ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
הגמ' (ב, ב) מביאה מח' בהסבר המשנה הראשונה, האם כוונת הביטוי 'רצו לעשות מחיצה' היא לעשות כותל ביניהם או שמא הכוונה היא שרצו לעשות חלוקה? וצריך לברר במה נחלקו. האם יש הסכמה עקרונית ביניהם אך אי-הסכמה מקומית במשנתנו, או שמא המח' היא שורשית והמחלוקת כאן היא ביטוי לויכוח העקרוני.
הגמ' עצמה מבארת ששורש הויכוח בפירוש המשנה נעוץ בשאלה אחרת, והיא – האם היזק ראיה (להלן ה"ר) נחשב להיזק או לא? על פניו בשלב הראשוני של הגמ' ניתן להבין בקלות יותר את הסוברים שלאו שמיה היזק, שכן אין כאן שום נזק של ממש, אלא לכל היותר אי נעימות. ובפרט דקיי"ל בפרק שני דהלכה כרבי יוסי שאמר שעל הניזק להרחיק את עצמו, ולפי זה י"ל לכאורה שהרוצה להמנע מהיזק ראיה יכנוס לתוך שטחו ויגדור, מדוע יכול להוא לכפות את השני? מהי סברת מ"ד שמיה היזק?
צמצום המחלוקת
אמנם לכשנעיין במהלך הגמרא בסוגיין נראה בדיוק הפוך. לכו"ע ה"ר שמיה היזק בעקרון, אלא שנחלקו במקום מסוים - בחצר – האם יש בו היזק ראיה. הגמ' מקשה מחמישה דינים שונים על מ"ד לאו שמיה היזק, ובכולם התירוץ הוא 'הכא שאני' דהיינו שכאן אכן יש ה"ר מסיבה מקומית, ואלו המקומות המוסכמים: גינה, כותל שנפל, היזקא דבית, היזקא דרבים, חצר על יד גג.
בנוסף לכך יש משניות מפורשות בפרק שלישי העוסקות בהרחקות של היזק ראיה (נט, ב):
לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין... מאי איריא לחצר השותפין? אפילו לחצר חבירו נמי לא! לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לחצר חברו דלא, אבל לחצר השותפין דא"ל: סוף סוף הא קא בעית אצטנועי מינאי בחצר, קא משמע לן דאמר ליה: עד האידנא בחצר הוה בעינא אצטנועי מינך, השתא אפי' בבית נמי בעינא אצטנועי מינך.
וכן במשנה שאחריה (ס, א):
לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון וכו'... מנהני מילי? א"ר יוחנן, דאמר קרא: וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה.
מכל הנ"ל נראה דודאי איכא לכו"ע ה"ר, וא"כ יש לברר במה נחלקו בסוגייתנו? ובעיקר מהו עצם הנזק בה"ר?
מהו היזק ראיה?
מצאנו באחרונים שתי הגדרות שונות להבנת הנזק בהיזק ראיה: א. צער הגוף – הפסד פעיל (קה"י ב"ב, סימן ה). ב. נזק ממוני – הפסד סביל, מניעת רווח (חזון יחזקאל על תוספתא ב"ב פרק א הלכה ה).
הגדרת ה"ר כנזק פעיל מדמה את הנזק הנגרם מהזק ראיה לנזק הנגרם לאדם שמביישים אותו. באחרון נגרמת תחושה ממשית של בושה, ואף משלמים עליה כמו על נזק גופני ממשי. כך הוא בהיזק ראיה, השימוש בחצר תחת 'עיני השכנים' גורם לחוסר נעימות של ממש. וביאור המח' לפי הבנה זו כך הוא: מ"ד לאו שמיה היזק (לש"ה) – רובא דעלמא לא קפדי בכך. מ"ד שמיה היזק (ש"ה) – אנשים כן מקפידים על כך.
הסבר זה נראה תואם את דברי הגמ' (ב, ב) האומרת שבחצר הסמוכה לגג יש שימוש קבוע אך טוען הניזק 'איני יודע מתי להצטנע'. משמע שבלית ברירה הוא בכל זאת משתמש אך חש באי נוחות.
