המשומדים גרועים מהגויים אך ראויים לאהבה

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
עם ישראל
היחס למי שאינו שומר מצוות

קטגוריה משנית

ספריה
קומי אורי
יד - אהבת ישראל

4219

11 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מרת שרה צינא ע"ה בת הגה"ק האדמו"ר מסוכצ'וב זצ"ל

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

במאמר זה נעסוק בתוכן ההלכתי של אהבת ישראל כלפי אלה שאינם שומרים תורה ומצוות, ומוגדרים לצורך הדיון כמזידים ממש, או פושעים להכעיס. לא נעסוק במה שכבר הלכו בו הנמושות בשאלת הגדרת האנשים המכונים בימינו "חילוניים" והיחס כלפיהם. דברי ה"חזון איש" בהלכות שחיטה סימן ב אות טז ידועים, כפי שידועים דברי אלה שדנו בדבריו ובהשלכות המחשבתיות והמעשיות שלהם. אנו נעסוק באהבת ישראל כלפי אנשים שהתבוננות הלכתית ומעשית תראה שוודאי שאינם ציבור או קבוצה שלמה ח"ו אלא יחידים - אם אנשים כאלה קיימים בכלל - שהוגדרו ביד החזקה בהלכות תשובה פרק ג הלכה ו ואילך כיהודים "שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים". אם יגיע המתבונן להחלטה שאנשים כאלה אינם קיימים כלל בימינו, יהיו דברינו בבחינת דרוש וקבל שכר, שניתן ללמוד מהם על-אודות עקרון הלכתי חשוב שאפשר ליישמו גם בנסיבות מעשיות.

אנו נעסוק כאן רק בהיבט ההלכתי של אהבת ישראל כלפי אותם רשעים, ולא בהיבט הרגשי והמחשבתי של אהבה זו. נראה לע"ד שהרגש והמחשבה צריכים ללכת בעקבות ההוראות הברורות של ההלכה, ולא להיפך.

המחלוקת בעניין מעמדו ההלכתי של יהודי משומד
מהר"י בירב בתשובה (סימן לט) מביא מחלוקת בעניין היהודים שהשתמדו מחמת רדיפות הדת בספרד. אף כי הוא מכנה אותם "אנוסים", מדברי מהרשד"ם בתשובה (אבן העזר י) נראה שחכמי ישראל לא החשיבו את כולם כאנוסים מבחינת ההלכה, כיוון שהיתה להם אפשרות לעזוב את ספרד ולהפטר מן האונס. וכך אומר מהר"י בירב:

"...אבל בענין בני האנוסים הראשונים שנטמעו בין הגוים יש מהם ד' או ה' דורות נפל מחלוקת בין רבני ספרד עם בית הרב רבי דוראן ז"ל. שלדעת חכמי ספרד אותם שכבר נטמעו בין הגויים שהם כגויים גמורים לכל הדברים. והטעם שאמרו שהורתם ולידתם אינה בקדושה, כיון שהיו עובדי ע"ז... אבל כתב הר"ר צמח בן בתו של הרב ר' דוראן ז"ל (תשובת יכין ובועז ח"א סי' ע"ה) וז"ל אחר כמה משא ומתן שהשיב בתשובה אחת בענין אותם האנוסים העולה לידנו בנדון שלפנינו שהמשומד והמשומדת דינם לענין עריות כישראל ובנים אשר יולדו להם ג"כ כך הוא דינם ולפיכך גיטם גט וקדושתם קדושין".

מהר"י בירב נוטה לקבל את הכרעת הרשב"ץ שלעניין עריות דין המשומד כדין ישראל, אבל לעניין ירושה ושאר מצוות התורה הוא אומר: "ואני אומר שאפילו לדעת הרב, בענין נחלה יודה שאין להם דין ישראל כלל. ואם תדקדק בלשונו תבין זה בהדיא שכתב שהכלל עולה בידינו שהמשומד והמשומדת דינם לענין עריות כישראל, משמע בהדיא דדוקא לענין עריות, אבל לענין שאר דברים הרי הם כגוים גמורים לכל דבריהם. וכך נראה מלשון התלמוד וכמה דוכתי שאמרו שישראל עובד ע"ז הרי הוא כגוי גמור לכל דבריו, ולא הוציאו בתלמוד שיש להם שום יחס עם ישראל אלא לענין גטין וקידושין".

