ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- יבמות
התוס' (ד"ה לעולם) מקשים מדוע המשנה לא שנתה בין רשימת המקרים של יבמות הפוטרות את צרותיהן גם מקרה של אדם שגירש את אשתו על תנאי שלא תינשא לפלוני והלכה ונישאה לאחיו ומת וכעת היא נופלת לייבום לפני פלוני. הואיל ואם ייבמה יתברר למפרע שהגט בטל והיא אשת איש, פשוט שאינו רשאי לייבמה. הואיל וכן לכאורה גם צרתה אמורה להיפטר ולהיאסר בייבום. לקראת סוף הדיבור בתוס' מובא בשם הירושלמי שאכן גם בעלת התנאי פוטרת צרותיה ובכל זאת לא נשנה במשנה הואיל והמשנה נקטה רק מקרים שהתורה אסרה ואילו במקרה שלפנינו הוא איסור שנוצר על ידי תנאו של האדם. התוס' מנסים לכל אורכם ליישב מדוע אינה פוטרת צרותיה, ונראה שהסתבר להם מסתימת הבבלי, שלא טרח להקשות מדוע מקרה זה לא נשנה, שהבבלי נקט שפוטרת צרותיה. הרמב"ן (בדיבורו הראשון במסכת) מפרש את הירושלמי שגם לדעתו אינה פוטרת צרותיה.
התוס' מסייגים את שאלתם דווקא אליבא דאחת הדעות בשלוש מחלוקות שונות. המחלוקת הראשונה היא אם בכלל גט על תנאי שלא תינשא יכול לחול או שהואיל ואין כאן כריתות אינו כשר, ואם כן השאלה דווקא אליבא דרבי אליעזר שהגט כשר. השנייה, אם המשנה שנתה גם מקרים שכדי להגיע אליהם צריך לעבור איסור, ואם כן השאלה דווקא אליבא דלוי ששנינו גם מקרים כאלו, שהרי גם רבי אליעזר המכשיר את הגט מכל מקום סובר שחז"ל אסרו לה להינשא לאף אדם שמא בעתיד תינשא לפלוני וייבטל הגט ונמצא שנישאה כעת למרות שהייתה אשת איש. השלישית, אם תנאי "על מנת שלא תינשאי לפלוני" נחשב כתנאי בעלמא או כשיור. השאלה שייכת דווקא לפי הסוברים שמוגדר כתנאי, כי לדעת הסוברים שמוגדר כשיור, הדין הוא שאם נישאת לאדם אחר מתבטל השיור ושוב אם האדם האחר ימות או יגרשה יהיה מותר לה להינשא לפלוני, ואם כן כאן ברגע שנישאת לאח של פלוני נתבטל השיור ורשאית להינשא לפלוני.
סייג רביעי שהם מציינים לא בא לצמצם את השאלה לדעה מסויימת במחלוקת כלשהי אלא הוא מצמצם את המקרה. הצמצום הוא שאין קושי במקרה שמתנה רק על מנת שלא תינשאי או רק על מנת שלא תיבעלי אלא דווקא כשהתנה על שניהם. ומבאר שאם התנה על אחד מהם אין זה דומה לאחות אשה שבה שניהם אסורים. האילה שלוחה ואחרונים נוספים מבארים, שאמנם בייבום חייבים גם לבעול וגם לקנותה, אך סוף סוף הואיל ומותרת באחד מהם אינה מוגדרת כערווה לפי שאינה דומה לאחות אשה.
התוס' משיבים שמכל מקום אינה דומה לאחות אשה משום שבשעת הנפילה אינה אשת איש עד שתיבעל לו. התוס' מוסיפים ליישב, שאפילו אם תחשבנה אשת איש בכל זאת אינה דומה לאחות אשה משום שהגורם המחשיב אותה לאשת איש הוא העובדה שאם תיבעל ליבם יתבטל הגט ויתברר למפרע שהיא אשת איש, אך על צד זה גם יתברר שמעולם לא הייתה אשת האח שמת ואם כן אין צרתה מאח זה נאסרת שהרי לא הייתה צרתה, ואם כן ממה-נפשך אין לאסור את הצרה.