האפשרות השניה להגדרת ה"ר היא נזק ממוני, אך לא במובן של הַחְסָרַת ממון החבר, אלא מניעת רווח. בעל החצר שרוצה במחיצה איננו יכול להשתמש בחצר כפי רצונו משום שחושש שמא יראוהו השכנים וממילא מונע את עצמו, בעל כרחו, משימושים שונים, וזה שווה לנזק. וביאור המח' לפי הבנה זו כך הוא: מ"ד לש"ה – אינו כלום, ואפילו לא גרמא, ובכל זאת לכתח' אין להזיק בראיה. מ"ד ש"ה – מניעת השימוש משמיטה מהחצר או הגינה את משמעותה, וזהו נזק של ממש. ובלשון החזון יחזקאל: 'אפסה הגינה מהיות מקום מוכשר לצניעות'.
הסבר זה נראה תואם את דברי הגמ' בדף נט שצריך להצטנע מהשכן, וכנראה בשל כך נמנע מעשיית שימושים הנדרשים.
הסבר הגמ' לפי שני הצדדים
כעת יש להסביר את כל המקורות לפי כל אחד מהנ"ל.
צער הגוף: בגינה - יש הפסד ממשי של עין הרע. בכותל - שנפל התרגלו לשימוש צנוע ולא יכולים להמנע ממנו, אך בכל זאת מתביישים לעשותו. היזקא דבית והיזקא דרבים - הוא שהאדם מוכרח להתנהג בביתו לעיתים באופן המוצנע וההסתכלות מצערת אותו. וכן הוא הטעם בגג הסמוך לחצר.
מניעת שימוש: בגינה - שרואים בה ימנעו משימוש, וכן בכל שאר המקומות ימנעו משימושים הכרחיים, מחשש שמא יראו אותם.
ומכאן נבוא להתבונן בנפק"מ נוספות היוצאות ממחלוקת זו בטיבה של היזק ראיה.
א. חזקה ומחילה בה"ר
האם יש חזקה להיזק ראיה? בכדי להבין שאלה זו נקדים ונאמר שישנו מושג של חזקה על נזקים מסוימים, כמבואר בפרק לא יחפור ובפרק חזקת הבתים. ראובן משתמש בחצר חבירו באופן שמפריע לשמעון, אך שמעון לא העיר לו כלום על ההפרעה. כעבור זמן נוצרת חזקת תשמישים מצדו של ראובן ואין שמעון יכול לסלקו (יש להעיר שישנה מח' ראשונים האם צריך זמן לחזקה זו או אפילו שימוש בודד בנוכחות הבעלים ללא מחאה מקנה חזקה. ראה להלן בסוגיית חזקת תשמישין).
האם ה"ר כלול באותם הנזקים שאפשר ליצור חזקה עליהם, שאח"כ א"א לכפות לסלקו?
כמה ראשונים (רשב"א, רא"ש, שטמ"ק) מביאים את תשובת הרי"ף לשאלה זו הסובר שאין חזקה על כך משום שהוא נזק כמו קוטרא ובית הכסא שאומרת הגמ' שאין עליהם חזקה (ב"ב כג, א).
דברי הרי"ף מוסברים באריכות ע"י הרמב"ן (נט, ב):
ומסתברא כותיה, שאני אומר קוטרא ובית הכסא לפי שהן נזקין בגוף אין להם חזקה, לא אמרו חזקה בנזקין אלא בנזקי ממון דאמת המים וסיד וסלעים והשנויין עמהם שאין נזקן אלא בכותלו של חברו, אדם מוחל על כותלו אפילו יפיל אותו ממש, אבל קוטרא ובית הכסא שהוא עצמו ניזוק ומצטער בהם אין להם חזקה, וזהו טעמו של רב יוסף בקורקור, שהאסטניסין ואניני הדעת מצטערין ונזוקין הן בכך.
והוא הדין וכל שכן בהיזק ראיה דנזקי אדם באדם הוא, אי משום עין רעה אי משום לישנא בישא אי משום צניעותא.
ועוד מי ידע כמה מטי ליה דלמחול.
ועוד דאפילו מחל הניזק כיון דודאי אסור הוא למזיק להזיקו בראיה ולהסתכל בו לדעת ואין אדם יכול ליזהר בכך לעמוד כל היום בעצימת עינים, על כרחנו נאמר לזה סתום חלונך ואל תחטא תדיר.
והוא הדין וכל שכן בהיזק ראיה דנזקי אדם באדם הוא, אי משום עין רעה אי משום לישנא בישא אי משום צניעותא.
ועוד מי ידע כמה מטי ליה דלמחול.
ועוד דאפילו מחל הניזק כיון דודאי אסור הוא למזיק להזיקו בראיה ולהסתכל בו לדעת ואין אדם יכול ליזהר בכך לעמוד כל היום בעצימת עינים, על כרחנו נאמר לזה סתום חלונך ואל תחטא תדיר.
