ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- סמבטיון
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
בקורות ימי עם ישראל מפורסמת דמותו של אלדד הדני, שביקר בקהילות שונות וסיפר שמוצאו משבט דן שגלה לארץ כוש, ובפיו תיאורים תמוהים והלכות שמקצתן שונות מהרגיל. באוצר המדרשים מובאת שאלה ששאלו אנשי קירואן את מר צמח גאון בעניין זה; וזו לשונה (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, ספר אלדד הדני, עמוד 20):
"נודיע לאדונינו כי נתארח בינינו אדם אחד ושמו אלדד הדני משבט דן, וספר לנו כי ארבעה שבטים הם במקום אחד, דן ונפתלי גד ואשר ... ונלחמים עם חמשת (צ"ל שבעת) מלכי כוש ... ומי שהוא רך לבב נותנים אותו לנחלת ה' . ... וכל איש זרוע מהם נותנים אותו לחלק המלחמה, ואינם זזין ממלאכתם , וכשיוצאין אין יוצאין מעורבין. גבורי דן להם שלשה חדשים ידועים רודפים אחר מלחמתם על סוסיהם ואין יורדים מעליהם כל השבוע, ולערב שבת יורדים בכל מקום שהם, וסוסיהם עומדים בכלי זייניהם. ואם לא יבואו עליהם האויבים שובתים השבת כמשפט, ... ובמשלם שלשה חדשים באים עם כל השלל למלך עדיאל ומחלק הכל בשוה לכל ישראל. וכשהמלך מקבל חלקו נותן אותו לחכמים לומדי תורה, ומי שהוא ראוי לחלק נותנים לו חלק. וכן גד וכן אשר ונפתלי עד משלם שנים עשר חדש, וחוזרים. ...
ועוד סיפר לנו, כשחרב בית המקדש עלו ישראל לבבל, עמדו הכשדים על בני משה אמרו להם, שירו לנו משיר ציון, עמדו בני משה וגעו בבכיה לפני הקב"ה וכתתו אצבעותיהם בשיניהם לומר, האצבעות שהיו מכין בהן בביהמ"ק האיך נכה בהן בארץ טמאה, ובא הענן ונשאם עם אהליהם וצאנם ובקרם והוליכם לחוילה והורידם שם בלילה. ועוד אמר לנו, ספרו לנו אבותינו ואבותינו מאבותיהם ששמעו באותו הלילה רעש גדול ובבקר ראו חיל גדול וכבד, והסב להם את הנהר שגולל אבנים וחול במקום שלא היה שם נהר מעולם, והנהר ההוא עדיין גולל אבנים וחול בלי מים ברעש גדול וקול גדול, שאלמלא היה פוגע בהר של ברזל היה מנפצו. והנהר גולל כל ששת ימי השבוע אבנים וחול בלי שום טיפת מים, ובשבת נח . ובשעה שיעריב יום הששי בין השמשות תרד עליו ענן, ואין אדם יכול ליגש אליו עד מוצאי שבת , והוא ששמו סמבטיון ואנו קוראין אותו סבטינו (או סנבטיון), ... והם אסורין מפני שהנהר מקיף עליהם. ..."
ועוד סיפר לנו, כשחרב בית המקדש עלו ישראל לבבל, עמדו הכשדים על בני משה אמרו להם, שירו לנו משיר ציון, עמדו בני משה וגעו בבכיה לפני הקב"ה וכתתו אצבעותיהם בשיניהם לומר, האצבעות שהיו מכין בהן בביהמ"ק האיך נכה בהן בארץ טמאה, ובא הענן ונשאם עם אהליהם וצאנם ובקרם והוליכם לחוילה והורידם שם בלילה. ועוד אמר לנו, ספרו לנו אבותינו ואבותינו מאבותיהם ששמעו באותו הלילה רעש גדול ובבקר ראו חיל גדול וכבד, והסב להם את הנהר שגולל אבנים וחול במקום שלא היה שם נהר מעולם, והנהר ההוא עדיין גולל אבנים וחול בלי מים ברעש גדול וקול גדול, שאלמלא היה פוגע בהר של ברזל היה מנפצו. והנהר גולל כל ששת ימי השבוע אבנים וחול בלי שום טיפת מים, ובשבת נח . ובשעה שיעריב יום הששי בין השמשות תרד עליו ענן, ואין אדם יכול ליגש אליו עד מוצאי שבת , והוא ששמו סמבטיון ואנו קוראין אותו סבטינו (או סנבטיון), ... והם אסורין מפני שהנהר מקיף עליהם. ..."
