ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- ר' חנינא בן דוסא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אשר בן חיים
"רבי חנינא בן דוסא היו לו אותן העיזים. אמרו לו שהן גורמות הפסד לאנשים. אמר לאלו שפנו אליו: אם הן גורמות הפסד לאנשים יאכלו אותן דובים; ואם לא - כל אחת מהן תביא בסוף היום דוב בקרניה. בסוף היום, הביאה כל אחת ואחת דוב בקרניה. ... ורבי חנינא בן דוסא מהיכן היו לו עזים והרי עני היה? ועוד, הרי אמרו חכמים: אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל! אמר רב פנחס: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולים, ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא, ואמר לה: אל תאכלי מביציהן. והרבו ביצים ותרנגולים, והיו מצערים אותם; ומכרן וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולים, ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולים שלי. שמע רבי חנינא, אמר לו: יש לך בהן סימן? - אמר לו: הן. נתן לו סימן ונטל את העיזים, והן הן העיזים שהביאו דובים בקרניהם."
חכמים אסרו לגדל בהמה דקה (כגון עיזים) במקומות יישוב מפני שבעליהן לא היו שומרים עליהן כראוי והן היו מזיקות לשדות של אנשים אחרים. סוגיית התלמוד שאלה מדוע רבי חנינא בן דוסא עובר על האיסור הזה, וענתה שמי שמגדל בהמות של אחרים אינו עובר על האיסור (מפני שאדם אינו חשוד לחטוא עבור אחרים). אלא שהתשובה נותרה עמומה. אם רבי חנינא היה מוסר את העיזים לרועה זר, הוא לא היה עובר על האיסור גם אם העיזים היו שלו. ואם רבי חנינא עצמו היה הרועה, מדוע ההאשמה לא הופנתה אליו כמי שמתרשל במלאכתו? מדוע מתייחסים אל העיזים כאל דמויות אנושיות ומאשימים דווקא אותן?!
חסידים ובהמה דקה
שאלה דומה מתעוררת במעשה נוסף בחסיד שמגדל בהמה-דקה, וזו לשונו (תוספתא בבא קמא, ליברמן, ח, יג):
"כל האשכולות (אנשים שהכל נמצא בם - תורה ויראת חטא וגמילות חסדים; רש"י) שעמדו להן לישראל - משמת משה עד שעמד יוסה בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם - אי אפשר ליתן בהן דופי. משמת יוסה בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם ועד שעמד רבי יהודה בן בבא אפשר ליתן בהן דופי. אמרו עליו על רבי יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשם שמים אלא שגידל בהמה דקה. כך היה פעם אחת חלה נכנס רופא אצלו אמר לו אין לך רפואה אלא חלב רותח. לקח לו עז וקשרה בכרעי המטה והיה יונק ממנה חלב רותח (מפני) שהיה גונח. פעם אחת בקשו חכמים ליכנס אצלו, אמרו היאך נכנס אצלו שליסטים עמו בבית. וכשמת דקדקו חכמים במעשיו ולא מצאו בו אלא אותו עוון, אף הוא אמר בשעת מיתתו יודע אני שאין בידי עוון אלא זה בלבד שעברתי על דברי חבירי."
ספור זה גם הוא עמום ביותר. אם רבי יהודה בן בבא עצמו מודה שגידול בהמה דקה לצרכי רפואה נחשב לעוון אפילו כשהיא קשורה לרגלי המיטה - היאך אינו חושש שימצא בו העוון הזה? והתוספתא עצמה אינה מובנת כלל-וכלל, היאך ניתן לומר על אדם כזה - שאי אפשר לתת בו דופי?!
הכפילות שיש בהתייחסות חז"ל לגידול בהמה דקה ע"י רבי יהודה בן בבא וע"י רבי חנינא בן דוסא היא דרכם לרמז לנו שבסיפורי מעשים אלו יש רובד נוסף שבו נמצא עיקרה של העלילה, ואליו צריך להעפיל.
