ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- תולדות
בס"ד כסלו התשפ"ו
מפטיר מַשָּׂא דְבַר יְ-הוָה (מלאכי א א)
פרשת תולדות
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת תולדות 106 פסוקים = דָבַק, דומה מאוד
עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד .(בראשית ב כד) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה (כו כ)
מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? צָר קְלַסְתֵּר פָּנָיו שֶׁל יִצְחָק דּוֹמֶה לְאַבְרָהָם, וְהֵעִידוּ הַכֹּל 'אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק' (כו יט רש"י)
חודש כסלו הוא בבחינת תפארת צריך שיזהר ביותר שלא להיות הולך רכיל מגלה סוד בחודש הזה טפי מעלי מכל החדשים, וכן בענין סרך גזל וגניבה, ובאכילת איסור, כי הפגם גדול, ויזהר בכבוד אביו ואמו יותר ויותר משאר חדשי השנה. (מועד לכל חי סימן זך)
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. (כה יט)
שאלה – מה שפרש"י - יַעֲקֹב וְעֵשָׂו הָאֲמוּרִים בַּפַּרָשָׁה. והוא טעון ביאור, מה בא ללמדנו בזה, והוא דבר ידוע.
תשובה – ישנם שתי פרשיות שמתחילות ב'אֵלֶּה תּוֹלְדֹת' פרשתנו ופרשת נח. מה הטעם שפרשתנו נקראת 'פרשת תולדות' ואילו פרשת נח נקראת על שם נח, והיה צריך לקרוא הפרשה 'פרשת יצחק'. הביאור הוא שכל עיקרה של פרשת נח עוסקת בנח עצמו, בניית התיבה, במבול וכל סדר חייו ולכן נקראת על שמו. לעומת פרשה זו עיקר עניינה מקיף את חיי יעקב ועשו וענייניהם, ולא רק ביצחק, ולכן מן הדין היה לקרותה על שמם, אך למען הקיצור נקראת 'תולדות'. וזו כוונת רש"י מה הטעם שנקראת הפרשה בשם 'פרשת תולדות' ולא בשם 'פרשת יצחק', יַעֲקֹב וְעֵשָׂו הָאֲמוּרִים בַּפַּרָשָׁה משום שעיקר עניינה של הפרשה הוא חייהם של יעקב ועשו. (מדשן ביתך בשם תוספת ברכה)
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַי-הוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְ-הוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. (כה כא) פרש"י - זֶה עוֹמֵד בְּזָוִית זוֹ וּמִתְפַּלֵּל, וְזוֹ עוֹמֶדֶת בְּזָוִית זוֹ וּמִתְפַּלֶּלֶת. (ב"ר סג ה)
שאלה – מה הטעם שיצחק התפלל דווקא לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ. ועוד למה ברישא כתיב לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ ולא הזכיר את שמה ובסיפא כתיב וַתַּהַר ' רִבְקָה ' אִשְׁתּוֹ לפתע הזכיר את שמה. ולמה היה צריך להוסיף בסיפא שהיא אשתו.
תשובה – בגמרא (ברכות לד.) כׇּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב יג): 'אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ', וְלָא קָמַדְכַּר שְׁמַהּ דְּמִרְיָם. כתב המג"א בשם המהר"ל והני מילי בפניו אבל כשמתפלל שלא בפניו צריך להזכיר שמו. (מג"א או"ח קיט א) דכתבו המקובלים (זוהר בראשית סט ב) כי יש בהזכרת שמו קצת התעוררות הדין עליו. וכ"כ מהר"ם אלשיך ז"ל (פר' תזריע על מצורע) - ואם יתפלל על חולה ובעל יסורין שעומד בצרה ויזכיר שמו, אז המקטרגים ומשטינים יתקנאו, ובפרט כי רוע מזליה, ואז ימצאו לו עלילות קטרוגים מצד עונותיו לעכב רפואתו והצלתו, ולכן כל כהא המתפלל לא יזכיר את השם, כדי שלא ירגישו המקטרגים ולא ידעו על מי מתפלל. על כן התפלל יצחק לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ וסמך הכתוב נתינת טעם לזה בעבור שהיתה 'בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי', שהיתה ממשפחה מגונה ולא רצה להזכיר את שמם בתפילתו כי ע"י זה יש לחוש לקטרוג. ('תורת משה' להחת"ס)
וזהו הטעם שלא הזכיר את שמה בתחילה – כדי שלא לעורר קטרוג מצד משפחתה, הטעם שכתוב בסיפא וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ לומר שלא היה צריך לשנות את שמה כפי שהיה אצל שרה שהיה שמה שרי, דבשלמא יצחק לא נשתנה שמו לפי שה' אמר לאברהם (יז יט) וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק. והיינו רבותא דהגם שלא נשתנה שמה נתקבלה תפילתו וַתַּהַר רִבְקָה בשמה בלי שינוי והנה היא הרה בזכות יצחק שהיא אִשְׁתּוֹ. (חומת אנך, כלי חמדה)
וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְ-הוָה. (כה כב) פירש"י - רַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ לְשׁוֹן 'רִיצָה': כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל פִּתְחֵי תוֹרָה שֶׁל שֵׁם וָעֵבֶר – יַעֲקֹב רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת. עוֹבֶרֶת עַל פִּתְחֵי עֲבוֹדָה זָרָה – עֵשָׂו מְפַרְכֵּס לָצֵאת. (ב"ר סג ו).
