ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- הלכה מחשבה ומוסר
- ברכות
- סעודה וברכות הנהנין
בפרק ז מהלכות ברכות הרמב"ם מפרט הלכות רבות בדרך ארץ והלכות בין אדם לחברו בסעודה. בהלכה ו הרמב"ם מביא את ההלכה הזאת, ואומר שאם שלושה אוכלים באותו השלחן, משהפסיקו השניים, על השלישי להפסיק את אכילתו כדי לזמן אתם.
רש"י בסוגיה מפרש שאם השניים סיימו את סעודתם ורוצים לזמן, דרך ארץ הוא שהשלישי יפסיק את סעודתו כדי שיוכלו לברך את ברכת הזימון ולברך, ולאחר מכן הוא רשאי לשוב ולסיים את סעודתו.
תלמידי רבינו יונה (המובא במסכת ברכות על דפי הרי"ף) אומרים יותר מכך: אין בכך מידת דרך ארץ בלבד, אלא יש חובה לשלישי לעצור את אכילתו ולענות לזימונם של האחרים.
אם הזימון הוא הקדמה לברכת המזון בלבד, מה משמעות המענה על הזימון? לכאורה הזימון כשמו כן הוא: נועד לזמן את המסובים לברכת המזון. לפי הרמב"ם זהו אכן מה שקורה: השניים מסיימים את אכילתם, ועל השלישי מוטל לעצור את אכילתו גם הוא. אבן האזל מבין שבמקרה של הרמב"ם אחד מהשניים יזמן, והשלישי יהיה חייב לברך את כל ברכת המזון יחד עם שני האחרים. כאמור, היגיון רב יש בדבר: אם זימנו אותך לברך, עליך לברך.
אך כאמור, רש"י ותר"י אומרים שהוא רשאי לענות ולהמשיך באכילתו (לפי רש"י מדין דרך ארץ ולפי תר"י מחובת הזימון, ככל הנראה). מה משמעות הזימון אם האדם מיד ממשיך לאכול?
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
48 - חמדת השבת: המקור לחובת הזימון
49 - חמדת השבת: זימון כאשר לא כולם מברכים
50 - חמדת השבת: שחיטת קרבן הפסח בשבת
טען עוד
הצענו בשבועות האחרונים שהזימון נועד להודות לקב"ה על הנאת האכילה המשותפת. לכאורה כך יש לבאר את שיטת רש"י ותר"י: השלישי עונה ומברך את הקב"ה על האכילה המשותפת. לאחר מכן הוא ימשיך באכילתו, ובסוף האכילה, אחרי ששני האחרים כבר עזבו, הוא יברך את הקב"ה על האוכל שאכל. זו הודאה נפרדת שניתן להודות עליה בנפרד.
הרשב"א אומר עוד מעבר לכך: נניח שהשלישי אינו רוצה לברך. לפי הראשונים האחרים, הם ייאלצו להמתין לכך שיענה לזימון. אך הרשב"א אומר שאם השלישי אינו עונה, שני האחרים רשאים לזמן, בין אם הוא יענה ובין אם לאו. כיצד? לכאורה התשובה היא ששני האחרים מודים לקב"ה על האכילה המשותפת. הם זקוקים לנוכחות שלו כדי שהזימון יכלול את שלושה אוכלים, אך אין צורך בברכה שלו. הרי ההודאה על האכילה המשותפת היא על האכילה המשותפת, לא על הברכה המשותפת.
אחד שביקש לברך
נשוב לרב פפא, שהפסיק כאשר אחד סיים לאכול.
לפי הרמב"ם הכוונה היא שמצד הנימוס רב פפא החליט להפסיק את סעודתו ברגע שאחד הסועדים הפסיק. כאמור, אין לכך קשר להלכות זימון, וכפי שהצענו, יתכן ולשיטתו לא יתכן קשר להלכות זימון: זימון הוא הכנת המסובים לברכת המזון. אם האחרים אינם מוכנים לברכת המזון, אי אפשר "לזמן" אותם לכך.
