ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מועד קטן
שיטת מלאכה
על פניו היה נראה שגדרי המלאכה הם כמו ביו"ט שהרי משם נלמדו (חגיגה יח, א) וכן ממה שאמרו מסרן לחכמים לחלק בין מלאכות שונות, בפשטות היינו איסורי מלאכה המוכרים משבת ויו"ט. וראיה להבנה זו אנו מוצאים בדברי הירושלמי (מו"ק א, א):
"מועד ע"י שהוא אסור במלאכה לא התירו אלא דבר שהוא אבד ובלבד דבר שאינו טרח."
מכמה סוגיות במסכת ניתן לנסות לברר שאלה זו, נתייחס לרק לחלק מהן. ואידך זיל גמור.
מדברי התוס' בשני מקומות נראה שהאיסור הוא בפעולה שיש בה גדר 'מלאכה'. המקור הראשון (יב, ב ד"ה מכניס):
פירש בתוספות הרב דבאסיפת פירות איכא מלאכה כדאמרינן פרק אין דורשין (חגיגה דף יח.) גבי חג האסיף אסיפה במועד מי שרי ואיני יודע מה מלאכה וצריך עיון אי טרח בלא מלאכה אסיר כי היכי דאסירי בפרקמטיא ולקמן בשמעתין (דף יג.) אמר מועד משום טירחא ולא טירחא הוא ושמא היינו דוקא בדבר שהוא מלאכה.
ולכאורה עולה מדברי תוס' דמלאכת חוה"מ היא בדווקא מלאכה ולא טירחה. ועל כן תמה איזו מלאכה יש באסיפת פירות. ומש"כ בסוף דבריו הוא שלכאורה משמע שגם טירחה בלבד אסורה, אך כנראה שהעיקר הוא רק מלאכה אלא שאסרו רק מלאכה שיש בה טירחה. אך לכאו' טירחה לחוד לא תאסר.
וכן בתוס' (י, א ד"ה סוס) שכתב ביחס לרכיבה על סוס במועד שמותרת רק לצורך המועד. אבל שלא לצורך המועד אסור. ונראה גם כאן שיסוד דבריו הוא איסור הרכיבה על סוס שהוא משום שביתת בהמתו או שיש איסור של יציאה מרשות לרשות.
וכך עולה לכאורה מדברי הרמב"ן שכתב (תורת האדם, נה):
ועוד אין במועד חילוק בין מלאכה שחייבין עליה בשבת למלאכת פטור, שעשאוהו כחול להתיר בו מלאכה גמורה בדבר האבד ועשאוהו כיו"ט בשאינו אבד לאסור אפי' שבות וכן דרך הגמרא.
וכן הבין ברמב"ן המנחת חינוך שכתב (שכג, ב):
ונראה לפי שיטת הרמב"ן שהבאתי דחה"מ שוה לי"ט אם אינה לצורך המועד ואינה דבר האבד ולוקין על מלאכת חה"מ רק בצורך המועד או בדבר האבד מסרו הכתוב לחכמים. נראה לומר דשוה לי"ט בכל דינו כגון תחומין חוץ לי"ב מיל אם נאמר דגם בי"ט הוא מה"ת כמו שהבאנו לעיל או שביתת בהמתו אם נוהג בי"ט או מחמר הכל כמו שביארנו לעיל דחה"מ שוה לכל דיניו ליו"ט ועל מה שחייב בי"ט חייב נמי בחה"מ.
שיטה זו מצינו למעשה בדברי כמה מגדולי האחרונים: כפרי מגדים (אשל אברהם תקמ, ס"ק ה), משנה ברורה (תקמ, ז) – שניהם מבארים שדין השו"ע להתיר יישור גבשושית בקרקע במועד, על אף שהוא מלאכת בונה, מותר משום שהוא צורך המועד וכדרכו משום אין בו טורח, אך אם היה בו טורח היה צריך לשנות מדרכו. וזאת, על אף שהבית יוסף עצמו בהביאו דין זה לא כתב את עניין צורך המועד. משמע שהם סוברים שמלאכה ללא טירחה אסורה.
