ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- האזינו
בס"ד תשרי התשפ"ו
מפטיר וַיְדַבֵּר דָּוִד (שמואל ב' כב)
פרשת האזינו
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת האזינו 52 פסוקים = בְּהֵמָה , אליהו.
הפטרת האזינו היא גם ההפטרה של שביעי של פסח.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא עָבַר אִישׁ בִּיהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ט ט): 'עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עוֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ', 'בְּהֵמָה' בְּגִימַטְרִיָּא חַמְשִׁין וּשְׁתַּיִם הָווּ! (יומא נד א) שאפילו קול צפצוף עופות לא נשמע שם וזהו (ירמיה ט, ט) 'וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה' ואפילו 'מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם' גם כן לא נשמע קול. (בן יהוידע שם) לפי שעברו ישראל עליו לכך נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה. כמנין בְּהֵמָה (הרוקח)
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי . (לב א) סימן הזי"ו ל"ך .
כתב הרמב"ם - כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב, אבל פרשת האזינו קורא הראשון עד זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם והשני מתחיל מזְכֹר יְמוֹת עוֹלָם עד יַרְכִּבֵהוּ עַל והשלישי מ יַרְכִּבֵהוּ עד וַיַּרְא יְ-הוָה וַיִּנְאָץ והרביעי מן וַיַּרְא יְ-הוָה וַיִּנְאָץ עד לוּ חָכְמוּ והחמישי מן לוּ חָכְמוּ עד כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי והשישי מכִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי עד סוף השירה. ולמה פוסקין בה בענינות [בעניינים] אלו מפני שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה.
(הל' תפילה פרק י"ג ה"ה). כתב השו"ע פרשת האזינו מחלקים פרשיותיה כדרך שהיו מחלקין אותה במקדש שהיו קורין השירה פעם אחת לששת ימי השבוע. וסימן הַזִּי"ו לְ"ךָ : הַ אֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, זְ כֹר יְמוֹת, יַ רְכִּבֵהוּ עַל, וַ יַּרְא יְ-הוָה, ל וּ חָכְמוּ, כִּ י אֶשָּׂא. (שו"ע או"ח תכח ה) וכתב הרמ"א - ודווקא בשבת מחלקין הפרשיות אבל במנחה בשבת וב' וה' אין לחוש. וכתב ה'מגן אברהם' (סימן תכ"ח - סק"ז) ומצאתי כתוב שאפילו יש חיובים לא יחלקו הפרשה יותר. לפי שחלוקה זו היא מדברי חז"ל על כן אין מוסיפין בתוך השירה הוספות.
סימן פרשיות הללו הַזִּי"ו לְ"ךָ , והוא שם אחד משמותיו של הקב"ה. ואמרו במדרש (סנהדרין לח ב) שמשה אמר לשירה זו ע"פ ע"ח זקנים כמנין הַזִּי"ו לְ"ךָ . ואמרו חז"ל על 'מְטַטְרוֹן' ששמו כשם רבו, [כְּתִיב: 'וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה׳'. 'עֲלֵה אֵלַי' מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ: זֶהוּ מְטַטְרוֹן שֶׁשְּׁמוֹ כְּשֵׁם רַבּוֹ, דִּכְתִיב 'כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ'.] דזולת מה שמספר 'מטטרון' עולה בגימטרא 'ש-די' (314) הלא ידוע כי חנוך זה מטטרון. ו' חֲנֹךְ ' בגימטריא הַזִּי"ו לְ"ךָ (78) הרי גם בשם זה הוי שמו כשם רבו. (פענח רזא)
הַזִּי"ו לְ"ךָ בגימטריא ע"ח – כנגד ע"ח פסוקים ב' וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ ' שבו עשרת הדברות, וכן ע"ח פסוקים בפרשת בְּחֻקֹּתַי . (הרוקח)
הַזִּי"ו לְ"ךָ – ה' אנשים קוראים בתורה בר"ה שחל להיות בחול, ז' כנגד ז' שקוראים בר"ה וביו"כ שחל להיות בשבת, י' כנגד י' ימים מראש השנה עד יוה"כ, ו' כנגד ו' שקוראים ביוה"כ שחל להיות בחול, ל' כנגד ל' תקיעות חובה (ט' + ט'+ י"ב), כ' כנגד כ' ימים שמתענים בהם היחידים י' ימים לפני ר"ה וי' לאחר ראש השנה. (הרוקח בשם רבינו סעדיה, מחזור ויטרי)