שאלה – בגמרא (סנהדרין צא ב) אָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: מֵאֵימָתַי יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּאָדָם, מִשְּׁעַת יְצִירָה אוֹ מִשְּׁעַת יְצִיאָה? אָמַר לוֹ: מִשְּׁעַת יְצִירָה. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, בּוֹעֵט בִּמְעֵי אִמּוֹ וְיוֹצֵא! אֶלָּא מִשְּׁעַת יְצִיאָה. אָמַר רַבִּי: דָּבָר זֶה לִמְּדַנִי אַנְטוֹנִינוּס, וּמִקְרָא מְסַיְּיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד ז): ' לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ '. ואמרינן במדרש - עשו הרשע עקר מיטרין של אמו ושיחת את רחמה. ראויה היתה רבקה שיעמדו ממנה י"ב שבטים. (מ"ר). אלמא כי יצר הרע נכנס באדם משעה שיוצא מפתח האשה דהיינו משעת הלידה, והכא אמרינן דעשו רץ ומפרכס לצאת דמשמע משעת יצירה. ובגמרא (יומא פב ב) הָהִיא עוּבָּרָה דְּאָרַחָא, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא. אֲמַר לְהוּ: לְחוּשׁוּ לָהּ, וְלָא אִילְּחִישָׁא. קָרֵי עֲלֵיהּ: (תהלים פג א) ' זוֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם '. נְפַק מִינַּהּ שַׁבְּתַאי אָצַר פֵּירֵי. פרש"י - ממעי אמם הם נעשים זרים להקב"ה כדרך שעשה עשו וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ.
תשובה – כתב רבי יהודה החסיד - אלו שבבטן יש להן יצר הרע הן אותם שנבראים מן תתקע"ד דורות שבבטן יצרם והן עזי פנים שממרין באביהם ובאמן ולכך נשלחה איבה בין יעקב ועשו בקטנותם פן ילמד יעקב מעשו וכן אין לב צדיקים עם לב רשעים. (ספר חסידים · א'קלז) א"נ אצל יעקב ועשו היה דרך נס ואמרו חז"ל דאנטונינוס ורבי היה בהם ניצוץ עשו ויעקב, דזהו מה ששאל אנטונינוס יצה"ר מתי שולט דזה אירע לנו בהיותנו בגלגול שעבר בבטן רבקה הוא דבר הנהוג או היה דבר פרטי ודרך נס. ורבי השיבו משעת יצירה וכן הוא בכל העוברים לפי שרבי היה כולו טוב ולא ידע בשליטת היצר ואנטונינוס השיבו דאם כן היה לו לבעוט ולצאת ממעי אמו אלא מוכרח משעת לידה ומה שאירע להם ביעקב ועשו היה נס. (פני דוד) א"נ היצר הרע ניתן רק בלידה אבל יש מקומות שמסוגלים לעורר את היצר הרע עוד לפני הזמן הקבוע. אצל עשו היצר היה מתעורר ומקדים לגשת עוד קודם הלידה כשרבקה הייתה עוברת על פתחי עבודה זרה, ולהיפך היצר הטוב היה מתעורר אצל יעקב בפתח בית כנסת ובמקומות הקדושים. (וטהר לבנו)
הא דאמרינן הָהִיא עוּבָּרָה דְּאָרַחָא יש ליישב דע"י אמו כי התם אפשר דשולט בו יצה"ר קודם היציאה אבל בולד עצמו אינו שולט יצר הרע דא"כ היה בועט ויוצא. (חידושי אגדות סנהדרין צא ב)
שאלה – כיצד היתה רבקה עוֹבֶרֶת עַל פִּתְחֵי עֲבוֹדָה זָרָה, ומשמע שהיתה עושה זאת הרבה פעמים ולא פעם אחת. ואמרו חז"ל להתרחק מפתח בית עבודה זרה שנאמר (משלי ה ח) הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ - זוֹ מִינוּת, וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ - זוֹ הָרָשׁוּת. (ע"ז יז א).