מן הדוגלים בדעה החולקת המובאת בשם "רבני ספרד" הוא המהרשד"ם. בתשובתו הוא מתייחס לאלה שנאמר עליהם במסכת חולין דף ה סוף עמוד א, שהם משומדים לכל התורה כולה ודינם כנכרים, לא רק העובד עבודה זרה, אלא גם המחלל שבתות בפרהסיא. המהרשד"ם טוען שמעיקר הדין נראה שמשומד לחלל שבתות או לעבוד עבודה זרה (אף שהוא כותב "ולעבוד עבודה זרה" מכל דבריו ובמיוחד מקטע שנביא להלן נראה ברור שכוונתו "או לעבוד עבודה זרה") הוא כגוי לעריות, ואין קידושיו קידושין. ואומר שאף אם נאמר שקידושיו קידושין, זה משום שנולד מישראל "הורתו ולידתו בקדושה", אבל אם הוא דור שני למשומדים, אף שהוריו מזרע ישראל, דינו כגוי לכל הדעות. כראיה לכך הוא מביא את תשובת רבי יעקב בן חביב שאומר שקידושי אנוס תופסין ושסיכם שם: "...כללו של דבר במצות הלך אחר שמירת שבת, בעריות אחר הריון ולידה כו' עד ואין בדבר הזה ספק וכן הוא הדין ואין בדבר הזה ספק". והסיק מהר"י בירב שרק במשומדים שנולדו כישראל שומרי תורה אמרו שקידושיהם קידושין, אבל מי שנולדו ממשומדים דינם כנכרים גם לגבי קידושין.

ומכל מקום גם לשיטת הרשב"ץ שקידושי משומדים, גם אלה שהם משומדים כמה וכמה דורות, תופסים כקידושי ישראל, משום הנאמר בסנהדרין מד עמוד א: ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, ואינם מחלקים כדעת מהרשד"ם בין חטא מעילה בחרם לבין חילול שבת ועבודה זרה, מכל מקום סבירא להו בפירוש שלעניין מצוות (וירושה לדברי מהר"י בירב) דינם ודאי כנכרים. שכן כתב מהר"י בירב בדברים שהובאו לעיל "ולא הוציאו בתלמוד שיש להם שום יחס עם ישראל אלא לעניין גיטין וקידושין", וכן כתב גם רבי יעקב בן חביב בתשובה שהביא מהרשד"ם "במצוות הלך אחר שמירת שבת...".

כדברים האלה, לגבי משומד להכעיס לדבר אחד, אמרו התוספות בחולין ג, ב ד"ה קסבר כותים גרי אריות "ושחיטתן פסולה כמו של עובדי כוכבים מ'וזבחת', מה שאתה זובח אתה אוכל, כלומר אותו שהוא בר זביחה לאפוקי עובד כוכבים ואוכל נבלות להכעיס", הרי שאוכל נבלות להכעיס אינו בגדר "אתה" המצווה על השחיטה, הרי שלעניין מצוות אין דינו כישראל במצווה שהוא משומד לה. ואם כן המשומד לכל התורה כולה אין דינו כישראל לכל המצוות.

וכמו כן מוכח מדעת הרמב"ם בהלכות עדות פרק יא הלכה י: "המוסרין והאפיקורוסין והמשומדים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן הגוים, שהגוים לא מעלין ולא מורידין, ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא, ואלו מורידין ולא מעלין ואין להן חלק לעולם הבא". הרי שמתחילת דבריו עולה ברור שאין המשומדים בכלל "רשעי ישראל", וודאי שהסיבה לכך לא משום שאינם רשעים, אלא משום שאינם נחשבים להיות ישראל.

