדול וצעקני – יכולה להצביע על נטיתו של אותו עם לכוחניות אלימה. ואילו שפה בה מדברים בלחש תוך חיתוכי דיבור חדים – יכולה להצביע על כוחניות אינטלקטואלית ולאו דוקא אלימה. דיבור לוחש המושך את סיומת המילים בצורה ארסית – יכול להצביע על חלקלקות נחשושית.
שפה בה דוברים בטון באס – יכולה להצביע על נטיה לגשמיות מחד, ורציונל חזק ושקילות מאידך. לעומת זאת, שפה בה מדברים בטונים גבוהים – יכולה להצביע על מופשטות מחד, וקלות דעת מאידך.
^ 33 בענין דעת שמואל שאין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד, עי' רע"מ נשא דף קכה ע"א שכן הוא לעם הארץ דוקא.
^ 34 כמבואר בשער הגמול לרמב"ן.
^ 35 לפי דברינו, ע"פ פסק הרמב"ם עולה שר"א הוא בחיצוניות ור"י הוא בפנימיות.
אמנם עי' מחלוקתם לענין בריאת העולם (מסכת ראש השנה י ע"ב): "תניא, רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם... רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם...". ועי' שעה"כ דרושי ר"ה דרוש א'. ועי' נה"ש דף לט ע"ב: "כי רבי אליעזר מביא ראיה מהעשבים והאילנות שהם חיצוניות העולמות ורבי יהושע מביא ראיה מבעלי חיים שהם פנימיות העולמות". וצ"ע.