ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עמרם בן סולטנה
סוגיא בכט. "אלא אמר רבא".
חידושי הריטב"א שם.
חידושי ר' יונה שם.
חידושי רשב"א שם.
חידושי רמב"ן מב. ד"ה "אכלה האב שנה".
חידושי הרמב"ן לה: ד"ה "דאי לא".
תוס' כט. ד"ה "שתא קמייתא".
קצות החושן סי' ק"מ ס"ק ב'.
קצות החושן סי' קל"ה ס"ק ב'.
מהי הראיה בחזקת ג' שנים?
הגמרא בדף כט. מבררת מהו המקור לחזקת ג' שנים ומסיקה "אלא אמר רבא שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה תרתי ותלת מיזדהר, טפי לא מזדהר."
כל הראשונים עמדו על השאלה, מדוע סיבה זו מספיקה ליצור חזקה, הרי העובדה שהאדם לא שומר על שטרו אינה מהווה ראיה שהשדה שלו.
הסבר הריטב"א והרמב"ן
הריטב"א מבאר ששורת הדין כיוון שיושב בקרקע ואוכל זו ראיה מיידית, כעין שהתפיסה מהווה ראיה במיטלטלין, אלא כיוון דקרקעות ועבדים בני שטר הם, אם אין לו שטר ריעא טענתיה. ומדמה זאת לאשה הטוענת עתה גירשתני ואין לה גט. מהשוואתו למיטלטלין משמע שהחזקה מועילה מדאורייתא, כמו שבמיטלטלין התפיסה מועילה מדאורייתא.
הרמב"ן בדף מב. אמר את אותם הדברים, אלא שבדף לה: כתב במפורש שזוהי תקנת חכמים, ואם כן צריך לבאר דבריו באופן אחר. הרמב"ן שם בדף מב. מביא שיש מפרשים שסברו שלקטן אין חזקת ג' שנים, מכיוון שלאו בר איזדהורי בשטריה הוא, ולכן גם אין טעם למחות בו, ומכיוון שאין סיבה למחות אין חזקה. הרמב"ן דוחה דבריהם, שהחזקה אינה מבוססת רק על ההיזהרות בשטר, מטרת המחאה אינה רק כדי שישמור השני על שטרו אלא באופן טבעי אדם צריך למחות, ואם אינו מוחה מוכח שהשדה אינה שלו, אלא שבתוך ג' שנים יש ריעותא של אחוי שטרך.
על מנת לישב את דברי הרמב"ן זה עם זה, צריך לומר שאמנם זו תקנת חכמים, אך עדיין צריך טעם לתקנה, מדוע מוציאים קרקע מהמרא קמא, והתשובה לכך היא ששתיקת המרא קמא היא רגלים לדבר שהקרקע שייכת למחזיק. אמנם אין זו ראיה מספיק חזקה כדי להוציא ממון מעיקר הדין אלא רק סיבה מספקת לתקן תקנה.
הדמיון לתפיסה במיטלטלין
צריך להוסיף עוד נקודה בריטב"א, ולכאורה גם ברמב"ן, הריטב"א דימה חזקה זו לתפיסה במיטלטלין. ברור שאין זה דמיון מוחלט, שהרי קרקע בחזקת בעליה עומדת, ומעצם האחיזה אין ראיה אלא רק מהשתיקה, ואילו במיטלטלין עצם האחיזה היא ראיה. אלא הדמיון הוא רק בתוצאה, שבשני המקרים בסופו של דבר מוכח שהם שייכים למחזיק.
הקצות בסי' ק"מ הבין בדברי הרמב"ן, שהחזקה מועילה מהתורה.
האחרונים שאלו על הרמב"ן והריטב"א, מדוע אם המערער טוען שמחה, אנו מטילים עליו את הצורך להוכיח שמחה ולא המחזיק צריך להוכיח שלא מיחו בו, הרי העובדה שלא מיחו בו היא הראיה שהקרקע שייכת לו, ועליו מוטל להביא את הראיה, אם רוצה להוציא הקרקע מיד המרא קמא.