וכן משמע מדברי ביאור הלכה (תקלו, ד"ה מותר לרכוב) שדן האם יש במועד איסור מחמר (עשיית מלאכה בבהמה אף ללא מגע אלא ע"י קול או סימן). למעשה שם נוקט לקולא מכח ספק ספיקא, אך עצם השאלה ביסודה מושתת על כך שיש איסור במלאכה אף ללא טירחה.
וכן להלכה נוקט החיי אדם (קי, יא) שכתב:
הקושר והמתיר, לא נזכר מה דינן. ונראה לי דמה שאינו לצורך המועד, אסור לכולי עלמא:
הרי קושר ומתיר אינן מלאכות שיש בהן טורח ואף על פי כן נאסרו לשיטת החיי אדם, על כרחך שאסורה גם מלאכה בלבד.
וכן פוסק להלכה ספר מועדי ה' (הרב שבתי לוי, אחיו של הרב משה לוי זצ"ל בעל 'מנוחת אהבה').
שיטת טירחה
מאידך גיסא, מצאנו דעות רבות הסוברות שגדר איסורי המלאכה במועד הוא טירחה. אך מלאכה ללא טירחה לא תאסר.
והנה על פניו נראים הדברים ברורים מהא דאיתא בגמרא (מו"ק ב, ב) "בשלמא מועד משום טירחא הוא" – ולכאורה מפורש הוא שגדר האיסור הוא משום טירחא, וכן במקום נוסף (יג, א) מועד משום טירחא. וכן איתא בע"ז (נ, ב): "שביעית - מלאכה אסר רחמנא, טירחא שרי, מועד - אפי' טירחא נמי אסור".
אמנם ניתן להבין גמרא זו בשני אופנים: במועד אסורה מלאכה ללא טירחה וטירחה ללא מלאכה. או דילמא, במועד אסורה טירחה אפילו ללא מלאכה, אך מלאכה בלבד לא נאסרה.
ובמיוחס לרש"י פירש את הגמרא בדף ב: "דלא אסיר בשום מלאכה, אלא משום טירחא". וכן נראה מדברי ריטב"א (מו"ק יג,א ד"ה אלא אמר) שכתב:
"כי טעם איסור מלאכות במועד הוא משום טרחא ושלא למעט בשמחת הרגל ולפיכך התירו חכמים כל שהוא צורך המועד וכל שהוא דבר האבד כדי שלא יהא דואג על אבדתו ונמנע משמחת יום טוב".
וכן נראה מהא דכתב המאירי (יח, א ד"ה אין כותבין) שאין איסור הוצאה במועד. וכן במשנה דאין מפנין (יג, א) פירשו ריטב"א ונימוקי יוסף דטעם האיסור הוא משום טירחא.
וכן עולה מדברי היראים שכתב (דש):
מכ"מ למדנו מדתלי תלמודא איסור מלאכה חולו של מועד בטרחא למדנו דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח הלכך הלואות ומלאכה מועטה בביתו מותרת והא דאמר רבא במוע"ק שלהי פ"א [י' ב'] פרגמטיא כל שהיא אסורא היינו להוליך בשוק דאיכא טרחא אבל בביתו דליכא טרחא נראה שמותר וראיתי בני אדם שפורשים מלהלוות ואני פרשתי כמה שנים ואעפ"כ נראה לי מותר ועל הפורש ועל המלוה קורא אני עליהם ועמך כולם צדיקים.
ובשיטה זו הלכו גם כן כמה מגדולי האחרונים:
ערוך השולחן (תקמה, יב) ביחס להיתר כתיבת אגרת שלום במועד מסיים כך:
ולכן יותר נראה לומר דבכתיבה שאין בזה טורח וגם נעשה בצינעא לא הקפידו שיהא בזה צורך הרגל כבשארי מלאכות וגם זה לא הזכירו הפוסקים.
וכן נקט להלכה בספר 'חול המועד כהלכתו', וכ' שכן דעת גרש"ז אויערבך.