אדם ובהמה
לפי ההסבר שאציע כאן המעשים הללו הם מעין משל, הדן בנושא אחר לגמרי - מחלוקת שקיימת בקרב חכמי ישראל האם מותר לקבל תמיכה כדי להיות פנוי לעמול בתורה; ה"עיזים" וה"דובים" שמוזכרים בעלילה הזו הם סמלים הקשורים למחלוקת הזו.
יש חכמים שהתירו לקבל תמיכה עבור לימוד תורה רק אם היא ניטלת לשם שמים, כלומר כאשר המקבל לומד תורה לתועלת כל עם ישראל וכדי להקים את כנסת-ישראל מעפרה; אולם אם היא ניטלת מפני שמעדיפים לשבת בטל ממלאכה - אסור ליטול אותה. ויש חכמים שהחמירו ואסרו על כל תלמידי החכמים לקבל תמיכה ואפילו שהיא ניטלת לשם שמים, בגלל אותם לומדי תורה שנוטלים את התמיכה שלא לשמה. ומאידך יש מן החכמים שהקלו לקבלה גם שלא לשם שמים, "שמתוך שלא לשמה - בא לשמה".
מחלוקת ידועה זו הייתה קיימת גם בזמן דורות התנאים הקדמונים; והתוספתא מתייחסת אליה בסיפור משל. ניתן לדמות את האנשים השונים לחיות שמצויות אצל האדם. חיות אלו מתחלקות לשתי קבוצות ראשיות: קבוצת הבהמות הגסות שעובדים בהן במשא או בחריש כגון הפרה החמור והסוס; וקבוצת הבהמות הדקות והעופות שלא ניתן לעבוד בהם כגון העיזים הכבשים והתרנגולים.
אנשי-העמל שהתנגדו למתן תמיכה ללומדי תורה היו מכנים את תלמידי החכמים שהיו נוטלים אותה: "בהמה דקה" "עיזים" או "תרנגולים" - שמות המורים על חוסר כשירותם לעבודה; והיו מכנים את התמיכה - גרימת "הפסד" לנותנים. לשיטתם הממון הזה שניטל באיסור לא יביא ברכה למי שנתנו אותו - אלא הפסד.
רבי יהודה בן בבא ה"חסיד" היה מן המתירים לקבל תמיכה לשם שמים. הוא חש כדברי שלמה המלך בשיר השירים (ב, ה) "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". הוא היה חולה באהבת התורה ורצה לעסוק בה כל זמנו, ורפואתו היתה שיחזור לימי הינקות שבהם העולל יונק ומתפרנס בלא לעמול; והבהמה הדקה שגידל הייתה הוא עצמו.
אלא שהחכמים האחרים, חבריו, לא הסכימו עמו וסברו שאסור לו לקבל תמיכה עבור לימוד תורה. ומכיוון שמדובר באדם ולא בבהמה, מובן מדוע הם קוראים לברייה שגדלה בביתו - "ליסטים". שם זה מתאים לאדם שעיסוקו בגזל ולא לבהמה, אך כוונתם היתה לרבי יהודה בן בבא. הם ראו בו מי שנוטל ממון באיסור, שאפשר לדמותו לליסטים (גזלן). ואנו מוצאים הד לסברתם בדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, י):
"... ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות."
אמנם, מכיוון שהאיסור אינו מוסכם על כל החכמים ויש הסוברים שאדרבא, מצווה ליטול תמיכה כדי להיות פנוי לעסק התורה, מובן מדוע קיימת התייחסות כפולה וסותרת לעוונו של רבי יהודה בן בבא, ומובן מדוע אומרת תחילתה של התוספתא, שרבי יהודה בן בבא הוא איש אשכולות שאין בו דופי.