תשובה – רבקה לקחה בידה אומנותה של שרה לגייר גיורות, כפי שאברהם היה מגייר גרים, לכן היתה רבקה עוברת כמה פעמים על פתחי עבודה זרה כדי להסביר לנשים את עיקרי היהדות להכניסם תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. (ש"ך) וכן מצינו ביצחק שהיה עושה כן ממה שדרשו (בראשית לז א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, מגויירי אביו, ולמדך שהיה יצחק מגייר את האומות. וכן מצינו ביעקב (בראשית לה ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, הא למדת שכל האבות הלכו בדרך הזה לבטל עבודה זרה ולפרסם האמונה והיחוד. (רבינו בחיי - בראשית יב ה)
וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם. (כה כו)
שאלה – מה הטעם שאחז דווקא בעקב יותר משאר האברים שבגוף.
תשובה – עֵשָׂו נִמְשָׁל לַחֲזִיר, שֶׁנֶּאֱמַר) תהלים פ, יד ( יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר. הַחֲזִיר הַזֶּה כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב, פּוֹשֵׁט טְלָפָיו, לוֹמַר: רְאוּ שֶׁאֲנִי טָהוֹר! כָּךְ אֵלּוּ גּוֹזְלִים וְחוֹמְסִים וּמַרְאִים עַצְמָם כְּשֵׁרִים. (בראשית כו לד – פרש"י, ב"ר סה א), ואין סימן טהרה בחזיר רק בעקב. (מושב זקנים) א"נ להודיע חסידותו של יעקב אף מרחם אמו, שדקדק לצאת יחדיו בפעם אחת שלא תצטער אמו פעמיים. (פענח רזא בשם רי"ח)
עשו זכה לקבל את העוה"ז, ויעקב את העולם הבא. לכך נאמר על עשו וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן כי מלבד שיצא ראשון לאויר העולם, גם היה ראשון לקבל את עולמו – העולם הזה. אח"כ יצא יעקב, אשר רק בעתיד יקבל את עולמו - העולם הבא. וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו ללמד שבהגיע ימות המשיח אשר הם העקב והקצה של העוה"ז, יקבל יעקב גם מחלקו של עשו בעולם הזה. אז יתקיים הכתוב (עובדיה א כא) וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַי-הוָה הַמְּלוּכָה. שמלך המשיח ושריו ישפטו את עשו על הרעות שעשה לעם ישראל, וישראל יקבלו מחלקו בעוה"ז. זו הסיבה שימות המשיח נקראים (סוטה מט ב) בשם בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא, ובתהלים (פט נב) עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ, על שם שיד יעקב 'אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו'. (פניני הגר"א)
וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה [ צָיִד]. (כז ג) אמרו רז"ל צידה כתיב שהוא צוהו על השחיטה והזהירו מן חמשה דברים המפסידין את השחיטה. (רבינו בחיי) ואלו הן הלכות שחיטה: שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור (כסף משנה הל' שחיטה ד א) ושנינו בפדר"א (פרק לב) הגיע ליל יום הפסח, וקרא יצחק לעשו בנו הגדול ואמר לו, בני זה הלילה, כל העולם כלו אומרים בו הלל, ואוצרות טללים נפתחים בזו הלילה, עשה לי מטעמים, עד שאני בעודי אברכך, ורוח הקדש משיבה ואומרת (משלי כג ו) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן, הלך להביא ונתעכב שם, אמרה רבקה ליעקב, בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו, העליונים אומרין שירה, הלילה הזה עתידין בניך להגאל מיד שעבוד, הלילה הזה עתידין לומר שירה, עשה מטעמים לאביך עד שהוא בעודו יברכך.