טירחה משום מניעת שמחה
דעה נוספת בכיוון זה עם הסבר מעט שונה מובא בספר 'משרת משה' (על הרמב"ם, שביתת יו"ט ז, ס"ק ב) ותורף דבריו הוא שאיסורי המלאכה במועד לא שייכים כלל לאיסורי מלאכה של שבת, אלא כל עניינם הוא הסרת המונעים משמחה במועד ולכן התירו דבר האבד וכדומה, שבאי-עשייתם יהא צער. ובלשונו:
נקוט כללא זה בידך, אין בחוש"מ שום איסור מלאכה מחמת לתא דמלאכה רק כל מה שאסרו ומה שהתירו היא רק לגדר מצוות עשה של שמחת יו"ט, כל מה שיש בעשיית המלאכה ריבוי לשמחת יו"ט שרי, וכל מה שיש בעשיית המלאכה מניעה לשמחת יו"ט אסור.
שורש הויכוח
בשו"ת רדב"ז (ב, תשכז) תלה את מחלוקתם בשאלה האם מלאכה בחוה"מ נאסרה מדאורייתא או מדרבנן. ומצינו עוד כמה שכתבו כן. אך ראה מאמר של הרב עזריאל אריאל (מועדי הארץ, נספח ז) שם מראה כיצד אין תליה ממש, שכן יש הסוברים דאורייתא אך גדר האיסור הוא טירחה, ולהיפך, סוברים שהוא מדרבנן אך רבנן תיקנו כעין דאורייתא ואסרו בגדרי התורה.
הגדרת טירחה
ועוד יש לעיין, הא ניחא המושג מלאכה ידעינן עניינו מאיסורי שבת ויו"ט אך מהו הדבר אותו אנו מגדירים כטירחה?
בדברי האחרונים מצאנו שתי הגדרות למושג הטירחה:
א. שהות (מתוך הספר 'חול המועד כהלכתו) –
מפורש באשל אברהם באטשאטש בכמה מקומות מהם בסי תקלג בסופו ממה שאין טירחא ולא שהיה כנטילת גבשושית וכן בסי תקלז בענין בישול המאל"ץ (שֵכַר) מבאר את היתר הסרת הגבשושית בבית מטעם שאין במלאכה זו שיהוי משא"כ להגיס במאל"ץ הגסה הנ"ל יש בה שהיה מרובה עי"ש ובסי תק"מ כתב וכן לפעמים אינו עושה רק מה שאין טירחא ולא שהיה דהו"ל כנטילת גבשושית. וכן שמעתי מהגרש"ז אויערבאך בהגדרת המלאכות שאסור במועד שהוא בדברים שיש בהם שיהוי ואינם נעשות ברגע כמימרא, וכדבריו מפורש באשל אברהם שם "וגם אינה לצורך המועד גם שנעשה רגע כמימרא אין היתר כיון שעל ידו נמשך זמן שהמלאכה נעשית" ומכלל לאו אתה שומע הן שכשלא נעשית על מלאכה הנמשכת זמן כבישול המאל"ץ שמדובר שם מותר כל שהמלאכה נעשית ברגע כמימרא.
ב. ריכוז ודיוק –
יש האומרים שאף מלאכה שאורכת זמן אך אין בה דקדוק ונעשית בקלות אינה נחשבת לטורח. וכעין מה שכתבו הראשונים בנוגע להיתר כתיבת אגרות שלום במועד.
רמב"ם (יו"ט ז, יד):
ומותר לכתוב אגרות של שאלת שלום במועד, וכותב חשבונותיו ומחשב יציאותיו, שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתקונן מאד ונמצאו כמעשה הדיוט במלאכות.
שבלי הלקט (רכה):
אלו כותבין במועד קדושי נשים וגיטין ושוברין דייתיקי מתנה ופרוזבולין איגרות שום איגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין שטרי בירורין וגזירות בית דין ואיגרות של רשות יש מפרשים איגרות של רשות זו שאלת שלום דכיון דאינו כותב צרכיו כלל אלא שאילת שלום גרידא ליכא טירחא בהך כתיבה ולא דמיא למלאכה כלל הלכך מותר דלא הוי אלא כמטייל בעלמא.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