החכמים שעמלים בתורה סבורים שבזכות עמלם בתורה יורד השפע מהשמים לעולם הגשמי ואנשי העמל מצליחים במלאכותיהם. הד לשיטה זו, נמצא במאמר מפורסם (תענית דף כד ב):
"בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל (בזכות) חנינא בני, וחנינא בני דיו (מסתפק) בקב חרובים מערב שבת לערב שבת."
"חנינא בני" שמוזכר כאן הוא רבי חנינא בן דוסא, והמאמר מגלה שהעולם כולו מתפרנס בזכותו. לפי שיטתו ה"עיזים" מקבלי התמיכה עבור לימוד התורה אינם "מפסידים" את הנותנים, אלא אדרבא הם מביאים להם רווח מפני שה"נותנים" מצליחים במעשיהם בזכות התמיכה. וזו קרן המחזירה את פרותיה בשפע רב.
ה"עיזים" של רבי חנינא והדובים שיצאו מהיער
כאשר הסוגיה מספרת שרבי חנינא גידל "עיזים" שלא היו שלו, היא מלמדת שרבי חנינא בן דוסא עצמו היה מן המחמירים שלא נטלו תמיכה, וכל ימיו היה מתפרנס בדוחק, ב"קב של חרובים" (תענית כד, ב). אולם למרות שהחמיר על עצמו - הקל לאחרים. רבי חנינא היה מקבץ כסף מאת אנשי העמל עבור תמיכה לתלמידיו, אותם אלו שבני עירו כינום "עיזים", "תרנגולים" ו"ביצים".
לדעת רבי חנינא בן דוסא, התלמידים שהוא מצא צריכים לעסוק בתורה אלא שהם איבדו את עצמם בעולם. ורבי חנינא עוסק בספור זה בהשבת תלמידיו - אליהם עצמם. ה"תרנגולים" ה"אבודות" וה"ביצים" שמוזכרים כאן משמשים גם כסמלים עבור השלבים השונים בהתפתחות התורנית של תלמידי הישיבה שלו.
שכיניו של רבי חנינא שהתנגדו למתן תמיכה לתלמידיו, הביאו סיוע להתנגדותם מהמעשה המסופר בספר מלכים (ב' ב, יט-כד) אודות אלישע הנביא ונערי העיר יריחו. בתלמוד (סוטה מו, ב) מבואר שפרנסת נערי העיר יריחו הייתה משאיבת מים ממרחקים והבאתם לאנשי העיר. וכשאלישע ריפא את מי העיר לא היו מי שישכרם למלאכתם, ודבר זה גרם לכך שהתקלסו ודברו דברי נאצה כלפי אלישע הנביא.
בספר משלי (י, כב) נאמר "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ", וברור שאלישע רצה לפעול גם לטובת הנערים. אלישע היה סבור שמותר לקבל תמיכה כדי ללמוד תורה, וכן מצאנו בתלמוד (ברכות דף י ב) "הרוצה להנות - יהנה כאלישע". ואלישע הורה לאנשי העיר יריחו להמשיך ולתת לאותם הנערים את הכסף שהיו משלמים להם לפני כן עבור שאיבת המים, אלא שמעתה יעסקו הנערים בלימוד תורה. אך מהכתוב עולה שהפרנסה שאלישע סיפק לנערים לא הביאה ברכה לעולם, ובמקום דבורי תורה נגרם נזק, ויצאו מפיהם דברי נאצה. וסופם שיצאו דובים מהיער ופגעו בהם.
החולקים על רבי חנינא סברו שאליהו הנביא עצמו חולק על שיטת אלישע תלמידו, והוא זה שהתלבש באותם דובים; וכן מצאנו במסכת בבא מציעא (פה, ב) שאליהו הופיע בתור דוב של אש וטרד את מי שרצו להרבות בהפצת תורה לנערים; וכן מצאנו במסכת כתובות (קה, ב) שכאשר רב ענן החל לנהוג כאלישע וליהנות מאחרים, סופו שאליהו בא והפחידו.