שאלה – כיצד שלח יצחק את בנו לצוד ביו"ט והיה זה ביו"ט של פסח, וביו"ט אין צדים. דתנן (ביצה כג ב) אֵין צָדִין דָּגִים מִן הַבִּיבָרִים בְּיוֹם טוֹב. פרש"י – אע"ג דשחיטה ואפייה ובשול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יום טוב טעמא משום דאי אפשר מערב יום טוב דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח, אבל צידה אפשר לצודו מבעוד יום ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר יטלהו. וכן נפסק בשו"ע (או"ח תצה ב) הלכות יו"ט - קצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה אף על פי שהם מלאכת אוכל נפש אסרום חכמים.
תשובה – מבואר בגמרא (ביצה כג ב) שבעפרים קטנים אין איסור צידה וגם אינם מוקצים אם הם סמוכים לעיר. וכן נפסק בשו"ע (או"ח תצז ח) עפרים ועדיין הם קטנים שאין צריכים צידה מותרים בלא זימון. ודוקא בפרדס הסמוך לעיר בתוך שבעים אמה דדעתיה עלייהו.
א"נ אע"פ שאסור לצוד ביו"ט אבל אם נצוד מערב יו"ט והניחו בביבר או בחצר מותר לצודו ביו"ט. וזהו שאמר יצחק לעשו וְצוּדָה לִּי צידה היינו אותה הצידה שניצודה ועומדת מערב יו"ט. (הפרשה כהלכתה בשם מעדני אשר)
וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. (כו ז)
שאלה – כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא ולא כתיב מְאֹד, מה הטעם דלעיל כתיב אודות רבקה (כד טז) וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד.
תשובה – קודם שילדה כתיב בה מְאֹד, בפרשתנו אחרי שילדה לפיכך לא כתיב בה מְאֹד. (החזקוני)
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. (כז ל)
שאלה – מה הטעם דכתיב וַיְהִי לשון צער. מה הטעם דכתיב יָצֹא יָצָא בכפל לשון. מה הטעם דכתיב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו, והוא ידוע כי יצחק הוא אביו.
תשובה – וַיְהִי לשון צער, כי התורה מצטערת על אשר כלה ולא ברך כל הברכות שהרי מצינו שברך לעשו אחר כן, ואם היה מברך אותם הברכות הנשארות ליעקב כבר אבדה תקות אדום. ורמז אל הצער שחש יעקב שימצא כגנב במחתרת בפני אביו כשהרגיש בביאת עשו. (אוה"ח) יָצֹא יָצָא שהיה השגחת ה' שבתוך כדי דבור יקיים יצחק את הברכה ליעקב. (מלבי"ם) כפל הלשון יָצֹא יָצָא קאי על יעקב וגם קאי על רֵיחַ גַּן עֵדֶן שֶׁנִּכְנַס עִמּוֹ, אותו הריח יצא עכשיו עמו. מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו – מדכתיב פְּנֵי משמע שיצא יעקב עם פניו ליצחק ויצא דרך כבוד מאחוריו. כמו שמצאנו (משנה יומא ה א) שהכהן הגדול יָצָא וּבָא לוֹ בְּדֶרֶךְ בֵּית כְּנִיסָתוֹ. פירש הרע"ב – 'שלא היה מסב את פניו לצאת אלא יוצא דרך אחוריו ופניו לארון'. לפיכך כתיב אָבִיו דמפרש למה יצא דרך אחוריו משום שהיה אביו ונהג בו כבוד. (פרדס שמאי) ובמדרש (ב"ר סו) - הַדְּלָתוֹת הָיוּ נִכְפָּלִין לַאֲחוֹרֵיהֶם, עָמַד לוֹ יַעֲקֹב אַחַר הַדֶּלֶת עַד שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו וְיָצָא לוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית כז, ל): אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, נִרְאָה כְּיוֹצֵא וְאֵינוֹ יוֹצֵא. (בראשית כז, ל): וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ, מְזֻיָּן לָצוּד נַפְשׁוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כא, יג): וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה. תרגום יונתן - וַהֲוָה בְּרַם מֵיפַק נְפַק יַעֲקב כְּתַרְתֵּין טְפוּחִין מִלְוַת יִצְחָק אָבוֹי וְעֵשָו אָחוֹי עַל מִצֵידֵיהּ.
