ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
תוכנה של מצוות השבת אבידה הוא שמירה על חפצו האבוד של אחינו עד שיחזור אליו. באופן מיוחד מזהירה התורה להשמר מפני רמאים. ונראה שכאן יש אזהרה מיוחדת משום שהרמאי יכול לרמות ביתר קלות, משום שיכול לדרוש את החפץ, ואפילו אם יטעה בזיהוי, לא יחשב כשקרן שהרי לטענתו עדיין החפץ שלו אבוד מאיתו, וזהו חפץ אחר.
ויש לשאול, האם ניתן בכלל להשיב אבידה לרמאי? מצד אחד אפשר לומר שלעולם לא ניתן להשיב לו אבידה, שכן הוא עצמו הרע את חזקתו, וכל הקשור לענייני אמינות פגום הוא אצלו, ושמא אפילו אם יביא עדים לא נאמין להם. מאידך, הכיצד ניתן לחשוד סתם כך בעדים, בגלל שתובע רמאי? הרי להם יש חזקת כשרות, ועוד שבוודאי אף לרמאי יש רכוש עצמי, ויתכן שהוא באמת איבד את החפץ. אם כן, כיצד נוהגים ברמאי?
השבה בעדים
נראה את מקור הדיון כפי שהוא מופיע במשנה (כח, ב):
אמר את האבידה ולא אמר סימניה - לא יתן לו. והרמאי, אף על פי שאמר סימניה - לא יתן לו, שנאמר עד דרש אחיך אתו - עד שתדרוש את אחיך, אם רמאי הוא אם אינו רמאי.
הטור (רסז, ה) הביא מחלוקת ראשונים בדין השבה לרמאי, האם צריך דווקא עדים או שמא סגי לו בסימנים מובהקים. ויש לדקדק כיצד כל ראשון לומד את הגמרא ומה סברא יש בכל צד.
שיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם (גזו"א יג, ג):
בא בעל האבדה ונתן סימנים שאינן מובהקין אין מחזירין לו עד שיאמר סימנים מובהקין, והרמאי אף על פי שאמר סימנים מובהקין אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו, אמרו חכמים והיה עמך עד דרוש אחיך עד שתחקור אחר אחיך אם רמאי הוא אם לאו.
שיטת הרמב"ם מבוארת היטב בגמרא. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים כיצד מכריזים על אבידה – האם אומרים 'אבידה מצאתי' (רב יהודה) או 'גלימא מצאתי' (רב נחמן) דהיינו סיווג כללי של האבידה. למסקנה הגמרא מכריעה כשיטת רב נחמן ש'גלימא מכריז'. ולפי זה מעמידה את המשנה כך: 'אמר את האבידה ולא אמר את סימניה המובהקים – לא יתן'. ולפי זה יוצא, שהרמאי, אע"פ שאמר את סימניה המובהקים לא מחזירים לו. אז כיצד אם כן יוכל לקבל את אבידתו. אומר הרמב"ם ע"י עדים, שכיון שיש להם חזקת כשרות ממילא הם נאמנים. כך מבאר הב"י (רסז).
שיטת הרא"ש
אמנם נראה שדעת הרא"ש (ב, יד) דלא כרמב"ם:
והלכתא כרב נחמן בדיני. תנו רבנן בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנין ונוטלה. משרבו הרמאים התקינו שיהיו אומרים לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול אבל בסימן מובהק יראה שמחזירין לכל אדם. ולא איירי אלא בסימנים שהיו מחזירין בהן בראשונה.
כך הבין הטור בפשטות, שדעת הרא"ש דלא כהרמב"ם שהרי כתב במפורש 'בסימן מובהק יראה שמחזירין לכל אדם' משמע אפילו רמאי. והסברא היא שבסימן מובהק קשה לומר שיש עליו עדים וכן קשה לומר שהרמאי התוודע לזה באופן של רמאות.
היחס בין המשנה לברייתא
הפלפולא חריפתא (אות נ) מבאר שנחלקו הרמב"ם והטור בקריאת הגמרא בנקודה הבאה. יש שתי מימרות תנאיות המדברות על רמאים:
א. במשנה – (א) אמר את האבידה ולא אמר סימניה - לא יתן לו. (ב) והרמאי, אף על פי שאמר סימניה - לא יתן לו.
ב. בברייתא – תנו רבנן: (ג) בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה - היה נותן סימנין ונוטלה. (ד) משרבו הרמאין, התקינו שיהו אומרים לו: צא והבא עדים דלאו רמאי את, וטול.
לדעת הרמב"ם אלו הם שני שלבים, והברייתא קדמה למשנה: בתחילה היו משיבים אבידה על פי סימנים גרועים כגון חיור וסמוק (ג), ואחר כך משרבו הרמאים(ד) התקינו שכל אדם יתן סימנים מובהקים, וזה משאמרו במסקנת הגמ' אליבא דר"נ, לא אמר סימניה המובהקים(א), אך אם יש אדם המוחזק ברמאות, עליו נאמר במשנה 'והרמאי אע"פ שאמר סימניה המובהקים – לא יתן לו'(ב).
ואילו לדעת הטור המשנה והברייתא מקבילות, ואינן שני שלבים. אלא משרבו הרמאים הוא מקביל לדברי המשנה דהיינו, כיון שרבו הרמאים אין לתת לכל אדם אלא בסימן מובהק, ולרמאי גם זה לא יועיל. אך יש שתי רמות של סימנים מובהקים, ברמה הראשונה, אכן אין הרמאי נאמן, אך ברמה השניה כגון נקב יש בצד אות פלונית, אפילו הרמאי נאמן.
כדעת הטור שרמאי נאמן בסימן מובהק מביא גם השטמ"ק בשם ר' יהונתן (ד"ה והרמאי):
והרמאי אף על פי שאמר סימניה. כלומר סימנים שאינם מובהקים לא יחזיר דדילמא לאיניש אחרינא הוה והכי קאמר אף על פי דתקון רבנן להחזיר אבידה בסימן שאינו מובהק. אבל מי שהוחזק כפרן ורמאי לשכניו, אף על פי שאמר סימנים שאינם מובהקים דלאיניש אחרינא הוינן מהדרינן מדרבנן לא מהדרינן ליה עד שיתן סימנים מובהקים או עד שיביא עדים שנאמר עד דרוש אחיך וגו' דלפי התורה לרמאי מחמירה שמצריכו להביא עדים אף על גב דלאיניש אחרינא סגי בסימנים מובהקים דידה והשתא דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון להקל לאיניש דעלמא ממה שאנו מקילין ברמאי דלאיניש בעלמא סגי בסימנים שאינם מובהקים ולרמאי בעינן סימנין מובהקין. ה"ר יהונתן ז"ל:
ר' דוד פוברסקי (ב"מ כח, ב אות שב) שאל מדוע לפי ר' יהונתן מצריכים רק סימן מובהק ולא עדים. נראה ששיטתו כשיטת הרא"ש (ב, יג) שסימנים דרבנן, ואם כן הרי מדין תורה יש לנו חשד על אמינותו, וכיצד תקנת חכמים לא יכולה לפתור זאת?! מתרץ ר' דוד שמדין תורה באמת לא היה צורך בנתינת סימנים, על מנת לקחת אבידה, אלא היה סגי בתביעת האדם, שכן כ' נתה"מ (רנט, ס"ק ג) שאדם נאמן לקחת כל חפץ אבוד בטענה שהוא שלו כל עוד לא הגיע לידי אחר. אלא שכאן חידשה תורה סימנים ועדים וחכמים 'הורידו' מעט את גובה הדרישה, אזי הכל נחית חד דרגא.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