וצריך להסביר בריטב"א וברמב"ן שהיושב בקרקע מוגדר "מוחזק" כמו במיטלטלין, הישיבה אינה מהווה רק ראיה אלא גם מוחזקות, אלא שבקרקע רק אם השני שתק הוא נחשב מוחזק. כיוון שכך, כל עוד לא שמענו שהייתה מחאה, מבחינתנו הוא המוחזק, עד שיביאו ראיה שהייתה מחאה.
הקצות בסי' קל"ה הביא את הגמרא שבעבד קטן לאלתר הווי חזקה, בשונה מעבד גדול שרק לאחר ג' שנים הווי חזקה, ומקשה משם על הרמב"ן הסובר שהרעותא של אחוי שטרך גוברת על הראיה של שתיקת המרא קמא, מדוע בעבד קטן אין ריעותא של אחווי שטרך תוך ג'. ועונה שיש ראיות חזקות שגוברות על הרעותא של אחווי שטרך, כפי שרואים בדף לה: שאי דלא ליה צנא לפירי נאמן לאלתר, אעפ"י שיש ריעותא.
על פי הסברנו בריטב"א אין צורך ליישב כדברי הקצות. רק בקרקעות שהמוחזקות תלויה בשתיקה יש ריעותא של אחוי שטרך, אולם תפיסת עבד נחשבת כמוחזקות במיטלטלין לגמרי, ואדם שמוחזק לגמרי אינו זקוק לשמור השטר וממילא אין לו רעותא בכך שלא שמר על השטר.
שיטת ר' יונה - תקנת חז"ל גורמת לראיה מדאורייתא
לר' יונה יש שיטה שונה בסוגיא. הוא מבאר שמכיוון שיותר מג' שנים לא מיזדהר איניש בשטריה, הטילו על המרא קמא למחות עד אז, ובגלל שתקנו זאת, אם לא מחה מוכח שמכר הקרקע.
תקנת חז"ל גורמת לראיה מדאורייתא.
על פי דבריו נוכל להבין תוס' בב"מ קי.. הם שואלים שם מדוע המרא קמא לא נאמן תמיד נגד המוחזק ג' שנים במיגו שיכל לומר שנתן לו השדה במשכנתא (=משכון), ועונים שזה מיגו במקום אנן סהדי, אם לא היה מוכר לו אנן סהדי שלא היה שותק לו.
לאחר תקנת חז"ל שצריך למחות, זה כבר נהפך לראיה מדאורייתא, ואדם שאינו מוחה מוכח שהקרקע כבר אינה שלו.
לרמב"ן - גם לאחר התקנה אין ראיה מדאורייתא
ברמב"ן בדף לה: רואים שלא סבר כך, אלא לשיטתו גם לאחר התקנה, אין כאן ראיה מדאורייתא. גם בדף מב. בשונה מהריטב"א קרא לכך "רגלים לדבר" ולא "ראיה" וגם לא דימה זאת לתופס מיטלטלין. ועוד, הרמב"ן שם הוסיף ואמר שלכאורה לפי דבריו קטן יוכל לומר איבדתי שטרי, אלא ודאי שאין זה נכון שאם כן נמצא מרוויח מכך שלא יכול לשמור.
אם היה סובר הרמב"ן כריטב"א שיש כאן ראיה מהתורה שהשדה של המחזיק, לא יובנו דברי הרמב"ן, מה בכך שירוויח הרי מוכח שהשדה שלו, אלא כפי שאמרנו לפי הרמב"ן זה רק רגליים לדבר ותקנה דרבנן, ולא ראיה מהתורה. אמנם גם לשיטתו יש דמיון מסוים למיטלטלין, כפי שאמרנו למעלה, אך הדמיון קטן יותר, שכן הוא רק ברמת ה'דרבנן' ולא מדאורייתא כשיטת הריטב"א.