יעקב אע"ה אמר לאמו (כז יב) וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה דרש ראשי תיבות שמו 'יעקוב' יבא עלי קללה ולא ברכה, ואמו אמרה שהראשי תיבות 'יעקב' הוא יבא עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי. (מדבר קדמות י)
וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי (כז יג) רמזה לו רבקה שעתידות לבוא עליו רק צרות הרמוזות במילה עָלַי – ע שו לבן יוסף, ולא יבואו צרות נוספות. כאשר שבו בני יעקב ממצרים וביקשו לקחת את בנימין איתם למצרים כבקשת יוסף, השתמש יעקב גם הוא במילה שאמרה לו אמו וענה להם ' עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה' – כל הצרות של עשו לבן ויוסף שהיו אמורות לבוא כבר התקיימו אבל מבנימין לא מגיע לי צער ואיך ייתכן שאתם רוצים לקחת לי את בנימין. (הגר"א)
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. (כז לג)
בגמרא (בב"ב יז א) שְׁלֹשָׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶן יֵצֶר הָרָע, אֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב; דִּכְתִיב בְּהוּ: 'בַּכֹּל', 'מִכֹּל', 'כֹּל'.
שאלה – אם כן איך קיבלו האבות הקדושים שכר כיון שלא שלט עליהם היצר הרע כלל.
תשובה – כיון שראה הקב"ה שהיו דוחקין עצמן כל כך להתרחק מן העבירה סייעם הקדוש ברוך הוא מכאן ואילך שלא שלט בהן יצר הרע. א"נ כדאמר (יומא דף לח:) מאי דכתיב (ש"א ב ט) רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר כיון שעבר אדם רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא. היינו לא שלט בהן יצר הרע אחרי שעברו רוב שנותיהם בלא חטא. (תוס' שם) א"נ היצר הרע יכול לשלוט אף על הצדיקים, כאשר מעלה על לבו מקצת מתאווה רעה, אלא שהצדיק מסוגל בגבורתו וקדושתו לדחות מיד את התאווה הזו. אולם עצם הדבר שהיצר מצליח לבלבל את הצדיק ולו במעט היא גם כן שליטה מסויימת של היצר אף על הצדיקים המופלגים. אולם האבות הקדושים היו יוצאים מן הכלל, לאחר שכבשו את יצרם הרע לגמרי באופן שאינו יכול עוד להעביר בלבם אפילו לרגע קטן תאווה של רע. זהו כוונת חז"ל ש'לֹא שָׁלַט בָּהֶן יֵצֶר הָרָע' אדרבה הם יגעו יגיעה מרובה כ"כ, עד שדיכאו לגמרי את שליטת היצר. ועל עבודה זו אכן מגיע להם שכר רב ביותר. אותיות כָּל במילואם {כ"ף למ"ד} עולים בגימטריא ' עקד ' (174) דכל אחד מהם עקד היצר הרע עקידה גמורה. (בן יהוידע שם)
וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. (כח ה)
שאלה – מה שפרש"י - אֵינִי יוֹדֵעַ מַה מְּלַמְּדֵנוּ. והוא טעון ביאור. והוא ידוע מהפסוקים שלעיל שרבקה היא אם יעקב ועשו.
תשובה – אמרו רז"ל דמהמכה עצמה בורא הרפואה. במדרש (ויק"ר יח ה) מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא (דברים לב לט) ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטייה אבל הקב"ה במה שהוא מכה הוא מרפא שנאמר (ירמיהו ל יז) כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם יְ-הוָה. והנה עשו נולד רשע כלבן אחי אמו וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה מהצרה עצמה יִוָּשֵׁעַ (ירמיה ל ז). דלבן היה סיבה שניצול יעקב על ידו שהלך אצלו ונשא את בנותיו. וזהו וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה שלבן היה הסיבה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. שעל ידי זה נמלט מעשו וניצול. (חומת אנך) א"נ הטעם שנכתב אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו להראות כי יעקב הוא הבכור ולא שלקח הבכורה ברמיה כמו שטען עשו, לפי שראשון ליצירה היה יעקב וראשון ללידה היה עשו, ויעקב קנה חלק הבכורה של הלידה מעשו. וזה קמ"ל הפסוק אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו שאפילו הלידה שהתייחסה לאם הוי גם כן עכשיו יעקב קודם לעשו כי יעקב הבכור לגמרי אחר שעשו מכר לו הבכורה. (פרדס שמאי)
וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם. (כח ז)
שאלה – מה הטעם דכתיב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ, ולא כתיב 'אֶל אָבִיו וְאִמּוֹ'.
תשובה – משום שקיים בזה ב' מצוות כיבוד אב וכיבוד אם, שאביו צוה לו לילך לשם כדי ליקח אשה ואמו צותה לו לילך לשם כדי לברוח מעשו. והוא כיון לב' הדברים כדי לקיים ציווי אביו וציווי אמו. (פרדס שמאי, טעמא דקרא)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