בני העיר אמרו לרבי חנינא בן דוסא שהמעשה בדובים שביריחו מלמדנו, שתלמידי החכמים שהוא משיג עבורם תמיכה (ה"עיזים" שהוא מגדל), גורמים בסופו של דבר הפסד לנותנים. אולם רבי חנינא סבור היה שאין ללמוד מנערי יריחו. התמיכה שניתנה להם נחשבה אמנם לגרימת נזק, אך זאת דווקא מפני שלא הייתה באותם נערים לחלוחית של מצווה, כדברי התלמוד שם במסכת סוטה.
רבי חנינא הסכים לקבל עליו את אליהו כשופט. אם הנערים אינם ראויים לתמיכה יתחפש אליהו לדובים ויטרפם, אך אם הם ראויים לקבלת התמיכה יעידו ה"דובים" על צדקתם. ואמנם סופם של אותם "עיזים" שה"דובים" לא טרפו אותם אלא שהעידו על צדקתם. ואליהו נגלה לתושבי העיר והעיד על צדקתו של כל אחד מתלמידיו של רבי חנינא. 1
לפי דרכנו ראינו שחז"ל משתמשים באגדות שלהם בביטויים שהיו שגורים בפי העם. פעמים שהם מביעים הסכמה למשמעות הביטויים האלו כפי שעולה מדברי חבריו של רבי יהודה בן בבא. ופעמים שחז"ל אינם מסכימים למשמעות הזו, כפי שעולה מהמעשה בעיזים של רבי חנינא, וכפי שעולה מתחילת התוספתא שמגדירה את רבי יהודה בן בבא כמי שאי אפשר ליתן בו דופי.
וכלל האגדות הללו נועד ללמד זכות על הדמויות השונות שקיימות בעם ישראל.
^ 1 הבנת הצופן שמסתתר מאחורי הסמלים שבאגדות הללו פותחת בפנינו שער להבין אגדות עמומות נוספות.
בסוגיה במסכת יבמות (דף טז, א) מובא ציטוט ממפגש שמתרחש בין רבי עקיבא לבין רבי דוסא בן הרכינס וזו לשונו:
"אמר לו (רבי דוסא בן הרכינס): אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר! אמר לו רבי עקיבא: ואפילו לרועי צאן!"
חילופי הדברים שבין גדולי ישראל אלו הם עמומים ביותר, אולם לפי מה שהתבאר לעיל, רבי דוסא בן הרכינס משבח את רבי עקיבא שהתפרסם עוד לפני שזכה להנהיג את הצבור. לפי השקפתו של רבי דוסא בן הרכינס מעלתם של ישראל היא כאשר הם דומים לבהמה גסה ומתפרנסים מעמלם, ולכן הוא משבח את רבי עקיבא שהתפרסם עוד לפני היותו מנהיג של אנשים שדומים ל"בקר". אולם לפי השקפתו של רבי עקיבא מעלתם של ישראל היא כאשר מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ולכן הוא מתקן את רבי דוסא בן הרכינס, ומגלה את דעתו שמעלתו של מנהיג ישראל היא כאשר ינהיג צבור אנשים שדומים ל"צאן".
בסוגיה בשבת (דף לח, א) מובא:
"אמר רב חמא בר חנינא: פעם אחת נתארחתי אני ורבי למקום אחד, והביאו לפנינו ביצים מצומקות כעוזרדין, ואכלנו מהן הרבה."