מבאר הרמב"ן מכמה סיבות שונות מדוע א"א ליצור חזקה בה"ר. ראשונה, ה"ר אינו נזק בממון החבר אלא פגיעה בגופו, נזקי אדם באדם, ועל כן יכול הניזק תמיד לחדש את מחאתו וממילא אין לזה חזקה. שנית, יש בעיה שהמחילה איננה ודאית משום שאין הניזק יודע לאמוד את עוצמת הנזק קודם הגעתו באופן שניתן לומר שאכן מחל בשלמות. שלישית, ישנו איסור עצמי להסתכל, כפי מה שעולה מהג' האומרת 'וירא את ישראל שוכן לשבטיו'.
לעומתו, הרשב"א סובר שאין קושיית הרי"ף קושיה חזקה, משום שאם המשנה מדברת במצב שהחזיקו השותפין ללא מחיצה, ולמדנו מזה שאין חזקה לה"ר. א"כ, הו"ל למשנה להשמיט את המילה 'רצו', ונלמד חידוש גדול יותר, שאע"פ שלא החזיקו, ואע"פ שאין שניהם רוצים, בכל מקרה יכולים לכוף זה את זה בשל ההיזק ראיה. וסיבה נוספת שא"א להעמיד את המשנה בהחזיקו, משום שלא שייכת חזקה במקום בו שני התובעים הם גם שני הנתבעים. אך בסתם מקום אה"נ יהיה חזקה לה"ר, וכן דעת הראב"ד בשיטה מקובצת, וכן במש"כ בשכנים יא, ד.
ונראה ששורש הויכוח ביניהם הוא בשאלת מהות הנזק בה"ר. מהרי"ף ורמב"ן נראה שהנזק הוא לא רק במניעת השימוש אלא בנזק של ממש בגוף, ולכן אין אפשרות ליצור חזקה. ואילו מהרשב"א ודעימיה, החולקים על הרמב"ן, נראה שהנזק המדובר בה"ר הוא המנעות משימוש, והוא נחשב לנזקי ממון, וממילא יכול ליצור חזקה.
ב. אין מנהג לגדור
נעיין במחלוקת נוספת שיתכן ונובעת מהמח' הנ"ל. האם במקום שנהגו לא לגדור בחצר אפשר לכוף את השני לבנות או לא?
כתב הרא"ש (א, ו; וראה גם רשב"א ב, א ד"ה איכא מרבוותא):
...אבל מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. וי"מ דה"ה בחצר במקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו דהא חזינא לעיל דנפיש היזקא דראיה בגינה טפי מבחצר דללישנא דמחיצה גודא דלית ליה היזק ראיה בחצר בגינה מודה וא"כ מתני' איירי בעיר חדשה שאין לה מנהג ידוע וי"מ דבחצר אפילו במקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו משום דבחצר נפיש היזקא וכן משמע מדלא תני מתניתין מנהג בחצר אלא בגינה. והא דאמר לעיל דהיזק דגינה נפיש היינו למאן דאית ליה דהיזק ראיה לא שמיה היזק ומ"מ בגינה שעומדת בקמותיה שליט ביה עינא בישא אבל למ"ד דאית ליה היזק ראיה שמיה היזק בחצר דתדירי ביה בתשמיש צנוע וגם משמשים בה בכניסה ויציאה נפיש היזקא מהיזק גינה וכן עיקר:
הרא"ש מביא מח' האם במקום שנהגו שלא לגדור חצרות, ובא אחד ומבקש לכוף את שכינו לבנות עמו מחיצה, האם אפשר לחייבו? עפ"י הנ"ל אפשר לבאר את הצדדים כך: מ"ד מחייבין ס"ל שהיזק ראיה הוא צער הגוף וממילא אין מקום למנהג שכזה כנגד הדין, וכמ"ש התוס' (ב, א ד"ה בגויל) שפחות מהוצא ודפנא לא שומעין לו, אפילו אם זה מנהג המקום, משום שהוא מנהג גרוע. אך מ"ד אין מחייבין (עדר"י ב, א ד"ה השותפין) ס"ל שה"ר הוא נזק ממון ועליו אפשר להחיל מנהגים, וזאת ע"י הגדרת החצר באופן שימוש אחר משאר המקומות בעולם.
ה"ר משום צניעות
טעם נוסף לאפשרות לחייב את בניית הכותל, הזכרנו בקצרה למעלה, והוא מה שמצינו בראשונים והוא איסור עצמי של צניעות.