הפרטים שבספורו של אלדד הדני מעוררים תמיהה מרובה.
א. מדוע הכשדים פנו דווקא ל"בני משה", ולא לבני לויים אחרים שהיו ידועים כמנגנים בבית המקדש? 1
ב. כיצד יתכן נהר שזורמים בו רק חול ואבנים ללא מים?
ג. בפסיקתא רבתי (איש שלום, לא) מבואר שהלויים ש"קצצו את אצבעותיהם" זכו בשכר זאת לאריכות ימים וזכו לחזות בשיבת ציון. ואילו במדרש שלפנינו מבואר שבני משה ש"קצצו את אצבעותיהם" הוגלו מעבר לסמבטיון? מדוע קיימת גישה כה שונה למעשה האצילי הזה?
מר צמח גאון ובני משה
מר צמח גאון מאשר את דבר קיומו של הנהר הפלאי, וזו לשון תשובתו:
" ... וכי בני משה אצלם ונהר סמבטיון מקיף עליהם - אמת אמר, שכך אומרים חז"ל במדרש שהגלה נבוכדנצר לוים בני משה ששים רבוא וכיון שהגיעו לנהרות בבל הם וכינוריהם אירע להם כמו שסיפר לכם ר' אלדד. וקודם ביאת אבותינו לארץ כנען הם נתעסקו במלחמות ושכחו המשנה שלקחו מפי יהושע (צ"ל מפי משה)."
אלא שתשובתו של מר צמח גאון מעוררת קשיים נוספים.
1. בתורה מבואר שבעקבות חטא העגל, שבט לוי הופרד משאר העם, ואינו יוצא להילחם בכבוש את הארץ, וכן נפסק ברמב"ם. 2 ואם כך קשה כיצד אומר מר צמח גאון על הלויים בני משה: "וקודם ביאת אבותינו לארץ כנען הם נתעסקו במלחמות"?! האם בניו של משה רבנו המרו את פיו עוד בחייו?!
2. כיצד יתכן שהצבור העצום שהתפתח מבני משה, צבור של ששים רבוא (שש מאות אלף) לויים, אינו מוזכר במפורש בכל התנ"ך?
עזרא ו"קצוצי אצבעות"
במאמר הקודם "הלויים ולוחמי בר כוכבא קצוצי האצבעות" התבאר שנבוכדנצר והכשדים נלחמו בישראל גם מלחמה רוחנית ולשם כך הם חיפשו אנשים שיבארו ויפרשו להם את צפונות התורה. הלויים היו ידועים בתור מורי התורה, אולם הלויים הגולים הציגו את עצמם בפני נבוכדנצר כחסרי בינה תורנית. ולכן נשלחו לעבודה למשימות פשוטות של חקלאות וכדומה.
חז"ל משתמשים במום של חסרון "אצבע" כסמל לחסרון "בִּינָה-תורנית", מפני ששניהם מומים שאינם ניכרים מרחוק, וגורמים לחוסר התאמה לתפקיד. וחז"ל מרמזים שהלויים זכו עקב סירובם למלא את בקשת הכשדים לאריכות ימים, וזכו לראות את המקדש השני בבניינו.