רואים שהתוס' מסתפקים כאן כיצד נכון להתייחס לאשה זו, שמצד אחד כעת עדיין אינה ערווה אך לא ניתן לייבמה כי אם תתייבם תיהפך להיות ערווה. האם להתייחס אליה כערווה כבר כעת ותפטור גם את צרתה או לא. לכאורה מסתבר כצד הראשון ולא מובן הצד השני, שהרי אם כעת אינה ערווה מדוע שתפטור צרתה, הרי כל עוד לא נתייבמה אין צרתה צרת ערווה. אולם נראה שהביאור לכך פשוט. ההסתפקות בתוס' היא רק לגבי הצרה אך לפי שני צדדי ההסתפקות לא עלה שום ספק לגבי האשה עצמה וברור שלה אסור להתייבם. מדוע? הרי כעת היא עדיין לא ערווה, והפסוק "לא תיקח... עליה" חידש ואסר רק ייבום ערווה? התשובה לכך היא שאנו מבינים מהפסוק שהתורה לא רצתה שייבום ידחה ערווה, ואם נתיר אשה שהייבום הופך אותה לערווה נמצא שהייבום דחה את איסור הערווה. לפיכך, ברור לנו שהפסוק "עליה" כולל ועוסק גם באשה כזו שעדיין אינה ערווה אך על ידי הייבום תיהפך לערווה. מכיוון שכך, גם המשך הפסוק "לצרור" הפוטר ואוסר את הצרות מוסב גם על אשה זו. כלומר, הפסוק בא ללמדנו שכל אשה שאסור לקחתה ולייבמה משום איסור ערווה גם אסור לייבם את צרתה. כעת צד זה מובן יותר וצריך להבין את הצד הראשון. נראה שלדעתו אמנם גם אשה זו כלולה בלימוד "עליה" הואיל והיא עצמה תיהפך על ידי הייבום לערווה, אך בכל זאת המשך הפסוק לגבי הצרות לא עוסק בה, כי הדיון על הצרות הוא על הצד שהיא עצמה לא נתייבמה, ועל צד זה היא אינה ערווה, והפסוק בא לפטור ולאסור רק צרות ערווה.
לאור זאת, יש לשוב ולעיין בסייג הרביעי שבדברי התוס' לעיל. הם סייגו, שאם התנה רק על בעילה או רק על נישואין לא קשה כי אינה דומה לאחות אשה, והקשו ממקרה שהתנה על שניהם ותירצו שאין לדמות לאחות אשה משום שכל עוד לא נתייבמה עדיין אינה אשת איש. עולה מכך, שבשלב הקושיא נקטו כצד השני שיש להחשיבה גם כעת כאשת איש הואיל ואם ייבמה תיהפך לאשת איש. הואיל וכך, לא מובן חילוקם שאם התנה רק על בעילה או רק על נישואין אינו דומה לערווה, הרי סוף סוף החשבתה כערווה אינו נובע ממצבה כעת אלא מכך שאם ייבמה תיהפך לאשת איש, והרי ייבום כולל גם נישואין וגם בעילה, ואם כן גם אם התנה רק על אחד מהם סוף סוף בייבום יעבור על התנאי ותיהפך לאשת איש גמורה האסורה גם בבעילה וגם בנישואין, ואם כן היא תהיה דומה לאחות אשה, ומה אכפת לי בכך שבמצבה כעת אסורה רק באחד מהם, וצריך עיון.
עוד יש לעיין בתירוצם על הצד השני, שממה-נפשך אין לאסור את הצרה, כי על הצד שנחשיבה כאשת איש נמצא שכלל אינה נשואה לאח שמת ואם כן צרתה מעולם לא הייתה צרתה. אך צריך עיון, כי כפי שנתבאר, אין הכוונה שנחשיבה ממש אשת איש, שהרי סוף סוף לא נתייבמה ולא נתבטל הגט, אלא שהפסוקים "עליה" ו"לצרור" מוסבים גם עליה, ואם כן לא שייך לומר שלא הייתה מעולם צרתה. וצריך לומר, שהואיל ואין ייתכנות למעשה שגם היא תהיה ערווה בפועל (משום אשת איש) וגם צרתה תהיה צרת ערווה בפועל, אין לדמות לאחות אשה. כך גם מדוייק בדברי התוס', שלא הסתפקו וכתבו בתירוצם שאם תתייבם ותהיה אשת איש נמצא שמעולם לא הייתה נשואה לאח שמת, אלא הוסיפו וכתבו בתחילת התירוץ "מכל מקום לא דמי", כלומר, שלפיכך אין לדמות לאחות אשה, והדברים מפורשים יותר בדבריהם בגיטין (פב ע"ב ד"ה אפילו): "דהא אם תיבעל לו נמצא שלא היתה אשת אחיו מעולם ולא דמי לאחות אשה" .