כלומר, ללא קשר לשימושים שרוצה אדם לעשות בחצירו, ומחמת חבירו הרואה יעשה אותם באי נעימות או שימנע מהם לחלוטין, יש חסרון עצמי של הסתכלות וראיית מקומו האישי של החבר. הסבר זה מתבסס על דברי הגמ' הלומדת מברכת בלעם את החיוב לא לפתוח פתחים זה כנגד זה. וכתבוהו כמה ראשונים ובהם הרמב"ן (לעיל), יד רמ"ה (פרק ג אות רפ), רשב"א (שו"ת רשב"א ב, רסח ד"ה עוד יש מנהגין) וכך כתב יד רמ"ה:
הרי אמרו לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. מנא הני מילי. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים, מה ראה ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה אמר ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה. מהא שמעינן דבהא איסורא נמי איכא משום צניעותא דנשי, ואף על גב דאחזיק נמי לא מהניא ביה חזקה. דאי ס"ד לענין דינא בלחוד קאמרינן, מאי ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה, דמשמע טעמא דאין פתחיהן מכוונין זה לזה הא לאו הכי לא. ואי טעמא דדינא ותו לא, כי מכוונין נמי אמאי אין ראויין דילמא ממחל הוא דמחלי גבי הדדי. אטו מאן דמחיל היזיקיה גבי חבריה גריעותא היא, אלא משום דלאו מידי דמשתריא במחילה הוא.
הסבר נוסף למחלוקת – הגדרת שימוש החצר
אפשרות נוספת לבאר את מח' שני המד"א האם יש היזק ראיה בחצר או לא, היא שנחלקו במציאות מה הגדרת שימושי החצר. מ"ד לש"ה ס"ל שאינו מקום לדברי הצנע ולכן אין אפשרות לכפות על בניית כותל. משא"כ ביחס לכל שאר המקומות שהגמרא דנה בהם, והם ראויים ומיועדים לשימוש מוצנע, הן מלכת' כבית או גג הן בדיעבד כשכבר התרגלו לשימוש זה כבדין של כותל שנפל.
לעומתו, מ"ד שמיה היזק ס"ל שחצר עצמה היא מקום המיועד לשימוש צנוע ועל כן יכולים לכפות זה את זה על בניית הכותל למניעת ה"ר.
מחילה על היזק ראיה
הדיון האחרון שדנו בו הוא בשאלה האם יכול אדם למחול על היזק ראיה שנעשה ע"י שכנו?
הרשב"א (שו"ת ב, רסח) כתב שנראה לו שאין המחילה באמת מסירה את יכולת התביעה של הניזק, אמנם לא אומר זאת בוודאות אך באופן שמוכח שסובר כך עקרונית. וכך כתב:
וקרוב אני לומר שאפילו מוחל לו בפירוש לא יועיל שיוכל לומר לו סבור הייתי לקבל ואיני יכול. ובקוטרא ובבית הכסא דייני ויותר כבר לסבול מהם. ויש לי על מה שאסמוך בסברא זו מן הירושלמי. אלא שאין זה מקום אריכות.
ובענין מדוע לא אמר זאת כדבר מוחלט אלא רק 'קרוב אני לומר' ראה תשובת הרשב"א חלק ג סימן קעא.
לעומתו, כתב הרא"ש (א, ב):
אבל אם יש עדים שמחלו השותפין זה לזה על היזק ראיה שוב אין יכולין לחזור בהן. אף על פי שהאומר לחבירו קרע כסותי ושבר כדי יכול לחזור בו ויתחייב חבירו בהיזקו אחר שחזר בו. שאני הכא דתביעת ממון יש ביניהן שנתחייב כל אחד לחבירו לסייעו בבנין הכותל והוי כמו שנתחייב לו מנה ומחלו לו עליו שזכה במחילתו בלא קנין:
ומקשים על הרא"ש, מש"כ שבעדים המחילה אכן תופסת ונפטר הנתבע מלשלם, אך קשה כיון שסוף סוף הוא מזיק? ויכול היה לומר סברתי שאקבל הנזק אך איני יכול יותר? אלא מבאר גר"ש שקאפ שכל נזקי שכנים שצריך להרחיק הוא במצב בו הנזק נעשה בחצר המזיק אך הולך אל תוך חצר הניזק. משא"כ בהיזק ראיה שאינו נכנס לחצר הניזק, א"א לתבוע להרחיק אלא לשים מניעה, ואם מחל על המניעה ממילא אין חובת הרחקה ואין איסור.
להערות - [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
