ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
ומכאן נבוא לעיין במלאכת החרישה בנוגע לשנת השמיטה.
ד' לאוין
התורה מצווה אותנו לשבות בשנה השביעית אך איננה מרבה בפירוט הציווי להורות כיצד שביתה זו באה לידי ביטוי. הפירוט המפורש היחיד הוא בנוגע לד' לאוין העומדים כל אחד בפני עצמו:
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
האיסורים הם: א. לא תזרע. ב. לא תזמור. ג. לא תקצור. ד. לא תבצור. ועל פניו לא מובן מדוע נכתבו במפורש זמירה ובצירה. ונראה את ביאור עניין זה בלשון חז"ל (מו"ק ג, א):
מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא: דאהני תולדות - מיחייב, אאחרנייתא - לא מיחייב.
כלומר, הפירוט המדוייק והמקוצר של ד' מלאכות אלו בלבד בא ללמדנו שדווקא מלאכות אלו נאסרו בשביעית ולא מלאכות אחרות. אמנם, הגמרא שם מביאה משניות וברייתות בהן יש רשימה של שמלאכות שדה רבות שנאסרו בשנה זו, אך נראה ממסקנת הדברים שתוקף איסורי אותן המלאכות הוא מדרבנן.
חרישה
מה הדין בנוגע למלאכת החרישה? על פניו יש לשייכה לשאר המלאכות שאינן אסורות כי אם מדרבנן. אולם בנקודה זו יש הבדל בין החרישה לשאר המלאכות.
בפרשת כי תשא אומרת התורה (לד, כא):
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
מהי כוונת התורה בציווי 'בחריש ובקציר תשבות'? נחלקו בזה התנאים כפי שמופיעה במשנה בשביעית (פרק א, משנה ד):
בחריש ובקציר תשבות אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר:
לדעת רבי עקיבא המילים 'בחריש ובקציר תשבות' אינן נצרכות ללמד על שבת משום שהפסוק כבר אסר זאת במקום אחר 'לא תעשה כל מלאכה', ואף בשביל לאסור מלאכה בשמיטה אין צורך במילים אלו שהרי אמר הכתוב 'שבת שבתון יהיה לארץ'. וא"כ, לשם מה נצרכת מלאכה זו? עונה תנא קמא הוא רבי עקיבא, כפי שמבואר בגמרא במו"ק (בסוגיא הנ"ל), שיש חיוב של תורה להוסיף זמן בסוף השנה השישית בו יש להמנע ממלאכות האסורות בשביעית עצמה. וכן יש להוסיף זמן בתחילת השנה השמינית (ראשונה לסבב השמיטה) בו אסור לאכול את מה שגדל בשביעית אע"פ שנאסף בשמינית. וא"כ נראה שביחס לחרישה דעתו שהיא אסורה מדאורייתא.
[וראה בפירוש 'משנה ראשונה' שביאר שא"א לומר שהתוספת המדוברת היא ביחס לשבת בראשית משום שגם אם תקח יום שלם של תוספת אין שום תועלת בחרישה או בקצירה. רק במשך תקופה ארוכה יש ערך למלאכות אלו, ועל כרחך מדבר על שביעית].
מאידך, דעת רבי ישמעאל היא שהפסוק מדבר על שבת בראשית וכפי הבנת פשט הפסוקים. ולשיטתו אכן אין חיוב של תוספת שביעית. אך ביחס למלאכת החרישה בשביעית עצמה אין אנו יודעים את דעתו.
מח' אמוראים
הגמרא במו"ק (ג, א) מביאה מח' אמוראים בשאלה האם לוקים על חרישה או לא.
עיי"ש בראשונים
דברי הרמב"ם
בדברי הרמב"ם ישנה מבוכה. מצד אחד כתב (א, א):
מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת ליי' ונאמר בחריש ובקציר תשבות, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.
ולכאורה נראה שהבאת הפסוק כאן היא לצורך ביסוס המצות עשה דאורייתא, וא"כ עולה שחרישה אסורה מדין תורה, ולכל הפחות בעשה.
אך מאידך כתב בהלכה הבאה:
אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות.
מהלכה זו עולה שאיסורי תורה יש רק על ד' מלאכות הנ"ל, וחרישה איננה בכללן, והדברים מפורשים עוד יותר בהלכות הבאות (ג-ד):
וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.
כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן.
כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן.
בהלכות אלו כ' הרמב"ם במפורש שאיסור חרישה הוא רק דרבנן בלבד, ולוקה עליו מכת מרדות, ובהדגשה 'מדבריהן'. מהו אם כן תוקף איסור חרישה בשביעית – דאורייתא או דרבנן?