עֶשֶׂר שִׁירוֹת הֵן: הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֶמְרָה בְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה ל,כט) הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג, וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל, לָבוֹא בְהַר יי אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל. הַשְּׁנִיָּה, שֶׁנֶּאֶמְרָה עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת טו,א) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה . השְׁלִישִׁית, שֶׁנֶּאֶמְרָה עַל הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּמִדְבַּר כא,יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל . הָרְבִיעִית שֶׁאָמַר מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: (על פי דְּבָרִים לא,כד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת. (בפסוק כתוב: אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת) הַחֲמִישִׁית שֶׁאָמַר יְהוֹשֻׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְהוֹשֻׁעַ י,יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיי, בְּיוֹם תֵּת יי אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. הַשִּׁשִּׁית, שֶׁאָמְרָה דְּבוֹרָה וּבָרָק, שֶׁנֶּאֱמַר: (שׁוֹפְטִים ה,א) וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם. הַשְּׁבִיעִית שֶׁאָמַר דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוּאֵל ב כב,א) וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיי אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת. הַשְּׁמִינִית שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים ל,א) מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד . וְכִי דָּוִד בְּנָאוֹ? וַהֲלֹא שְׁלֹמֹה בְּנָאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת. וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד ? אֶלָּא, לְפִי שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עָלָיו לִבְנוֹתוֹ, נִקְרָא עַל שְׁמוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תְּהִלִּים קלב,א-ו) זְכוֹר יי לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיי, נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי, אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי. עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיי, מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב. הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה, מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (מְלָכִים א יב,טז) רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד. הָא, לְפִי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עָלָיו, נִקְרָא עַל שְׁמוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאָדָם נוֹתֵן נַפְשׁוֹ עָלָיו נִקְרָא עַל שְׁמוֹ. הַתְּשִׁיעִית, שֶׁאָמַר יְהוֹשָׁפָט, שֶׁנֶּאֱמַר: (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב כ,כא) וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם, וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרְרִים לַיי, וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶש בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ, וְאֹמְרִים: הוֹדוּ לַיי, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ! וּמָה נִשְׁתַּנֵּיתָ הוֹדָיָה זוֹ מִכָּל הוֹדָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה? שֶׁבְּכָל הוֹדָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר: הוֹדוּ לַיי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ! וּבָזוֹ לֹא נֶאֱמַר כִּי טוֹב. אֶלָּא כִּבְיָכֹל לֹא הָיְתָה שִׂמְחָה לְפָנָיו בַּמָּרוֹם, עַל אָבְדָן שֶׁלָּרְשָׁעִים. אִם עַל מִיתָתָן שֶׁלָּרְשָׁעִים, לֹא הָיְתָה שִׂמְחָה לְפָנָיו בַּמָּרוֹם, קַל וָחֹמֶר עַל הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֶחָד שָׁקוּל כְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ ! שֶׁנֶּאֱמַר: (מִשְׁלֵי י,כה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. הָעֲשִׂירִית לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה מב,י) שִׁירוּ לַיי שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ ,וְאוֹמֵר: (תְּהִלִּים קמט,א) שִׁירוּ לַיי שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים. (מְכִילְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּשַׁלַּח - מַסֶּכְתָּא דְשִׁירָה פָּרָשָׁה א)