לאור זאת צריך להבין שגם הספור על "בני משה ש"קצצו את אצבעותיהם" ונכלאו מעבר ל"סמבטיון", הוא ספור משלי. ומחמת התלאות שעברו על אלדד הדני 3 הוא הפך את המשל למציאות חיה.
בעם ישראל קיימת מסורת עתיקה על הנהר הפלאי סמבטיון. בירושלמי 4 הוא נקרא סנבטיון, ובבבלי 5 הוא נקרא סבטיון, ומסופר שם שהוא זורם במשך ששה ימים ושובת ביום השביעי. המסורות שמופיעות במדרשים 6 מוסיפות לספר שזורמים בו אבנים ולא מים.
הסמבטיון, "בני משה", ותרגום יונתן
מדרשי חז"ל מספרים שהכשדים פנו ללויים כדי שיבארו להם את התורה, אך האם הכשדים פנו ללויים בלבד?
וזו לשון "אליהו רבה" (איש שלום, כח):
"כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ וגו', מלמד שהטילו בהם כשדיים תילין תילין (ערמות ערמות) של הרוגים ואמרו: 'שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן'. אמרו להן: שוטי עולם, אילו שרנו לא גלינו מארצנו. משלו משל, למה הדבר דומה, לבת מלך שנשאת לבן מלך, אמר לה, מזגי לי את הכוס אם לאו הריני מגרשיך; לא מזגה לו, וגרשה. לסוף שגרשה הלכה ונשאת למוכי שחין אחד, אמר לה: מזגי לי את הכוס; אמרה לו: שוטה שבעולם, אני כל עצמי לא נתגרשתי אלא שלא מזגתי את הכוס, אתה שאינך אלא כאחד מעבדי עבדיי, אתה אומר לי, מזגי לי את הכוס.
כך ישראל, אמרו להן כשדיים: 'שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן'. אמרו להן: שוטי עולם, 'אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' [עַל אַדְמַת נֵכָר]'?!"
כך ישראל, אמרו להן כשדיים: 'שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן'. אמרו להן: שוטי עולם, 'אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' [עַל אַדְמַת נֵכָר]'?!"
המדרש הזה אינו כפשוטו, שהרי הלויים נגנו בבית המקדש אפילו בשעת החורבן ממש 7 ; אלא שכוונתו שהכשדים פנו לכל ישראל כדי שיבארו להם את התורה. והללו סירבו, והצטערו שלא עסקו בביאורה עוד בזמן שהיו בארצם. אך מה עניינם של שאר השבטים ל"שירת התורה"? שאר השבטים נועדו להיות אנשי עמל, ומדוע הם מקוננים שלא שרו את שירת התורה בהיותם בארצם?
כדי לענות על השאלה הזו צריך לעיין בתרגום יונתן בן עוזיאל. וזו לשון הכתוב (שמות לד, י):
"וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ:
וזו לשון התרגום יונתן שם:
"ואמר הא אנא גזר קיים, דלא אשלחיף עמא הדין בעם אוחרן, ברם מינך יפקון אוכלוסין דצדיקין, קביל כל עמך אעביד פרישן להון, בזמן דיהכון בשבייתא על נהרוות בבל, ואסיליקינון מתמן ואשרינון מן לגיו לנהר סמבטיון, וכהינון פרישן לא אתבריו בכל דיירי ארעא ובכל עממיא, ויחמון כל עמא דאנת שרי ביניהון ביומא ההוא ית עובדא דה' ארום דחיל הוא דאנא עביד עמך."
תרגום יונתן מתרגם את הכתוב באופן מילולי, אך הוא מוסיף שתי תוספות עיקריות, התוספת לגבי הבנים שיצאו ממשה, והתוספת לגבי הסמבטיון.