חליצה בבעלת תנאי
התוס' ממשיכים ומקשים לשיטת רבי – שמקור הפטור לצרות אינו נלמד מ"לצרור" אלא מ"ולקחה" שמצוות הלקיחה היא רק מבית שיש בו שני ליקוחין, כלומר, שניתן לקחת כל אחת מן הנשים, אך אם אחת מהן אסורה נפטרות גם הצרות – מדוע לשיטתו לא נשנה המקרה של בעלת תנאי במשנה, הרי לכאורה לשיטתו נפטרות גם הצרות. בדף ח ע"ב מחדשים התוס' (ד"ה כל היכא) בשיטת רבי שהלימוד לא בא למעט מקרים בהם אסור לייבם אך יש חליצה, כגון חייבי עשה, כי הואיל ובמקרים אלו יש קצת זיקה הרי הם בכלל "ולקחה". לאור זאת, מדייקים האחרונים מקושייתם על רבי בסוגייתנו, שלדעתם בעלת תנאי פטורה אפילו מחליצה, שהרי אילו הייתה חייבת חליצה היא לא הייתה בכלל המיעוט מ"ולקחה" ולא הייתה קשה קושיית התוס'.
צריך להבין מדוע סברו התוס' שבעלת תנאי פטורה מחליצה, הרי אם כעת עדיין אינה אשת איש, מה פוטר אותה מחליצה, ובפרט לפי הצד הראשון שאיננו מחשיבים אותה כעת כאשת איש . ונראה ליישב שאמנם כעת אינה אשת איש אך סוף סוף למעשה אינה יכולה לעלות לייבום, וכמבואר בדף כ ע"א, הפסוק "אם לא יחפוץ" מלמד אותנו כלל שכל שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה.
הרשב"א (הראשון במסכת) חולק וסובר שעולה לחליצה משום שכעת אינה ערווה כלל וכל איסורה הוא רק משום התנאי שאם תיבעל יתבטל הגט, אך כעת אינה ערווה כלל. נראה שלא סבר כתוס' שבכל אופן יש לפוטרה מחליצה מצד הכלל של "כל שאינו עולה לייבום" משום שהבין שכוונת הכלל לפטור מחליצה דווקא את מי שכעת היא ערווה ולכן אינה ברת ייבום אך בעלת תנאי במצבה כעת במהותה היא ברת ייבום אלא שבפועל אינה יכולה להתייבם כי אז תיהפך לערווה. התוס' לעומת זאת סברו שיש ללכת אחר המציאות בפועל, ואם סוף סוף למעשה אינו יכול לחפוץ לייבמה הריהי בכלל המיעוט של הפסוק. הרמב"ן (הראשון במסכת) מסתפק בשאלה זו, ונוטה יותר לדעת התוס' שיש ללכת אחר המציאות בפועל ולכן פטורה מחליצה.
לסיכום, מציאות הביניים של אשה זו שכעת אינה ערווה אך אם תתייבם תיהפך לערווה מעלה ספיקות לגבי שני דינים. הדין הראשון בו הסתפקו התוס' הוא האם פוטרת את צרותיה, והדין השני בו נחלקו התוס' והרשב"א, והרמב"ן הסתפק בו, הוא לגבי דין חליצה.
דין נוסף העולה לדיון כתוצאה ממציאות ביניים זו הוא האם היותה אשת איש גורם להחזרת איסור אשת אח, והאם איסור אשת אח זה אף יגרום לפטור את הצרות מדין צרות ערווה . הברכת שמואל (סי' ב ד"ה דהנה התוס') מדייק מהסתפקות התוס' – אם בעלת התנאי פוטרת צרותיה מצד ערוות אשת איש – שהיה פשוט להם שאין לפוטרן מצד ערוות אשת אח, ומאידך מכך שלדעת התוס' פטורה מחליצה הוא מסיק שהזיקה בטילה לגמרי ואם כן ודאי שאיסור אשת אח חוזר. נמצא שלפי הרשב"א הסובר שחייבת חליצה גם לא חוזר איסור אשת אח ואילו לפי התוס' הוא כן חוזר, ומכל מקום גם לשיטתם הוא לא פוטר את צרותיה, וזאת למרות שבדף לב ע"א לגבי אשת אח שנעשתה אחר כך גם אחות אשה, לדעת הסוברים שאין איסור חל על איסור, כתבו התוס' (ד"ה לא פקע) שאיסור אשת אח, החוזר בעקבות ערוות אחות אשה, גורם לפטור את הצרות. וצריך לחלק (ראה ברכת אברהם יב ע"א בענין צרת אילונית) שכאן הואיל ואיסור הערווה (אשת איש) כלל לא נולד עדיין, אף שכבר חזר איסור אשת אח, מכל מקום הוא לא חזר בכל כוחו ואין בכוחו לפטור את הצרות. אם כן, יש כאן דין שלישי העולה לדיון בעקבות השאלה כיצד להתייחס למציאות ביניים זו. עד כמה מצבה העתידי באם תתייבם משפיע על הגדרתה כעת.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