בספור זה רב חמא בר חנינא מכבד את עצמו יותר מרבו, שהרי הוא מזכיר את עצמו לפני רבו ואומר "אני ורבי", ובנוסף לכך הספור נראה כספור "גסטרונומי" שבא להדגיש מעלת האוכל. (ואמנם יש למעשה השלכה לגבי הלכות שבת, אלא שרב חמא אינו מדגיש את ההשלכה הזו, אלא את עצם האכילה המרובה שאכלו מן ה"ביצים" ה"מצומקות")
אלא שהמעשה שרב חמא מספר נועד לשלב בתוכו גם השקפת עולם. ואגב הדיון ב"ביצים" ממש רב חמא דן גם ב"ביצים" שאותם מצא רבי חנינא בן דוסא. רבי חנינא בן דוסא מצא "ביצים", כלומר אנשים שלא היו מפותחים מבחינה תורנית, והשקיע בפיתוחם הרוחני עד שהפכו להיות תלמידי חכמים המתפרנסים מאחרים ודומים ל"בהמה דקה". אולם רב חמא מקדים את עצמו על פני רבו, ומדגיש את המעלה של ה"ביצים" שהן "מצומקות" והתפרנסו מעמל כפיהם ולא התפתחו מבחינה תורנית.
וכלל האגדות הללו נועד ללמד זכות על הדמויות השונות שקיימות בעם ישראל.
בסוגיה במסכת יבמות (דף טז, א) מובא ציטוט ממפגש שמתרחש בין רבי עקיבא לבין רבי דוסא בן הרכינס וזו לשונו:
"אמר לו (רבי דוסא בן הרכינס): אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר! אמר לו רבי עקיבא: ואפילו לרועי צאן!"
חילופי הדברים שבין גדולי ישראל אלו הם עמומים ביותר, אולם לפי מה שהתבאר לעיל, רבי דוסא בן הרכינס משבח את רבי עקיבא שהתפרסם עוד לפני שזכה להנהיג את הצבור. לפי השקפתו של רבי דוסא בן הרכינס מעלתם של ישראל היא כאשר הם דומים לבהמה גסה ומתפרנסים מעמלם, ולכן הוא משבח את רבי עקיבא שהתפרסם עוד לפני היותו מנהיג של אנשים שדומים ל"בקר". אולם לפי השקפתו של רבי עקיבא מעלתם של ישראל היא כאשר מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ולכן הוא מתקן את רבי דוסא בן הרכינס, ומגלה את דעתו שמעלתו של מנהיג ישראל היא כאשר ינהיג צבור אנשים שדומים ל"צאן".
בסוגיה בשבת (דף לח, א) מובא:
"אמר רב חמא בר חנינא: פעם אחת נתארחתי אני ורבי למקום אחד, והביאו לפנינו ביצים מצומקות כעוזרדין, ואכלנו מהן הרבה."
בספור זה רב חמא בר חנינא מכבד את עצמו יותר מרבו, שהרי הוא מזכיר את עצמו לפני רבו ואומר "אני ורבי", ובנוסף לכך הספור נראה כספור "גסטרונומי" שבא להדגיש מעלת האוכל. (ואמנם יש למעשה השלכה לגבי הלכות שבת, אלא שרב חמא אינו מדגיש את ההשלכה הזו, אלא את עצם האכילה המרובה שאכלו מן ה"ביצים" ה"מצומקות")
אלא שהמעשה שרב חמא מספר נועד לשלב בתוכו גם השקפת עולם. ואגב הדיון ב"ביצים" ממש רב חמא דן גם ב"ביצים" שאותם מצא רבי חנינא בן דוסא. רבי חנינא בן דוסא מצא "ביצים", כלומר אנשים שלא היו מפותחים מבחינה תורנית, והשקיע בפיתוחם הרוחני עד שהפכו להיות תלמידי חכמים המתפרנסים מאחרים ודומים ל"בהמה דקה". אולם רב חמא מקדים את עצמו על פני רבו, ומדגיש את המעלה של ה"ביצים" שהן "מצומקות" והתפרנסו מעמל כפיהם ולא התפתחו מבחינה תורנית.
וכלל האגדות הללו נועד ללמד זכות על הדמויות השונות שקיימות בעם ישראל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