הרב כשר כתב ב"תורה שלמה" 8 שהתרגומים השונים, תרגום יונתן ותרגום ירושלמי ותרגום אונקלוס, הם קדומים ביותר והם מתקופת עזרא הסופר. כך שהספור על נהר הסמבטיון הידוע, הוא סיפור עתיק שהיה קיים בעם ישראל כבר בתקופת עזרא.
כדי להרחיב בכוונת התרגום צריך לחזור ולעיין במה שהתרחש לפני כן.
חטא העגל
בזמן שמשה רבנו שהה בהר סיני כדי לקבל את לוחות הברית, בני ישראל עבדו לעגל, והקב"ה רצה להענישם. וזו לשון הכתוב (שמות לב, ז-יא):
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ ... וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל : וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:"
הקב"ה הציע להקים עם חדש שיצא מזרעו של משה, עם שיהיה מוכן לקבל את התורה. אולם משה מסרב להצעה הזו, ומתחנן לקב"ה שלא למחות את עם ישראל.
תרגום יונתן מגלה, שהקב"ה קיבל את תחינתו של משה ולא מחה את עם ישראל, אך הקב"ה לא חזר בו מהצעתו להקים עם חדש שיקום מבניו של משה. התוספת " דלא אשלחיף עמא הדין בעם אוחרן, ברם מינך יפקון אוכלוסין דצדיקין " - מגלה שמזרעו של משה יקום צבור גדול של צדיקים. ולפי הרקע הקודם ברור שצדקותם של בני משה תהיה בנטייתם ומוכנותם הנפשית לקבל ולהפיץ את התורה.
אך כידוע, שבט לוי לא חטא בעגל והיה מוכן לקבל את התורה. ולכן מעתה יש בעם ישראל שתי קבוצות לויים: לויים בני יעקב, ולויים בני משה. והמשותף לשתי קבוצות הלויים הללו הוא ששתיהן רוצות לקבל ולהפיץ את התורה.
משה, שפיר קאמרת
בתלמוד מובאת מסורת שמקבילה לדברי התרגום יונתן, ומבואר בה שמניינם של "בני משה" הגיע ל"ששים רבוא" 9 . מר צמח גאון מנסה מצד אחד לאשר את קיום המסורת ומצד שני הוא מנסה לרמז שמדובר במשל שמסתתרת תחתיו השקפת עולם. קשה להבין את המסורת הזו כפשוטה, מפני שאם כך יקשה כיצד התנ"ך מתעלם מצבור כה גדול של "ששים רבוא"?! הספור הפלאי של מר צמח גאון על בני משה שיצאו לעסוק במלחמות עוד לפני כניסת ישראל לארצם, עונה על כך!!
"ששים רבוא" הוא מספר כולל של עם ישראל, והוא מייצג באופן מיוחד את צבא המלחמה 10 . כל עם ישראל יוצאי הצבא - הם "בני משה"!!! ולכן התנ"ך אינו מזכיר אותם באופן מיוחד. המדרש שמספר שהכשדים פנו ללויים "בני משה" אינו חולק על המדרש שמספר שהכשדים פנו לעם ישראל; מפני שעם ישראל הם הלויים "בני משה".
בתלמוד מצאנו כמה פעמים שרב ספרא מכנה אמורא אחר בשם "משה". 11 מדוע הוא קורא לו בשם "משה"? ר' צדוק הכהן מלובלין כתב על כך (דובר צדק, פרשת אחרי מות, ד): "שכאשר אדם מחדש דברי תורה - נדבק בשורש משה".
רעיון זה טמון בתרגום יונתן, וכוונתו לרמז שכל אחד מישראל שמחדש בתורה ומלמדה הוא "בן" של משה. כל אחד ואחד מעם ישראל הוא בן רוחני של משה, כל אחד מעם ישראל הוא "לוי - בן משה".
הצדיקים שיצאו ממשה
אך אם כל אחד ואחד מעם ישראל הוא "לוי בן משה", מדוע מצאנו שכאשר ישראל נכנסו לארצם "כל אחד ואחד נכנס לכרמו"? 12 מדוע לא מצאנו את כל אחד מישראל עוסק בתורה ומלמדה? והרי הם לויים "בני משה"?!