הסברים ברמב"ם
הסבר פשוט כותב המנ"ח (קיב) עפ"י הבנתו ברמב"ם שחרישה היא איסור עשה בלבד, וכפי שהזכרנו לעיל. וכנראה מסיבה זו הובא הפסוק על חרישה בהלכה א המדברת על מצוות עשה. והעובר על חרישה לוקה מרדות והוא עונש דרבנן, ולא מלקות כמו על לאוין דאורייתא.
שיטת מהר"י קורקוס וכן שו"ת רדב"ז (חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קצו [אלף תקס]) היא שיש חרישה האסורה מדאורייתא ואליה כיוון הרמב"ם בהביאו את הפסוק בהלכה א. ויש חרישה האסורה מדרבנן. האסורה מדאורייתא היא חרישה המטיבה עם הגידולים. לעומתה, ישנה חרישה המכינה ומטיבה את הקרקע עצמה והיא אסורה מדרבנן, ולפי חלוקה זו יש להבין את הפסקים השונים ברמב"ם. הרדב"ז מוסיף שישנה גם חרישה לצורך חיפוי זרעים והיא אסורה מדאורייתא.
דעת פאת השולחן (בית ישראל א, ס"ק א) שהחרישה היא דרבנן והפסוק מדבר על קצירת העומר בשנה השביעית, דהו"א שיהיה אסור, קמ"ל דמה חריש רשות וכו' יצא קציר העומר בשמיטה שהוא מצווה ולכן יהיה מותר,. אך אם נאמר שחרישה היא דרבנן קשה, שכן הרמב"ם פוסק את רבי ישמעאל שדין תוספת שביעית הוא הלכה למשה מסיני (שו"י ג, א), וכשם שהל"מ התירה חרישת עשר נטיעות צעירות, ממילא שמעינן שחרישה עבור אילנות זקנות אסורות, בתו"ש וכ"ש בשביעית עצמה. ואם כן, יוצא שחרישה אסורה מדין הלמ"מ והוא בפשטות דאורייתא?! אלא מבאר פאת השולחן לשיטתו של הרמב"ם שהלכה למשה מסיני נחשב דברי סופרים כמו שכתב בשרשי המצוות.
מדברי הרב בקונ"א (ב, אות ב) משמע שסובר אף הוא שחרישה בדעת הרמב"ם היא מדרבנן בלבד. אמנם ראוי להחמיר כשאפשר. ובמקום הדחק והפסד אפשר לסמוך שהוא דרבנן. וסיבת הבאת הפסוק ע"י הרמב"ם היא בכדי ללמד שהשביתה בשביעית היא רק ממלאכות הקרקע ולא מכלל המלאכות.
עוד כתב הרב זצ"ל (קונ"א ה) לבאר שלשון 'לצורך קרקע' ברמב"ם היא לאו דוקא, אלא כל חורש אסור. ומש"כ כנ"ל הוא משום שנקט יחד עם חופר והוא בדווקא. שכן בעי לאפוקי חופר לצורך בתים או כיסוי דם שמותר. ולכך כ' לצורך קרקע. אך אם היה כותב חופר לצורך קרקע וחורש, הו"א שיש חומרא בחורש, שאפילו למקרים רחוקים כגון כיסוי הדם יהיה אסור ולכן נקט בסוף המשפט באופן שהצורך קרקע יהיה קאי לתרוויהו.
הסבר מחודש אומר הרב וייטמן על יסוד דברי חזו"א. מהותה של חרישה היא הכנת הקרקע לזריעה ולכן היא צריכה להיות התחנה האחרונה קודם הכנסת הזרעים. אך חרישה שאיננה אלא עבור טיוב הקרקע מותרת מדאורייתא. והפסוק שהביא הרמב"ם עוסק בחרישה שהיא לצורך זריעה ולכן אסורה מדאורייתא. ושאר חרישות הן לצורך אחר שאסורות רק מדרבנן.
שיטת רמב"ן
הערה נוספת בסוגיא זו הנוגעת לכלל עבודות השביעית מביא הרב על יסוד דברי הרמב"ן. הרמב"ן ביאר את המושג של שבות בשבת כמגמת השבת הכוללת, וממנה מתפרטים האיסורים השונים. ויתכן ואדם לא יעבור על לאו מסוים כזה או אחר אך בפועל יבטל את השביתה הכוללת של השבת. נראה את לשון הרמב"ן (ויקרא כג, כד) אותה הריטב"א – 'וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל.' וכ"כ רמב"ן:
שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה...וכן שבת שבתון יהיה לארץ (להלן כה ד), שבת של מנוחה, שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל.
העולה מדבריו הוא שמי שבשביעית עובד בשדהו כדרכו במלאכה כלשהיא שאינה מד' המלאכות האסורות מדאורייתא הרי הוא מבטל מצוות עשה מדאורייתא. כך שגם החורש יתכן ועשייתו היא ביטול דאורייתא.
להערות [email protected]
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.