כתב הרמב"ן - והנה השירה הזאת אשר היא לנו לעד אמת ונאמן תגיד בביאור כל המוצאות אותנו, הזכירה בתחילה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגויים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד הכוכבים ומזלות, והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד אשר שילח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב. ואחרי כן פיזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן. ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם, והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה, כי לא שנאו את ישראל בעבור שעשו עבודה זרה כהם, רק שלא יעשו מעשיהם ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצוותיו, ולא יתחתנו בהם, ולא יאכלו זבחיהם ויבוזו עבודת כוכבים שלהם ויבערו אותם ממקומותיהם, וכעניין שאמר (תהילים מ"ד): כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם אם כן לשנאתו של הקדוש ברוך הוא יעשו לנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להינקם מהם. וזה דבר ברור, כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בעניין בית שני לא הרנינו גויים עמו, רק לעגו עליהם 'מה היהודים האומללים עושים', והיו גדוליהם עומדים בהיכל מלך בבל, וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כיפר אדמתו עמו. והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם וייפרע מן האויבים בחרבו הגדולה והחזקה ויכפר על חטאתנו למען שמו . אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כורחן של מינין. וכך הזכירו בספרי: ' גדולה שירה זו , שיש בה עכשיו , ויש בה לשעבר , ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה , ויש בה לעולם הבא ' ולזה רמז הכתוב שאמר (לב מד): וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הזכיר כָּל להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדיבור, כי ביאר להם עניינים רבים. ואילו הייתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית, כן היה ראוי להאמין בה, מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה, לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלוקים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום. (רמב"ן - דברים לב מ)
כִּי שֵׁם יְ-הוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ . (לב ג) בפסוק זה שבע תיבות, רמז לשבעה ימים שקוראים בתורה. שני, חמישי, שבת, ר"ח, חולו של מועד, יו"ט ויום כיפור. ובפסוק זה יש עשרים וחמש אותיות, רמז למספר העולים לתורה, שלושה בימי חול ובשבת במנחה, ארבעה בר"ח ובחול המועד, חמשה ביו"ט, ששה ביום כיפור ושבעה בשבת, שהם ביחד עשרים וחמש. וזה פירוש הפסוק כִּי שֵׁם יְ-הוָה אֶקְרָא רמז לקריאת התורה. (תורת החיד"א)
שאלה
מה הטעם דבשירת הַאֲזִינוּ לא נזכר שמו של משה רבינו. היכן בכל אופן רמוז שמו של משה רבינו בשירה זו.
תשובה
שירת האזינו היא עדות על כל צרה העתידה ועל התשועה לכן הסתיר שמו מענוותנותו כאילו לא היה הוא היודע וְעֵד הַמְּדַבֵּר בדבר הזה, ועוד מאחר והיה זה סמוך למותו כאילו כבר לא היה עוד נמצא בעוה"ז. ועוד מכיון ששמו של הקב"ה לא מוזכר בפירוש רק בר"ת אין זו דרך ארץ שיזכיר שמו של משה בפירוש. (פענח רזא)
שמו של הקב"ה מוזכר בר"ת : הַ אֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה ו ְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי . הרי ה' בתחילת עמוד וה' בסוף עמוד, ו' בתחילת עמוד י' בסוף עמוד. או תאמר כך, י' של פִי וה' הַ אֲזִינו, ו' שבסוף השירה עַמּוֹ ה' של הַ רְנִינוּ , הרי חתם שם ה' בשירה. (הרוקח)
שמו של משה רבינו רמוז בגימטריא של כל אחת מהאות הראשונה בעליית ראשון –הַ אֲזִינוּ, יַ עֲרֹף, כִּ י, הַ צּוּר, שִׁ חֵת, הֲ לַיְהוָה. בגימטריא משה (365). (פענח רזא) ולמה חלק את שמו בחשבון מ' של משה בד' פסוקים, לפי שהיה ד' ימים לומד דיבור אחד, שהרי י' הדברות במ' יום. (הרוקח)
שאלה
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב . (לב ב) פרש"י - זוֹ הִיא הָעֵדוּת שֶׁתָּעִידוּ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר בִּפְנֵיכֶם תּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא חַיִּים לָעוֹלָם כַּמָּטָר הַזֶּה, שֶׁהוּא חַיִּים לָעוֹלָם כַּאֲשֶׁר יַעַרְפוּ הַשָּׁמַיִם טַל וּמָטָר. מה הטעם שהתורה נמשלה לטל ומטר, הרי ידוע שהטל אינו פוסק לעולם מה שאין כן המטר, אם כן היה צריך להמשיל את התורה רק לטל ולא למטר.