דברי הרמב"ם בסוף ההלכה מעוררים תמיהה. אם המשומדים הם כגויים והתנתקו מכלל ישראל, ולכן אין צריך למנותם בכלל פסולי עדות, שהרי העדים צריכים להיות ישראל, מדוע אין דינם כדין הגויים לגמרי? ומדוע הם גרועים מן הגויים, ומורידים אותם לבור? ניתן לכאורה לבאר את דברי הרמב"ם שכיוון שהמשומדים היו ישראל בתחילתם, מחמירים אתם יותר. אבל אם עדיין יש עליהם תביעה מחמת עברם, משמע שאין הם כגויים לגמרי, ושוב היה צריך למנותם בין רשעי ישראל הפסולים לעדות.

התמיהות בעניין חזרה בתשובה של פסולי עדות ושל משומדים
כידוע את הפסוק בשמות כ"ג, א "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס" דורשים חכמים (סנהדרין כז, א ועוד) שרשע פסול לעדות. הרמב"ם בפרק י בהלכות עדות פסק שרשע הוא מי שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות, או עבירת חמס.

גם משומדים פסולים לעדות כפי שראינו לעיל, ועם זאת יש שני הבדלים תמוהים בין רשעים החייבים מלקות, או רשעים שעברו עבירת חמס, לבין משומדים.

האחד, הש"ך בחושן משפט סימן לד, כט אומר: "נראה דכל הפסולים מחמת עבירה, כשרים כשחזרו בתשובה הראויה להם, אפילו בעדות שראו בשעה שהיו פסולים בעבירה, ולא בעינן בזה תחילתו וסופו בכשרות". לעומת זאת על דברי השולחן ערוך סימן לז, יח: "בני העיר שבא מערער לערער עליהם במרחץ או ברחוב של עיר, אין אחד מבני העיר מעיד בדבר זה, ולא דן, עד שיסתלק עצמו בקנין גמור", שמהם משמע שמועיל סילוק מן הממון כדי להכשיר נוגע בדבר לעדות, אף שבשעת ראיית העדות היה נוגע בדבר, אומר הש"ך: "ודעת רבינו ברוך ומהר"מ והגהות מיימוניות פרק ט"ו מה' עדות [אות א'] דדוקא בדיינים מהני סילוק ולא בעדות, דבעינן תחילתו וסופו בכשרות, והלכך כיון דבשעת ראיית העדות היה פסול לא מהני השתא סילוק", וכך גם מסקנת הש"ך להלכה. הרי שצריך שגם הראייה תהיה בזמן שהעד כשר להעיד ולא רק הגדת העדות, ומדוע פסולים מחמת עבירה שחזרו בתשובה כשרים להעיד על מה שראו בשעת פסולם?

ועל כרחנו לומר שמשעה שחזר הרשע בתשובה הראויה לו נעלמה רשעותו גם מן העבר, וכדברי הרמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה ג: "אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו", ולכן אי-אפשר, במבט לאחור, להתייחס לזמן ראיית העדות כזמן של רשעות ופסול. בהסתכלות לאחור היה זמן ראיית העדות זמן של כשרות. מה שאין כן בסילוק מנגיעת ממון, אין הסילוק שנעשה עתה, מסלק את הנגיעה הממונית מן העבר. ומדויק הרעיון מדברי הש"ך עצמו שכתב "דכל הפסולים מחמת עבירה, כשרים כשחזרו בתשובה הראויה להם" ולא התייחס לחייבי מלקות שלקו בבית-דין שגם הם כשרים לעדות, ונזכרים באותו סעיף בשולחן ערוך כפי שנביא להלן, כיוון שבחייבי מלקות אין לנו ראיה שנסתלקה רשעתם מן העבר.

