ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
הביטוי קניין דברים מוזכר פעם אחת בש"ס והוא בסוגייתנו (ג, א):
במאי אוקימתא למתני'? בשאין בה דין חלוקה, אי בשאין בה דין חלוקה, כי רצו מאי הוי? נהדרו בהו! א"ר אסי א"ר יוחנן: שקנו מידן. וכי קנו מידן מאי הוי? קנין דברים בעלמא הוא! בשקנו מידן ברוחות. רב אשי אמר: כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק, וזה בתוך שלו והחזיק.
מספר שאלות עולות כבר בלימוד הראשוני, נעסוק בחלקן: הכיצד הגמרא אומרת שיכולים לחזור בהם, והרי יש בזה מחוסר-אמנה? מהו קניין דברים ומדוע אינו מועיל? מה גבולות קניין דברים?
ביאור קושיית הגמרא
ישנו דיון, על פניו, צדדי בסוגיא והוא בשאלה על איזה מ"ד מקשה הגמ' 'להדרו בהו' – על גודא או פלוגתא?
ודאי שהגמ' עוסקת בפלוגתא שכן שאלתה מתבססת על ההנחה שעוסקים בחצר שאין בה דין חלוקה. ואכן כך כותבים התוס' (ד"ה כי רצו), רא"ש (סימן ג) ורמב"ן (ב, ב ד"ה טעמא דרצו). וכתב הרשב"א (ד"ה וכי רצו) בביאור דבריהם:
דללישנא דמחיצה גודא לא הוה קשיא ליה ולא מידי דמסתמא היה יודע שקנו מידן כיון דאיפשר בקנין.
כלומר, ברור שכאשר מדובר בכותל של ממש אזי מסתמא בעת ההסכמה עשו גם קניין, ולכן אין קושיא כלל מדוע לא יכולים לחזור בהם. אך למ"ד פלוגתא, שהוא לא דבר ממשי מלכת', הקושיא היתה מדוע אין בזה קניין דברים, ולא העלו בדעתם עדיין את תשובת בשקנו הרוחות.
אך רש"י סובר (ב, ב ד"ה טעמא) שאף על מ"ד גודא קשה הקושיא הראשונה 'וכי רצו מאי הוי להדרו בהו'. וטעמו כנראה שאף כאן לא הניחו בפשטות שעשו קניין, שכן זהו פשט לשון המשנה 'רצו', היינו ללא קניין. ולאחר תשובת הגמרא שקנו מידן, כבר לא קשה הקושיא השניה (ראה רשב"א הנ"ל) על קניין דברים משום שזה ודאי אינו קנ"ד שהרי מתייחס להתחייבות על ממון וחומרי בניין.
מחוסר אמנה
שאלנו בפתיחה מדוע אין בזה מחוסר אמנה. יסוד הסוגיא בב"מ (מט, א) שם כתוב כך:
דברים, רב אמר: אין בהן משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר: יש בהם משום מחוסרי אמנה.
למעשה, על פי הכלל 'רב ורבי יוחנן – הלכה כרבי יוחנן' פסקו שיש בְדברים משום מחוסר אמנה (רי"ף ב"מ כט, ב; רמב"ם מכירה ז, ח; חו"מ רד, ז) אך יש לזה סייגים כגון מה שנפסק בשו"ע (שם, ח) על יסוד הגמרא שם שאם הבטיח מועטת יש בזה מח"א אך מתנה מרובה אין בזה משום מח"א משום שלא באמת סמכה דעתו של אדם.
וא"כ, כיצד אומרת הגמ' דידן שיכול לחזור בו מהסכמתו לקנין? הרי זה מחוסר אמנה! ולכה"פ היה ראוי לכתוב זאת, שאע"פ שמבחינת הדין ההסכם בטל, מ"מ הרי הוא נחשב למחוסר אמנה. וראיתי שכתב הנמ"י (ב"ב א, ב ד"ה להדרו) שכאן יכול לחזור בו משום שהוא דברים בעלמא ואין בהם משום מח"א. אך לפי מש"כ, שהלכה כרבי יוחנן, א"כ יש בעיה של מח"א?! ובהערות של 'עוז והדר' ראיתי שהוסיפו על נמ"י 'דברים בעלמא במתנה מרובה ליכא משום מח"א'.