תשובה
כאשר האדם הולך לבית עולמו הוא נעשה חופשי מן התורה והמצוות, כדכתיב (תהלים פח ו) בַּמֵּתִים חָפְשִׁי , לכך הומשלה התורה למטר, שיש זמן שהוא פוסק ואינו יורד, כך התורה כאשר האדם חי הוא חייב בה, ובמותו נעשה חופשי ממנה, ואם טרח בערב שבת יאכל בשבת. אילו נמשלה התורה לטל שאינו פוסק לעולם היה האדם אומר אף אם לא אקיימנה כאן אקיימנה לעתיד לבוא. (מנחת אליהו) א"נ כמו שהמטר יצטערו ממנו אנשים לשעתו, ועם כל זה לבם שמח, כי הוא חייהם, כך הוא לקח התורה, לפי שהוא מר בתחילתו ומתוק בסופו. ואמרינן (אבות ד ט) כָּל הַמְּקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעֹשֶׁר. (ושלל לא יחסר בשם היעב"ץ) א"נ אמרו חז"ל (יומא עב ב) זָכָה - נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, לֹא זָכָה - נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה. ענין התורה לנפש הוא כמו ענין המטר על הארץ. כשם שהמטר יורד על עשבים טובים וגם על עשבים רעילים ומגדל את כולם כך התורה נותנת חכמה לאדם ומגדלת אותו. מעתה אם הוא לומד ע"מ לקיים אזי התורה מחכימה ומחזקת אותו גם ביראת שמים, אולם אם לומד שלא ע"מ לקיים נעשה חכם להרע וזהו שאמרו לֹא זָכָה - נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה. וזהו שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תתקמ"ב) אם ת"ח הגון הוא תִּזַּל כַּטַּל ואם לאו ' ערפהו כמטר '. (פניני הגר"א)
שאלה
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא . (לב ד) פרש"י - הַכֹּל מַצְדִּיקִים עֲלֵיהֶם אֶת דִּינוֹ, וְכֵן רָאוּי וְיָשָׁר לָהֶם; צַדִּיק מִפִּי הַבְּרִיּוֹת, וְיָשָׁר הוּא וְרָאוּי לְהַצְדִּיקוֹ. (ע"כ) וכן הוא אומר (תהלים נא ו) לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ . (ספרי)
לכאורה אנחנו רואים כשהקב"ה מעניש את האדם, לא כולם מצדיקים דין שמים עליהם?
תשובה
אמרו חז"ל (תענית יא א) 'צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא' - בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם לְבֵית עוֹלָמוֹ כׇּל מַעֲשָׂיו נִפְרָטִין לְפָנָיו, וְאוֹמְרִים לוֹ: כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִ י, וְהוּא אוֹמֵר: הֵן, וְאוֹמְרִים לוֹ: חֲתוֹם! וְחוֹתֵם. שֶׁנֶּאֱמַר: 'בְּיַד כׇּל אָדָם יַחְתּוֹם'. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין, וְאוֹמֵר לָהֶם: יָפֶה דַּנְתּוּנִי, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר 'לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדׇבְרֶךָ'. הכוונה שבשעת פטירתו של האדם אזי מצדיק עליו את הדין. (פרדס שמאי) שהרי שני מלאכים שנבראו לו על עבירות הלאוין שעושה במעשה הוא מודה בדבר. (חידושי אגדות שם) הם המקטרגים שנבראו ע"י העבירות שעשה ובעת פטירתו גם הם מתים ומענישין לאדם עליהם לעוה"ב. (פתח עינים שם בשם המהרח"ו)
'כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי' - הטעם דמפרשים לו על המקום ועל היום מפני כי איכות העבירה תגדל מחמת המקום ומחמת היום כי ודאי פוגם בה אם תהיה במקום מקודש וביום מקודש בשבת וכיוצא יותר ממקום חול ויום חול וכן הענין בתורה ומצוות יגדל וירבה איכותן מצד המקום ומצד היום דאינו דומה לומד תורה בבית הכנסת ובית המדרש ללומד תורה בביתו וכן אינו דומה לומד תורה ביום שבת קודש ללומד בחול. (בניהו שם)
שאלה
מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר . (לב כד)
היכן רמוזים בפסוק ארבע מיתות בית דין. דאמרו חז"ל שמִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין, דִּין אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ.