אבל על מה שאמר המחבר בשולחן ערוך סימן לה, ז: "וכל אלו, אם עובד כוכבים או עבד ראה אותם והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר, אינו נאמן" אומר הש"ך: "עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' צ', מעדות האנוסים שאינם נאמנים אף אחר שבאו לכלל כשרות, מטעם דבעינן תחילתו וסופו בכשרות כו', ע"ש. ואין נראה לי, דא"כ למה לה לגמ' [כתובות כ"ח ע"ב] בגוי, טעמא דלא דייק, תיפוק ליה דבעינן תחילתו וסופו בכשרות, אלא ודאי כיון שבידו לגייר דמי לפיסול ממון דלעיל סימן ל"ג סעיף ט"ו, וא"כ דוקא בגוי אמרינן בגמ' כיון דגוי הוי לא דייק, משא"כ באנוסים שבאו לכלל כשרות, כשרים, דשפיר הוי דייקי כיון שהיו יהודים בינם לשמים". הרי שמשומד שחזר בתשובה לא נחשב שהיתה ראייתו בזמן כשר, אלא שאין צורך שתהיה תחילתו וסופו בכשרות כשבידו להכשיר את עצמו. בסוף דברי הש"ך הללו הוא מכריע שבאמת גם במקום שבידו להכשיר את עצמו על ידי חזרה בתשובה צריך תחילתו וסופו בכשרות, ולכן צודק רבי אהרן ששון שעדות המשומדים שחזרו בתשובה המתייחסת לזמן שהיו משומדים פסולה. ומדוע לא נאמר כפי שאמרנו לגבי רשע, שרשעותו של המשומד הסתלקה במבט לאחור, אחרי ששב בתשובה.

עוד קשה שבשולחן ערוך סימן לד, כט אמר: "כל מי שנתחייב מלקות, כיון שלקה בב"ד חוזר לכשרותו. אבל שאר פסולי עדות, שהם פסולים משום ממון שחמסו או שגזלו, אף על פי ששלמו, צריכים תשובה והרי הם פסולים, עד שיוודע שחזרו בהם מדרכם הרעה. מאימתי חזרת מלוה ברבית, משיקרעו שטרותיהם מעצמם ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא ילוו ברבית אפילו לעובד כוכבים. וצריך להחזיר כל מה שלקח ברבית, לבעליהם". הרי שדווקא חייב מלקות שלקה בבית דין שדורשים בו (משנה מכות ג, טו) "כשלקה הרי הוא כאחיך" ואינו עוד רשע, נעשה כשר מיד. אבל שאר הפסולים צריכים לעשות תשובה ממש המורה על עזיבת החטא לגמרי.

וכך דייק הרב בעל התניא מהלכה זו שבשולחן ערוך: "והנה מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד (כדאיתא בגמ' פ"ג דסנהדרין ובח"מ ססי' ל"ד לענין עדות) דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן במל"ת" (הציון לשולחן ערוך חושן משפט הוא מדברי הרב בעל התניא עצמו), הרי שהדרישות שהעמיד המחבר לחזרת הפסולים בתשובה הוא להוכיח את עזיבת החטא לגמרי.

אבל לגבי משומד אמר הרמ"א בהגהה לחושן משפט לד, כב: "מומר שחזר בו וקבל עליו תשובה, כשר מיד, אע"פ שלא עשאה עדיין" (מהרי"ק שורש פ"ה).

וכתב שם הש"ך "בתרומת הדשן סי' קצ"ח מפרש טעמו, כיון שהמומר היה מעורב בין הכותים שיש להם כל התאוות, וזה בא להבדיל מכולן ולקבל תשובה, לא החמירו עליו ומחזקינן שודאי יעשה תשובה שלימה ע"ש, עכ"ל הסמ"ע [סקנ"ד] בשמו. לפ"ז משמע דוקא במומר לעבודה זרה דינא הכי. אבל באמת זה אינו, אלא טעמא דמיד שקיבל סגי דמסתמא יקיים. שהרי דין זה למד מהרי"ק (שורש פ"ה) מכהן שנשא נשים בעבירה דנודר ועובד ויורד ומגרש [בכורות מ"ה ע"ב], וא"כ בכל מומר דינא הכי".
הרי שאין הקולא בחזרתם בתשובה של המשומדים מחמת שיש אומדנא שעזבו את החטא לגמרי מעצם חזרתם לכלל ישראל, כפי שאמר תרומת הדשן, אלא איזו קולא מהותית שאינה מצריכה עזיבה גמורה של החטא.

ומוזר הדבר שהחמרנו בתשובתם של המשומדים, מצד אחד, ואמרנו שאין היא מועילה לסלק את רשעותם מן העבר, והקלנו עליהם לעשותם כבעלי תשובה גם בלי עזיבת החטא.