אך מה הסברא לכך? ושמא אפ"ל שהסכמה לחלוק את החצר ולבנות כותל במקום שביסודו אינו בר-חלוקה הרי זה כמתנה גדולה שאין סומך דעתו, אא"כ עשו על זה קניין. וראה גם באילת השחר על סוגיין.
לסיכום עניין זה של מחוסר אמנה, נביא הגדרה חשובה הרמ"א (רד, יא):
אף על פי שבדברים בלא מעות יכול לחזור בו וא"צ לקבל עליו מי שפרע, מ"מ ראוי לאדם לעמוד בדיבורו אף על פי שלא עשה שום קנין, רק דברים בעלמא, וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר אין רוח חכמים נוחה הימנו. והני מילי בחד תרעא, אבל בתרי תרעי אין זה ממחוסרי אמנה. וכל האומר לתת לחבירו מתנה מועטת ולא נתנה לו, הרי זה ממחוסרי אמנה... וי"א דאפילו בתרי תרעי אסור לחזור, ואם חזר בו יש בו משום מחוסר אמנה, וכן נראה עיקר.
ואע"פ שהכריע רמ"א שאין לחזור בו אפילו בשינוי של שני שערים, כתב ערוך השולחן (רד, ח) שנראה לו שהכרעה זו אינה מעיקר הדין אלא מידת חסידות.
החסרון בקנין דברים
לאחר שביררנו מדוע אין בנידון דידן משום מחוסר אמנה, נעבור להתבונן במהות החסרון בקנין דברים. בתחילת הסוגיא עלתה בי המחשבה שאפשר להסביר את החסרון באחד משני אופנים: א. חסרון במעשה הקניין. ב. חסרון בדעת, שאין אדם באמת קונה דברים מופשטים.
אך מעיון בדברי רבותינו הראשונים, נראה שרובם נקטו את הצד הראשון בלבד, וכדברי רש"י (ג, א ד"ה קנין):
ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין.
ולאחר עוד התבוננות שמתי לב לדבר פשוט, הרי מהותו של קניין, כדוגמת מכירה או מתנה, הוא מעשה המביע את הסכמת הצדדים להעברת הבעלות מזה לזה. וכאן הרי נעשה קנין! וודאי א"כ שחסרון בגמירות הדעת אין כאן, ועל כרחנו הוא כמו שכתב רש"י. וכן ברשב"א (ד"ה וכי רצו), וכן נראה מתוס' (ד"ה כי רצו).
את הסבר הדבר נחלק לשתי נקודות: א. מעשה קנין מורכב כאמור משני גורמים: מעשה ורצון. בדרך כלל צריך את שניהם על מנת לסיים את הקניין. אמנם, לעיתים אף הרצון בלבד מקנה (ראה כתובות קב, א; שו"ע אבה"ע נא, א). ב. מעשה קניין עניינו להקנות זה לזה חפץ או זכות כלשהיא, בין אם זה מכירה ממשית או התחייבות ממונית שמשמעותה היא זכות עבור מי שהתחייבו לו.
ולכן, יש אפשרות שאדם ישעבד את עצמו לחבירו אף שלא היה חייב מעיקרא (חו"מ מ, א), כיון שכלול בזה זכות ממונית, אך כאשר המינוחים בהם מדברים הם לא על הממון אלא על פעולות האדם, הרי אין כאן תמורה עבור מעשה הקניין, ואין לקניין על מה לחול. כך הסביר זאת הרא"ש (סימן ג):
שלא נתרצו אלא לחלוקה אין כאן שיעבוד נכסים ולא מכר ולא מתנות ואין לו לקנין על מה שיתפיס.