תשובה
מְזֵי רָעָב כגד מיתת חנק שהיא אסכרה הבאה מחמת רעבון, וזהו שתירגם אונקלוס 'נְפִיחֵי כְפַן'. לְחֻמֵי רֶשֶׁף הוא הריגה כמו שאמרו מי שנתחייב סייף לסטים באים עליו, מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב סְקִילָה חַיָּה דּוֹרַסְתּוֹ. וזהו וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם . מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב שְׂרֵיפָה נָחָשׁ מַכִּישׁוֹ, וזהו שנאמר עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר . שאע"פ שמִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִי, דִּין אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ. (סנהדרין לז ב) (פנים יפות)
דִּין אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ - אבל קשה דחזינן כמה עבריינים ועובדי עבודת כוכבים שמתים על מטותם? ויש לומר דע"י תשובה הקב"ה מיקל ולפעמים מוחל לגמרי או זכות תולה לו ואינו נפרע ממנו בחייו. (תוס' כתובות ל ב)
שאלה
רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. (לב לט)
מה הטעם דנזכרו בפסוק אֲנִי אֲנִי אֲנִי וַאֲנִי .
תשובה
כנגד ד' הגלויות: גלות בבל, גלות פרס, גלות יון, וגלות אדום. כלומר אני אהיה עמכם בכל גלות וגלות. וַאֲנִי כנגד גלות רביעית דכתיב (יחזקאל א א) וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה. (בעה"ט) א"נ כנגד ד' כתות המכחישים, כנגד הכופרים בעיקר ואומרים לא הוא, אמר כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא . כנגד כת המכחישים ביחודו של מקום ומשתפים אחרים עמו אומר וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי . וכנגד הכת השלישית המכזבים בזמן הגאולה ותחיית המתים אומר אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה . וכנגד הכת הרביעית המכחישים בשכר ועונש נאמר וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל . (מעם לועז)
שאלה
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן . (לב מד)
מה הטעם דכל יְהוֹשֻׁעַ שבמקרא חסר ו' חוץ מפסוק וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת וגו' (דברים לב מד). ומה הטעם שכאן קורא לו הוֹשֵׁעַ .
תשובה
מפני שאז נתעטר ו' עטרות : נוי, כח, עושר, חכמה, נביאות, נשיאות לכך הוסיף לו ו' לשמו. מה שכתב כאן הוֹשֵׁעַ משום שכבר הוחלט (דברים לב ז) אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם , אין עוד מיחוש שימאס בארץ חמדה כמרגלים, מה שקרא משה אז שמו יְהוֹשֻׁעַ לפי שהִתְפַּלֵּל עָלָיו יָ-הּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים . כדי שיוכל לעמוד נגד העשר מרגלים. וכן נכתב וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בכתיב מלא להורות שמסר לו משה רבינו כל הקבלה בשלימות ובמילואה כל מה שקיבל מסיני ועד סמוך למיתתו ואין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה לפיכך בכל המקרא חסר ושם הוא מלא. (פענח רזא) הזכירו הכתוב עתה בשם שהיה לו מתחלה שנאמר (במדבר יג טז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ ללמדך שאעפ"כ שנתמנה במקום משה לא הגיס דעתו כלל אבל היה משפיל עצמו כבתחלה, ולכן יקראנו הכתוב עתה באותו שם עצמו שהיה נקרא בו בתחלה כדי להורות על מעלתו. (רבינו בחיי) א"נ כל זמן שאחד מן אותו דור היה קיים היה נקרא בשם יְהוֹשֻׁעַ , וכאשר תם כל הדור ההוא לא היה מקום לתפלה זו וחזר וקראו הוֹשֵׁעַ . (כלי יקר) א"נ עפ"י דאיתא ברש"י (דברי הימים ב לו ד) כך דרך המלכים והשרים שמכנים למשרתיהם שם שהם רוצים, כגון (בראשית מא מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ , (דניאל א ז) וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ . וכן (מ"ב כד יז) וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ . כאן מסר ההנהגה ליהושע כתיב שמו הקודם הוֹשֵׁעַ להראות כי אין משה רבינו כבר מושל בו דיהושע יהיה המנהיג, ומ"מ מאחר ונתוסף לו שם י-ה נשאר השם ית' בשמו. (פרדס שמאי)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