ועוד תמוה, הרי אין חטאם היחיד של המשומדים עצם עזיבת כלל ישראל. אין ספק שבהיותם משומדים חטאו חטאים רבים ושונים העושים אותם רשעים גם ללא השמד. ומדוע לא נדרש מהם לחזור בתשובה ראויה על חטאים פרטיים אלה לפני שיוכשרו לעדות? הרי ישראל גמור שחטא הוא פסול לעדות עד שישוב מחטאיו הפרטיים. ואיך משומד יוכשר לעדות גם בלי שחזר בתשובה ראויה על חטאים אלה.

חזרתם של המשומדים בתשובה
את התמיהה האחרונה ניתן לתרץ בהמשך למתבאר מסעיף א לעיל, שהמשומד אינו כישראל לעניין המצוות. נראה ברור שקביעה זו אינה מתייחסת לנקודת מבטו של המשומד עצמו, שכן אין סברה בעולם שמחמת שנשתמד יהיה נשכר ופטור מעונש העבירות. אבל מנקודת המבט של עם ישראל אין הוא אחינו במצוות, ולכן אנו רואים אותו כאדם שאינו בגדרי המצוות כלל. לכן נתבאר בטור יורה דעה סימן קנט שמותר להלוותו בריבית, ואסור ללוות ממנו כיוון שהוא אסור להלוות לישראל בריבית, ועיין שם בבית יוסף.

לכן מבחינת היות האדם רשע בעיני בית-דין, אין רשעותו במה שעבר עבירות פרטיות, שהרי מבחינת ציבור ישראל הכשרים, ומבחינת בית הדין המשקף הסתכלות זו של ציבור ישראל הכשרים, המשומד אינו שייך למצוות הפרטיות כלל. נראה שדבר זה נכון דווקא בעניין עדות שהיא תלויה במעמדו החברתי של העד כישראל כשר, וכשהוא משומד אין הוא חשוב ישראל כלל. אבל כשבאים לעונשו, אין ספק שהוא בר עונשין על העבירות שעשה גם בהיותו משומד.

לכן כשחזר בו מעזיבת כלל ישראל פסק הוא להיות רשע בעינינו לגבי דיני עדות, ונעשה כשר לעדות כשאר ישראל. אבל כל זה אילו היה הדין רק במשומד שעזב את כלל ישראל וחזר בו, אבל הרי הש"ך ביאר ש"מיד שקיבל סגי דמסתמא יקיים... בכל מומר דינא הכי", ומניין לנו החזקה שמסתמא יקיים כאשר לא ראינו עדיין שעזב את חטאו?

ולכן נראה לומר, שכל אדם העובר עבירות הנוגדות את מהותו ודמותו הרוחנית, ככהן שנושא אשה בעבירה, ונישואים אלה סותרים את מעמדו ככהן ומחללים אותו, כדברי הגמרא ביבמות כב, ב שאישה פסולה מחללת את בעלה הכהן בעודו נשוי לה, וכישראל משומד, נתבע לדבר אחד בלבד - והוא לחזור למעמדו הטבעי.

מעמדו הרוחני הטבעי של האדם מושרש בתוכו גם אם חטא והשתמד, ולכן חזרתו למעמד זה קלה ופשוטה ואינה צריכה יגיעה בפרטי הדברים. אם אותו אדם הכיר במעמדו ובמקומו הטבעי בעולם, חזקתו שגם ימשיך לקיים את פרטי הנדרש ממנו ולא יפסיק באמצע הדרך. לכן מיד כששב הוכשר להיות עד.

אבל ברשע שרשעו הוא פרטי ואינו מבטל את מהותו היסודית (בעיני עצמו לפחות), אין מהותו הרוחנית מבטיחה את עזיבת החטא הגמורה שלו, שהרי בעיני עצמו אין מהותו היסודית נסתרת על-ידי הרשע שעשה. לכן עזיבת חטאו צריכה להיות מוכחת לא רק על-ידי החלטה בעלמא, אלא על-ידי התנהגותו המעשית במשך זמן.