במאמר מוסגר נעיר שנחלקו האם קנין דברים אינו חל רק בחליפין כפשט רש"י (חידושי ר' נחום אות מא) או שמא בכל הקניינים (שיעורי ר' שמואל אות נא בסופו).
חיובי מעשים רק במצוות
העמקה נוספת בהבנת החסרון המובנה בקניין דברים ביאר רש"ר (שיעורי ר' שמואל ב"ב פרק א, אות נא):
מבואר בגמ' דקנין להתחייב לחלוק לא מהני דחשיב קנין דברים. והביאור בזה, דקנין ל"ש רק אם מקנה לו ממון, וכגון באמר לו חייב אני לך מנה וקנה מידו ע"ז, דכיון דע"י הקנין נעשה כבר מחויב לו מנה ומשועבד לו ע"ז, ואם לא ירצה לשלם יכול לגבות ממנו בע"כ וב"ד יכולים לירד לנכסיו ואי"צ שיאמר רוצה אני וגביתם תהא גביה וישתנו דיני הממונות, א"כ חשיב שהקנה לו מנה, ומשו"ה חל ע"ז קנין ואי"ז קנין דברים, אבל אם יאמר לחבירו אתן לך מנה וקנו מידו, איתא בראשונים דלא מהני, והוא משום דאין מתחייב לו מנה, ורק שבא להתחייב להקנות לו מנה, והיינו שנצטרך עדיין לדעתו ורצונו בשביל שיקנה חבירו המנה, ובלא"ה לא יוכל לזכות, ונמצא שאין עליו חיוב ממון, כל כה"ג לא שייך שיחול ע"ז קנין, שהרי אין מקנה לו ממון, ולא רק משום דקנין אין נתפס על חיוב כזה, אלא משום דאין כלל חיוב כזה, דל"ש חיוב להקנות בדיני ממונות, דחיוב לעשות פעולה לא מצינו רק במצוות, אבל להתחייב לחבירו לעשות לו פעולה ל"ש, ומשו"ה אין חל קנין כזה, וזהו הביאור בהא דקנין דברים לא מהני, וה"נ הוא ג"כ כאן שקנו מידו לחלוק החצר דלא מהני משום דהו"ל קנין דברים כדאיתא בגמ', הטעם בזה הוא כמש"כ, דכיון שבא לעשות קנין שיתחייב לחלוק אין הקנין חל ע"ז, דהוא קנין לעשות מעשה חלוקה ואין מקנה לו בזה שום זכות ממון, והוי קנין דברים, ולהכי לא מהני.
ביאור דבריו, שהפעולות היחידות שיש חובה על האדם לקיימן הן רק מעשי המצוות, אך לא מצינו שיש חובה על עשיית פעולה סתמית עבור חבירו. כיון שכך, אין משמעות לקניין על חובה לקיים מעשה, כאשר באמת אין שום חובה כזו. וממילא הקניין שנעשה עבור התחייבות לפעולות אינו כלום.
וכך כתב גם ר' אהרון קוטלר (משנת רבי אהרון שכנים ב, י אות ב) שהבעיה בקנ"ד הוא שעצם הקניין אמור להיות על דבר שבאופן אמיתי אינו יכול לחול עליו, ומה שאדם יכול לחייב עצמו אע"פ שלא היה חייב (ראה לעיל) זאת משום שיש מושג של חיוב ממון כלפי חבירו. אך חיוב פעולה – אין, ולכן אין הקניין חל.
גבולות קנין דברים
לאחר בירור החסרון שיש בקנ"ד ננסה לעמוד על גבולות הדין. ראשית נדון מהו קנין דברים, מה מקנים ולאחר מכן כיצד ניתן לפתור את החסרון. דהיינו, כיצד כן אפשר 'לתפוס' את הקניין על פעולות ולתת לו תוקף.