אלא שבפניו של כל אחד ואחד מ"בני משה" קיימת התלבטות במה לבחור.
כל אחד מ"ששים רבוא בני משה" נמנה בכוח (באופן פוטנציאלי) עם צבא מורי התורה, אך מצד שני הוא נמנה בפועל עם צבא המלחמה שצריך לכבוש את הארץ ולעמול במלאכות ולתת מעשר מפירותיו ללויים הרגילים. והתרגום יונתן מלמדנו, שבכל בחירה הוא יהיה שייך ל" אוכלוסין דצדיקין " שיצאו ממשה. בין אם יבחר להילחם באופן גשמי - כחלק מאוכלוסיית הצבא שהוא שייך אליו בפועל; ובין אם יבחר ללמוד תורה וללמדה - כחלק מאוכלוסיית הצבא הרוחני שהוא שייך אליו בכוח; הוא נחשב ל"צדיק" וכשייך ל"בני משה".
ומר צמח גאון מגלה לנו ברמזיו, שעוד לפני הכניסה לארץ - הם כבר בחרו לעסוק במלחמות; ושכחו את המשנה שלמדו מפי משה.
הסמבטיון - "וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב)
כאשר הקב"ה התגלה למשה הוא התגלה אליו במראה סנה בוער שאינו כלה. מה משמעות הגלוי הזה?
וזו לשון הילקוט שמעוני (שמות, קסט):
" וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל - רמז לו אע"פ שישתעבדו בארבע מלכויות אינן כלין."
כדי שעם ישראל יתקיים בתור עם עצמאי צריך שיהיה גורם שיאחד את בני העם וימנע מהם להתבולל בקרב העמים הזרים.
כאשר עם ישראל היה בשעבוד מצרים הם נחשבו לעם בזוי של עבדים, ולכן המצרים לא רצו להתחתן עימם. וכאשר עם ישראל שהה בתור ממלכה עצמאית בארצו, גבולות הממלכה שמרו עליו מהתבוללות. אולם מה ישמור על עם ישראל בתור עם עצמאי כאשר יגיע לגלות הראשונה - לנהרות בבל? ומה ישמור עליו בשאר הגלויות האחרות?
רבנו סעדיה גאון כתב (אמונות ודעות, ג, ז) "שאומתינו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה". לימוד התורה מסוגל לשמור את עם ישראל גם בהיותו בגלות בתוך עמים אחרים, ומונע מבני העם להתבולל.
אולם מה יעשו בני העם שאינם לומדים תורה? מה ימנע מה"לויים בני משה" מלהתבולל?
החול ואבני הסמבטיון, והרכיבה על הסוס
שמירת השבת היא הגורם שמונע התבוללות של עם ישראל!!
ישראל שמרו את השבת - והשבת שמרה אותם. העמל והתלאות של ימי ה"חול" היו עלולים לשחוק אותם לגמרי ולהביא להתבוללות בין העמים הזרים. אך המנוחה והשמחה שהיו להם בשבתות החזירו להם החזירה להם את "נשמתם" וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע.
אין בהיסטוריה האנושית פלא גדול יותר מאשר קיומו של עם ישראל בגלות בין עמים זרים, וכפי שאומר התרגום יונתן בהמשך דבריו על הסמבטיון הפלאי - "וכהינון פרישן לא אתבריו בכל דיירי ארעא ובכל עממיא".
רבים תמהו מהם הכבלים שמנעו מעם ישראל מלהתבולל; והתשובה הפשוטה נמצאת בדברי אלדד הדני על בני משה "והם אסורין מפני שהנהר מקיף עליהם" - ו"הנהר" הוא "השבת" עצמה.