לכן משומד מוכשר לעדות מרגע החלטתו לחזור בתשובה, ואילו רשע בחטא פרטי צריך להוכיח שעזב את חטאו. אבל זו הסיבה וזה הטעם שאין התשובה עוקרת את היותו רשע בעבר. דווקא מי שהיה ישראל במהותו הרוחנית, אלא שחטא חטא פרטי, אף שנחשב רשע בשעת חטאו, כשחזר בתשובה נעלם רשעו מן העבר כשאנו מסתכלים בו עתה. אבל המשומד שעזב את כלל ישראל, והרס את מעמדו הרוחני, הרי לא היה בגדר ישראל לעניין המצוות בשעת היותו משומד, ולא היה אז אחינו במצוות, ואת העובדה הזאת לא ניתן למחוק מן העבר. רק בעיני השי"ת ניתן יהיה לכפר על חטאו, אבל לא מבחינה ציבורית של כלל ישראל שאותו עזב.

אהבת ישראל כלפי משומד
לכן יש לומר, שמה שכתב הרמב"ם שהמשומדים גרועים מן הגויים אינו מחמת עברם, אלא דווקא מחמת התביעה המהותית מהם. מן הגויים אין שום תביעה ממשית, אף לא לקיים שבע מצוות בני נח. ואף שאם אינם מקיימים מצוות אלה הם חייבים מיתה, מכל מקום לא מצאנו שיש להם טבע רוחני מהותי לקיים מצוות אלה, ולכן אין הם מכחישים וסותרים את עצם טבעם כאשר אינם מקיימים מצוות אלה.

אבל אדם מישראל - מהותו הרוחנית מחייבת קיום מצוות התורה. לכן שכשהשתמד, אף שהפקיע עצמו מקיום המצוות, מכל מקום מהותו הבסיסית דורשת ממנו לחזור לכלל ישראל הכשרים. כשהוא נשאר משומד הוא עושה זאת למרות מהותו זו, ולכן הוא רשע כפול ומכופל המתכחש ליסוד טבעו המדבר אליו מתוכו כל העת.

ואם תאמר שאין הדבר במציאות כן, שהרי המשומד נשאר ברשעותו ונראה לנו שניחא לו בכך, אנו מצדנו מניחים בהנחה ברורה שמהותו לא השתנתה ובעצם טבעו הוא ישראל כמונו.

ידועים דברי הרמב"ם בהלכות גירושין ב, כ: "לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".

הרי שמי "שהוא רוצה להיות מישראל" נחשב שרצונו לעשות המצוות הוא רצון בפועל, עד שאם כפו אותו לגרש אין זו כפייה אלא רצון. מי שאינו רוצה להיות מישראל, אינו שונה במהותו מן הרוצה להיות מישראל, שהרי לזה ולזה יצרו הוא שגרם, אלא שמאחר שהפקיע עצמו מכלל ישראל אין הוא אחינו במצוות, ושוב אין אנו מתחשבים ברצונו הפנימי לקיום המצוות. אבל מאחר שהוא עדיין ישראל במהותו הפנימית גדול רשעו במה שאינו שב לכלל ישראל, ולכן הוא גרוע מן הגויים ומורידים אותו לבור.

אין ספק שאהבה עניינה הרגשת שייכות והזדהות. אילו לא היה עלינו לאהוב גם את המשומד, לא היה עלינו להתייחס אליו כאל מי שמהותו הישראלית קוראת לו לחזור בתשובה. הסתכלות זו נובעת רק מן ההכרה הברורה שמבחינה פנימית ישראל הוא כמונו, ומכאן התביעה הנוראה עליו מדוע אינו חוזר אלינו.

ההכרה שאדם השומר תורה והוא אחינו במצוות הוא אדם כמונו היא הכרה ברורה מצד ההיגיון הפשוט ואין בה חידוש. אבל הידיעה שהמשומד גם הוא אחינו, ולכן חוטא בכפליים כשאינו חוזר בו, דורשת התבוננות מעמיקה במעלת ישראל. לכן נראה שהדין שמורידים אותו לבור לא נועד דווקא לביצוע כלפי המשומד, אלא בעיקר לחנכנו בהבנת מעלתו ושייכותו המהותית אלינו.