כתב הרמב"ם (מכירה ה, יד):
הדברים שאין בהן ממש אין הקנין מועיל בהן, כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני, או שיחלקו השדה שביניהם, או שישתתפו שניהם באומנות, וכיוצא בדברים אלו כולן, הרי זה קנין דברים ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע, לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע.
והוסיף עליו הגהות מיימונית (אות כ):
כתב רב האי דדבר שאין בו ממש כגון אויר ודירה ואכילת פירות בלא גוף בכולהו לאו מהניא קניין ואפילו אגב ארעא.
אך הרא"ש כתב שקניין לבנות לא הוי קנ"ד, ורמ"ה כ' שכן נחשב קנ"ד אא"כ התחייב. וכדלהלן. ונביא את סיכום הדברים למעשה (רמ"א חו"מ קנז, ד):
ואם קנו מידו לבנות מחיצה, לא יוכל לחזור בו, דלבנות לא מקרי קנין דברים (טור בשם הרא"ש). ויש חולקין בזה (שם בשם הרמ"ה).
פתרון בעיית קנ"ד
ונראה בזה שלוש אפשרויות כיצד הקנין חל ואינו נחשב קנ"ד: ע"י שעבוד נכסים, ע"י שעבוד הגוף, באמירת הריני מתחייב לבנות.
א. שעבוד נכסים:
מדברי רש"י שהובא לעיל לגבי החסרון בקנ"ד משמע שצריך דווקא לשעבד נכסים, אך שעבוד עצמו לא מועיל. כלומר, אם אמר נכסי ישתעבדו לטובת החלוקה, אזי הקניין תפס. אך אם אמר, אני אשתעבד לטובת החלוקה, עדיין זה נחשב לקנ"ד. וכן נראה מדברי רשב"א (ג, א ד"ה והוי) וראב"ד שצריך התחייבות דווקא על גוף, וכך כתב הרשב"א:
והוי יודע דאפי' למאן דאמר גודא לא בשקנו מידן לעשות כותל קאמר, דה"נ מצו הדרי בהו דהא לא נתחייב חד מינייהו לחבריה במידי אלא בשקנו מידן ונתחייב כל אחד לחברו בדמי מחצית הכותל, וכן פי' הראב"ד ז"ל. [עי' בתשו' ח"ב סי' שע"ד]:
סברא זו מבוארת ע"י רמ"פ (דברות משה ב"ב, הערות בסוף המסכת הערה ח) ששעבוד הגוף אינו זכות ממונית ממש בגופו של האדם, משום שזכות שכזו לא תתכן, שכן ישראל בני חורין הם. שעבוד הגוף אינו אלא דין תורה של חיוב תשלומין הנוצר מחמת הלואה או מכירה או נזק וכד'. וכיון שכך לא שייך להחיל קניינים על דינים, וממילא קניין על שעבוד הגוף הוא קנ"ד.
תוס' ורא"ש כ' שלמ"ד גודא לא קשיא מדוע אינו קנ"ד, משום שודאי השתעבדו נכסיו. נראה שהם מסכימים לדברי רש"י שצריך שעבוד נכסים ולא סגי בשעבוד הגוף.
אך יש לשאול כיצד השתעבדו הנכסים? י"א שקבלו עליהם במפורש. י"א שהשעבוד מתרחש ממילא מכח עצם ההסכמה לבניית הכותל. כך הבנת הטור ברא"ש (עפ"י ב"י) וכן מש"כ פלפולא חריפתא (פרק א, אות ה) שלדברי הרא"ש שמסכים בזה לתוס', וכתב:
דלא ס"ל שצריך שיקנה בהדיא שישעבד נכסיו אלא דמכי נתחייב לבנות ממילא חל שיעבוד נכסיה:
ב. שעבוד הגוף:
אמנם, בניגוד לשיטת רש"י ודעימיה יש את שיטת רבי אליהו מבעלי התוספות שכתב כך (תוס' כתובות נד ב ד"ה אע"פ):
והשיב לו [רבי אליהו]... משמע בכל ענין אף על פי שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה ואין זה קנין דברים בעלמא דקנין דברים לא הוי אלא כההיא דריש בבא בתרא (דף ג.) שקנו מידם לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד ואין זה קנין דברים בעלמא.