אין במציאות נהר שזורמים בו רק חול ואבנים. כוונת האגדה לרמז שבמשך ימות השבוע עוסק עם ישראל בענייני "חול", וההמולה והרעש של ימות החול דומה לרעש עצום של אבנים מתגלגלות. ורק בכניסת השבת כאשר עם ישראל שובת ממלאכתו, יורד עליהם "ענן" רוחני של קדושה. ו"הסמבטיון" (השבת) חוסם ומונע מהם לעבור אותו ולהתבולל בין העמים.
רכיבה על סוס ותילי תילים של הרוגים
גם הרכיבה שאלדד הדני מספר עליה: " רודפים אחר מלחמתם על סוסיהם ואין יורדים מעליהם כל השבוע, ולערב שבת יורדים בכל מקום שהם " - לא תיתכן כפשוטה. רכיבה על סוס היא סמל באגדות חז"ל, והיא מסמלת יציאה לעמל המלאכות להשגת העושר שעם ישראל זקוק לו לצורך גאולתו, וכפי שהתבאר במאמר "בר כוכבא וגיוס לומדי תורה לצבאו".
ואלדד הדני מספר "ומי שהוא רך לבב נותנים אותו לנחלת ה' . ... וכל איש זרוע מהם נותנים אותו לחלק המלחמה, ואינם זזין ממלאכתם ". תיאור זה שאוב מאגדות חז"ל שמטרתן ללמד סנגוריה על אלו שבחרו לצאת ולהילחם כלוחם רגיל ולעמול במלאכות, ולא בחרו ללמוד תורה וללמדה. והסנגוריה הזו רואה בהם את האמיצים והגבורים!
האם כל אגדות חז"ל מלמדות את הסנגוריה הזו?
כזכור, מדרש "אליהו רבה" (שהובא לעיל), מתאר את הארוע הנ"ל באופן אחר, והוא מספר שהכשדים הטילו מישראל תילי תילים של הרוגים. המדרש הזה מרמז שמי שמתחבא מעבר ל"סמבטיון", ובכל ימות החול הוא עמל מבוקר עד ערב, ואינו מסוגל לפנות לעצמו זמן להגות בתורה - נמשל ל"הרוג". מי שחסר "בינה תורנית" - נמשל ל"הרוג". 13
והמדרש הזה מרמז שישראל מודים שהם טעו כאשר בחרו לעסוק בצד הגשמי; והם עצמם אומרים שאם היו שרים את "שירת התורה" לא היו גולים מארצם.
האם מדרש "אליהו רבה" חולק על האגדות על "בני משה"? אפשר ליישב קושי זה לפי דברי הליקוטי מוהר"ן (בתרא, סח), וזו לשונו:
"עיקר שלמות הצדיק שיוכל להיות למעלה ולמטה, שיהיה יכול להראות למי שהוא למעלה ונדמה בדעתו שהוא במדרגה עליונה, יהיה מראה לו שהוא ההפך. וכן להפך, למי שהוא למטה מאד במדרגה התחתונה, בתוך הארץ ממש, יהיה מראה לו שאדרבא, הוא סמוך להשם יתברך:"
ולפי דבריו מיושב הקושי. האגדות על "בני משה" מראות לעמלי המלאכות ולמי שאוחזים בחרב הגשמית, שהם הקרובים ביותר אל הקב"ה והם " אוכלוסין דצדיקין ". אולם כדי שדעתם לא תזוח עליהם, "אליהו רבה" מרמז להם שהם נחשבים ל"הרוגים". וכן להיפך, כדי שדעתם של עמלי התורה לא תזוח עליהם, באות האגדות על "בני משה" ומרמזות להם - שהאמיץ הוא מי שיצא לאחוז חרב גשמית.
ולפי מה שהתבאר, "על פני המים" של ה"סמבטיון" מרחפת רוח של לימוד זכות על הקבוצות השונות שבעם ישראל, ושאיפה שכל קבוצה תראה בחבירתה " אוכלוסין דצדיקין ".