______
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: [email protected]
טלפון: 02-9974424

הרב שבתי רפפורט

ראש ישיבת "שבות ישראל", אפרת.

29 דק'
קרבנות
הפסח נשחט בשלוש כתות
יום עיון במכון המקדש- לקראת קרבן פסח
ר"ח ניסן תשס"ח
עניני החג
על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור
היחס למי שאינו שומר מצוות
המשומדים גרועים מהגויים אך ראויים לאהבה
טבת תשס"ז
1:02
נושאים שונים
תפיסת המציאות משפיעה על ההלכה?
מתוך יום עיון בתושב"ע, מכון לנדר, התשס"ח
י"א תמוז התשס"ח

היחס למי שאינו שומר מצוות

היחס למי שאינו שומר מצוות
הכשלת חבר בשנאה גדולה מהכשלתו בעבירה
הרב אביחי קצין | טבת תשס"ז
היחס למי שאינו שומר מצוות
סוכריות בלי כיפות
הרב ליאור אנגלמן | טבת תשע"ה
שו"ת "במראה הבזק"
היחס לפרנס שנשא גויה
תשובה י'
בית דין ארץ חמדה - גזית | י"ט אדר תשפ"א
משפטים
עָזב תַּעֲזב עִמּוֹ
הרב דוד דב לבנון | תשס"ו

היחס למי שאינו שומר מצוות

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

סעודה וברכות הנהנין
סעודת אמנים הנוסח המלא
הסידור המהיר | טבת תשפ"ד
שיעורים נוספים
הוי דן לכף זכות
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | רח שבט תשפ
נוסחי תפילה
ברכות השחר וברכות התורה - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז
רחל אמנו
יום פטירת רחל אמנו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"א חשון תשנ"ז

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

39 דק'
שיעורים בספר יהושע
סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
הרב עידו יעקובי | ח' חשוון תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
היה לא תהיה - עת לעשות!
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
5 דק'
לך לך
לך לך - מהו סוד ההצלחה בחיים?
הרב מאיר גולדויכט | תשרי תשפ"ז
39 דק'
מידות הראי"ה
זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
הרב ש. יוסף וייצן | ח' חשוון תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב שמואל אליהו
הרב אורי שרקי
הרב אליעזר מלמד
הרב משה ברלינר
הרב דוב בערל ויין זצ"ל
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב שמעון קליין
ר' יעקב כץ (כצל'ה)
הרב בני אלון

בחירות תשפ"ז
היה לא תהיה - עת לעשות!
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
56 דק'
בבא מציעא
שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
הרב חיים כץ | ט' חשוון תשפ"ז
39 דק'
מידות הראי"ה
זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
הרב ש. יוסף וייצן | ח' חשוון תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
מנהיגות של נצחון?
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
ענג שבת
עונג שבת פרשת לך לך - וירא
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
5 דק'
לך לך
לך לך - מהו סוד ההצלחה בחיים?
הרב מאיר גולדויכט | תשרי תשפ"ז
39 דק'
שיעורים בספר יהושע
סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
הרב עידו יעקובי | ח' חשוון תשפ"ז
48 דק'
גשמים בארץ ישראל
שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
31 דק'
בכורות
בכורות דף ל"א
הרב אלי סטפנסקי | ח' חשוון תשפ"ז
31 דק'
בכורות
בכורות דף ל"א
הרב אלי סטפנסקי | ח' חשוון תשפ"ז
52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז
45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף ל'
הרב אלי סטפנסקי | ז' חשוון תשפ"ז
29 דק'
שם משמואל על הפרשה
שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
הרב חיים כץ | ה' חשוון תשפ"ז
25 דק'
שם משמואל על הפרשה
פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
הרב חיים כץ | ד' חשוון תשפ"ז
27 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ט
הרב אלי סטפנסקי | ו' חשוון תשפ"ז
43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
40 דק'
יסודות הש"ס
ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
הרב דוד ניסים זאגא | ד' חשוון תשפ"ז