בדף לה: א"ר אבא אי דלא ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה, א"ר זביד ואם טען ואמר לפירות הורדתיו נאמן בתוך ג' שנים, אבל לאחר ג' שנים לא. ורב אשי מקשה, אם-כן, אם אכן הורידו לפירות מאי הוה ליה למיעבד. התוס' מבארים שרב אשי רק בא לשאול איזו תקנה ניתן לעשות, אך ודאי לא בא לחלוק ולומר שנאמן, כי אם כן דבריו לא יתיישבו עם דברי רבא שעד ג' שנים מיזדהר איניש בשטריה וטפי לא, שהרי לעולם צריך לשומרו שמא יטעון המרא קמא לפירות הורדתיך. הקצות מוכיח מדברי התוס' שסבר שחזקת ג' שנים היא תקנת חז"ל, אחרת הסדר היה הפוך, דין החזקה היה תלוי ונובע מטבע בני האדם לשמור ג' שנים, ולא החזקה קובעת את ההתנהגות, אולם אם זו תקנה, שאלת התוס' היא למה תקנו תקנה היכולה להביא לידי הפסד.
יש להוכיח זאת גם מתוס' בדף מ., שם שואלים תוס' כיצד כותבים שטר על מחאה, הרי אין כותבים שטר אלא מדעת המתחייב, ועונים שתקנת חכמים היא כדי לבטל את החזקה בעדות כלשהו, שבדבר מועט מבטלים החזקה. משמע שחזקה זו לא ראיה חזקה, אלא רק תקנה ולכן אפשר בדבר מועט לבטלה.
ראיה נוספת יש להביא מדברי תוס' ד"ה "שתא" בדף כט. על דברי רבא שטעם החזקה הוא שעד ג' שנים שומרים על השטר. שואל התוס' למה אומרים שהמקור הוא מסברא ולא אומרים גם בשיטת חכמים שלמדו זאת משור המועד, כפי שאומרים בדעת ר' ישמעאל.
קושייתו אינה מובנת לכאורה, הרי סברא זו סיבה חזקה מאד, אלא ודאי הבין שזו רק תקנת חז"ל המבוססת על סברא זו, ולכן שאל מדוע יש צורך לחדש תקנה, ואי אפשר ללמוד משור המועד, שמדאורייתא יש חזקה.
הסבר הרשב"א
ברשב"א מובא הסבר חדש בסוגיא. הוא מפרש שאנו חושדים במערער שהוא בכוונה בא למחות רק עכשיו לאחר ג' שנים, ולא קודם, משום שידע שעד ג' שנים מזדהר איניש בשטריה. מכך שלא בא קודם הוא מיחזי כמערים. ומוסיף הרשב"א שאנשים רגילים לשמור עד ג' שנים בגלל שבדרך כלל מי שמוחה עושה זאת עד ג' שנים.
מלשונו "מיחזי כמערים" נראה שאין זו ראיה חזקה שבכוחה להוציא ממון מהמוחזק, לכן נראה להסבירו כריטב"א, שסברא זו מצטרפת לחזק את מוחזקותו, וממילא המערער נחשב המוציא.
על פי המשך דברי הרשב"א נוכל לענות על שאלת הקצות על תוס' באופן נוסף.
הקצות שאל מדוע התוס' מבין שהשמירה על השטר תלויה ביכולת המרא קמא לערער, הרי זה הפוך, טבע האנשים בשמירה על שטר גרם להלכה עד מתי יכול המרא קמא לערער. מכך דייק הקצות שהחזקה היא תקנת חז"ל.
לפי דברי הרשב"א רואים שטבע האנשים בשמירה על השטר תלוי ברגילות האנשים לערער, ואם כן שאלת התוס' היא, אם המרא קמא היה יכול לערער לעולם, זה היה גורם לכך שאנשים ישמרו שטרותיהם לעולם.
לחץ כאן לשיעור בשיטת הרמב"ם בעניין חזקת שלוש שנים
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