היינו, דעת רבי אליהו שם בתוס' ששעבוד הגוף אינו קניין דברים. וביאר שערי יושר(שער ה, פרק ב) ששעבוד הגוף הוא חיוב ממוני גמור, ולא רק מצוות פריעת בעל חוב המוטלת על האדם. והמשמעות היא שיש 'תפיסה' בדבר ואינו נחשב לכלום.
ג. התחייבות לבנות
אפשרות נוספת ליצירת חלות קנין אע"פ שאינו קנין רגיל בו הדבר הנקנה עובר מיד, מובאת בדברי היד רמ"ה בסוגייתנו (ד"ה מיהא):
וה"מ היכא דקנו מידו דמחייב לחלוק או להקנות וכל שכן היכא דקנו מידו לחלוק או להקנות. אבל קנו מידו שחייב לתת כך וכך או לבנות או לזון מסתברא דלאו קנין דברים בעלמא הוא, שהנתינה עצמה אינה ממון והאי לאו אנתינה גופא קנו מיניה אלא אגופא דממונא קנו מיניה דמחייב למיתב ליה כך וכך ממון. ועוד דכיון דקנייה לממונא גביה איחייב למיתביה ניהליה. וקרא נמי דכתיב גבי קנין לקיים כל דבר קאי כשהדבר מתקיים בו לבדו, לאפוקי קנין להקנות או לחלוק שאין הדבר מתקיים בקנין זה עד שיחלוק או עד שיקנה לו בהקנאה אחרת. תדע דכי אקשינן וכי רצו מאי הוה להדרו בהו ואי נמי קנו מידן קנין דברים בעלמא הוא ולהדרו בהו לא קא מקשינן אלא למאן דאמר מאי מחיצה פלגותא דאשתכח דקנו מידן לחלוק אי נמי דמחייב לחלוק, ואלו למאן דאמר מאי מחיצה גודא דאשתכח דקנו מידן לבנות את הכותל לא קא מקשינן מאי טעמא. על כרחך משום דאיכא אנפא דמחייב כגון דקנו מידן דמיחייב למבניה בהדי הדדי, דכי קנו מיניה הכי ממונא קא מחייב נפשיה ולאו קנין דברים בעלמא הוא.
אלא מיהו הני מילי היכא דקנו מיניה דמחייב למיתן ליה כך וכך דדרך הודאה הוא אי נמי דרך שיעבודא דשעביד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא. אבל [אם] קנו מידו לתת כך וכך או לבנות או לזון כיון שאין הקנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה עצמה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא הוא [קנין דברים הוי] ומצי למהדר ביה.
אלא מיהו הני מילי היכא דקנו מיניה דמחייב למיתן ליה כך וכך דדרך הודאה הוא אי נמי דרך שיעבודא דשעביד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא. אבל [אם] קנו מידו לתת כך וכך או לבנות או לזון כיון שאין הקנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה עצמה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא הוא [קנין דברים הוי] ומצי למהדר ביה.
תורף ד"ק, שיש הבדל בניסוח וממילא בחלות הקנין. אם אומר האדם אני מתחייב לתת סכום מסוים או מתחייב לבנות או לפרנס, אזי ההתחייבות שלו תופסת. וזאת משום שאנו מפרשים את ההתחייבות ככזו שהתייחסה אל סכום הכסף הנדון (לבניה או פרנסה וכו'). אך אם היה מתחייב על פעולה של נתינה, אזי לא היה תופס כאן השעבוד, משום האמור לעיל שאין למילים המבטאות חיוב – על מה לחול.
להערות - [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