אך הרשב"א, כאמור, הבין שהסוגיה עוסקת בזימון. אך הוא מתלבט מה יהיה הדין אם האחד סיים את סעודתו ורוצה ללכת. הוא אומר שלכאורה יהיה עליו לשכנע את האחרים שיענו לזימון שלו. אך רב האי גאון אומר שהוא יברך וילך ללא זימון (ומדברי האחרונים נראה שזו שיטה מקובלת בקרב הגאונים). מדוע?
הבית יוסף מצמצם את העניין, ואומר שאם לאדם עשוי להגיע הפסד אם לא ילך, והאחרים אינם מסכימים לענות לזימון, לא יתכן שהם יכבלו אותו ויגרמו לו להפסד.
אך הב"ח חולק על טענה זו, ואומר שכוונת הגאונים לעניין עקרוני: הב"ח מסביר שלפי שיטת הגאונים, חובת הזימון חלה כאשר שניים מתוך השלושה רוצים לברך . הרי זו המהות של הזימון: להזמין את האחרים לברכת המזון. אם האחרים אינם מברכים, אין בכך "זימון", וממילא חובת הזימון אינה חלה.
ראוי להדגיש ששיטת הגאונים (ע"פ הב"ח) היא הצד ההפוך של השיטה שעסקנו בה עד כה. אם הזימון הוא הודאה לקב"ה על הישיבה המשותפת, חובתה חלה מעת שאכלו יחד. לפי הגאונים החובה חלה רק בעת ההכנה לברכת המזון. מה שאומר שלשיטתם הזימון הוא הכנת המסובים לברכת המזון, בלבד. לכן היא חלה רק כאשר הם מוכנים לברכת המזון.
למעשה המשנה ברורה פוסק כבית יוסף, שמבחינה עקרונית יש לשכנע את האחרים לענות לזימון, ואם הם מסרבים מותר לברך ללא זימון רק אם יש חשש שעיכוב יגרום להפסד.
תנאי להתנתק מהזימון המרכזי
הבעיה הזאת נפוצה מאוד. אדם מגיע לחתונה ויודע שהיא תמשך זמן ארוך ביותר אחרי שהוא ירצה לצאת (יש לציין שבחתונות רבות משתתפים מאות אנשים, אך ברכת המזון והשבע ברכות מתעכבים עד שעה מאוחרת מאוד, ופעמים שבקושי מצליחים לכנס מניין לשבע ברכות. כמובן שמן הראוי לקבוע את ברכת המזון בזמן מוקדם יותר בכדי לזכות את הציבור בברכת המזון של הנישואין). הפוסקים נשאלו אם יש פתרון למצב הזה.
רב גדול שאל את הרב פיינשטיין אם נכון יותר לאכול מיני מזונות בכדי לא להסתפק בחובת הזימון.
הרב פיינשטיין מעיר לו שיתכן שיש בכך בעיה, שכן במסגרת סעודה גדולה יתכן שאכילת פת הבאה בכיסנין מחייבת בברכת המזון.
לכן הוא מפנה לתשובה של הגר"ש קלוגר שאמר שאדם יכול להתנות שהוא אינו מתכוון להתחייב בחובת הזימון, וכך יהיה רשאי לצאת ללא זימון.
יש לבחון את פשר התנאי: האם הכוונה היא שהוא אינו מתכוון ליהנות מהאכילה המשותפת ובכך להיפטר מהודאה עליה? או שמא הכוונה היא כך: אני חפץ להתחייב בברכת המזון מן התורה ולהודות לקב"ה על סעודתי כראוי. אך אם אתחייב כדין הרגיל, זה יסבך אותי בהמשך. לכן מראש אני מגלה דעת שברכת המזון תהיה ללא זימון לברכה, מכיוון שהאפשרות השנייה היא שלא אתחייב ולא אברך כלל.
מקובל לסמוך על דבריו להלכה ולמעשה. ברם נראה שהדברים עדיין צריכים חידוד. שנזכה לכוון לדעת התורה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