^ 1 וראה בדברי הימים א טו, טז-כא.
^ 2 וזו לשון הרמב"ם (שמיטה ויובל יג, י-יא): "כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, ... שנאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל ... ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ..."
^ 3 וכפי שרב צמח גאון מסביר לאנשי קירואן בהמשך דבריו לגבי ענין אחר.
^ 4 ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ה
^ 5 בבלי סנהדרין דף סה, ב
^ 6 בראשית רבה יא, ה; מדרש תנחומא שלח, הוספה ו.
^ 7 כמבואר במסכת ערכין דף יא, ב
^ 8 וראה בדבריו בחלק כ"ד ובחלק ל"ה. וראה שם כשם שבתלמוד נוספו לפעמים הערות שהיו כתובות בצד הגליון לתוך הגליון עצמו, כך יתכן שנוספו הערות כאלו גם בתוך התרגומים עצמם. אך למעט מקרים בודדים הרי שרוב מה שנמצא בתרגומים הוא מתקופת עזרא הסופר.
^ 9 ברכות דף ז, א
^ 10 וראה ב"העמק דבר" (במדבר א, א)
^ 11 "אמר ליה רב ספרא: משה, שפיר קאמרת?" (שבת דף קא, ב; סוכה דף לט, א; ביצה דף לח, ב)
^ 12 אליהו רבה (איש שלום) פרשה יב
^ 13 משל זה עצמו מוזכר בדברי עשיו האַדְמוֹנִי: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". הבכורה האמורה היא נטילת התפקיד של מורי התורה, יעקב היה "יֹשֵׁב אֹהָלִים" ולומד בבית מדרשם של שם ועבר, ונטייתו הפנימית התאימה לתפקיד. אך עשיו הרגיש שנטייתו הפנימית היא לחיי המעשה, ולדעת יושבי בית המדרש הוא נמשל ל"הרוג". ואם כך, אם "אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" – "לָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?"
^ 2 וזו לשון הרמב"ם (שמיטה ויובל יג, י-יא): "כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, ... שנאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל ... ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ..."
^ 3 וכפי שרב צמח גאון מסביר לאנשי קירואן בהמשך דבריו לגבי ענין אחר.
^ 4 ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ה
^ 5 בבלי סנהדרין דף סה, ב
^ 6 בראשית רבה יא, ה; מדרש תנחומא שלח, הוספה ו.
^ 7 כמבואר במסכת ערכין דף יא, ב
^ 8 וראה בדבריו בחלק כ"ד ובחלק ל"ה. וראה שם כשם שבתלמוד נוספו לפעמים הערות שהיו כתובות בצד הגליון לתוך הגליון עצמו, כך יתכן שנוספו הערות כאלו גם בתוך התרגומים עצמם. אך למעט מקרים בודדים הרי שרוב מה שנמצא בתרגומים הוא מתקופת עזרא הסופר.
^ 9 ברכות דף ז, א
^ 10 וראה ב"העמק דבר" (במדבר א, א)
^ 11 "אמר ליה רב ספרא: משה, שפיר קאמרת?" (שבת דף קא, ב; סוכה דף לט, א; ביצה דף לח, ב)
^ 12 אליהו רבה (איש שלום) פרשה יב
^ 13 משל זה עצמו מוזכר בדברי עשיו האַדְמוֹנִי: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". הבכורה האמורה היא נטילת התפקיד של מורי התורה, יעקב היה "יֹשֵׁב אֹהָלִים" ולומד בבית מדרשם של שם ועבר, ונטייתו הפנימית התאימה לתפקיד. אך עשיו הרגיש שנטייתו הפנימית היא לחיי המעשה, ולדעת יושבי בית המדרש הוא נמשל ל"הרוג". ואם כך, אם "אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" – "לָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?"
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
