ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
המשנה (ב, א) למדה שכיון שכופים זה את זה הרי במקרה בו נפל הכותל, חלוקת האבנים והמקום תהיה בין שני השותפין לשעבר. ועל כך שואלת הגמ' (ד, א):
פשיטא! לא צריכא, דנפל לרשותא דחד מינייהו, אי נמי דפנינהו חד לרשותא דידיה, מהו דתימא: ניהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, קמ"ל.
ודברי גמ' אלו זוקקים הרבה ליבון, שכן לא ברורה כאן ההוו"א: א. מה בדיוק פשיטא לגמרא? ב. על ההוו"א הראשונה יש לשאול, וכי אם דבר נפל לרשות אחד זה מחייב שאינו של השני?! ג. על ההוו"א השניה יש לשאול, ברור שאם אחד השותפין עשה מעשה ולקח לעצמו שלא כדין את האבנים, אפשר להוציא ממנו. מדוע יש כאן בכלל הו"א שיחשב הלוקח כמוחזק? ד. מדוע לא מחה השני בשעת פינוי האבנים?
שאלות אלו מתלבנות בדברי הראשונים בסוגיא. ונראה ראשית את דברי רש"י (ד"ה פשיטא):
פשיטא - דהאבנים של שניהם דאפי' לא פסק לן דינא דמתני' המלמדנו שמתחלה בין שניהם עשאוה על כרחם היו חולקין בשוה האבנים שהרי ברשות שניהם מונחים ויד מי מהם תגבר.
כלומר, מה הוסיפה לנו המשנה בסיכום הדין של 'לפיכך'? הרי בלאו הכי יש להחזיק את שניהם כשותפים כיון ששניהם בספק. וכך מבין הנחלת משה בדברי התוס' (ב, א ד"ה לפיכך) שסובר כרש"י, ואע"פ שכתב תוס' שכיון שאין חזית לשניהם הרי הוא של שניהם. אין הכוונה ששייך לשניהם ברמה של ודאות, אלא כיון שלאף אחד מהצדדים אין הוכחה שזה שלו, הרי חולקים בהם. ואם כן, מדוע צריך דין מפורש על כך במשנה?
החידוש – החיוב הוי כאנן סהדי
ומבאר התוס' (שם) את החידוש במשנה, שהיה ניתן לחשוב שיש מיגו לטוען כולה שלי שהרי יכול היה לטעון קניתיה ממך. אך מדוע שיוכל לטעון כן (כדלעיל שאלות ב, ג)? ולחיזוק השאלה נראה את הגמ' בב"מ (קטז, ב):
הבית והעלייה של שנים שנפלו, שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר... רישא אמאי חולקין?...וליחזי ברשות דמאן יתבן, וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה!...ואיבעית אימא: שותפין בכי האי גוונא לא קפדי אהדדי.
אם שותפין לא מקפידים זה על זה, אין שום ראיה שהאבנים שייכים לאחד משום שנמצאים בצד שלו. על כן מסביר התוס' שהגמרא דנה במקרה בו האבנים הנופלות שהו זמן רב יותר מהמקובל שלא להקפיד. ובשל המצב הזה, לכאורה, יכול האחד לטעון לקוחים הם בידי. שכן:
דאטו משום דשותפין נינהו לא יקפידו עד עולם ולא דמי לגודרות דאין להם חזקה (לקמן דף לו.) לפי שאין ידוע ביד מי הם אבל הכא לא היה לו להשהותו כל כך ברשותו.
וזהו חידוש המשנה:
קמ"ל כיון דמעיקרא על שניהם היה לעשות לא מהימן לומר שהוא עשה הכל דמיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון שהיה יכול לדחוק את חבירו בדין שהיה עושה עמו.
דהיינו, לימדה המשנה שאינו נאמן משום שעצם החיוב לבניית הכותל המוטל על שניהם הוא כאנן סהדי שכך עשו, וממילא לא יכול לטעון בניתי לבד נגד עדים שאומרים אחרת.
קושית רעק"א
על דברי התוס' מקשה רעק"א (גליון הש"ס) אם מדובר ששהו הרבה זמן, הרי יכול לטעון אני בניתיה, מה הרווח בטענת מיגו שלקוח הוא בידי?
ולכאורה היה אפשר לומר שטענת לקוח אינה סותרת את האנן סהדי כלל, אלא עוקפת אותו. אך טענת אני בניתיה לבד עדיין עומדת בסתירה לאנן סהדי. ואם הבנתי נכון, כך מבאר החזו"א (ב"ב סימן א, אות ז):
ומ"מ כיון דלא שכיח כלל שאחד יבנה בזמן שיכול לכוף לחבירו זה עדיפא ואמרינן דאיקרי ושהה. ואף אם שניהם לא שכיח על משקל אחד אין להוציא מיד ראובן מספק, ואמנם אם שקולין הן דין הוא דשמעון נאמן במיגו דלקחתים עכשיו דזה שכיח, שהרי אינו מכחיש שבנו שניהם, וראוי להאמינו משום דשהה, וא"כ ראוי להאמינו במגו לומר אני בניתיו, ולזה הוסיפו תוס' דחזקה שלא יבנה לבדו בזמן שיכול לכוף לחבירו חזקה אלימתא היא דגם מיגו לא מהני.[ ומיושבת קו' הגרע"א בגליון].
וראה באחרונים שתירצו באופנים נוספים (קו"ש אות ז, נחלת משה על התוס' הנ"ל).
פינהו לרשותו
נקודה מרכזית בהבנת הסוגיא, שיש לה נפקותא גם לעקרון כללי, הוא מקומם של העדים במקרה דנן. כאשר הגמרא אומרת שפינהו לרשותו ומכך יש הו"א שיהיה של המחזיק. כיצד נעשה אותו הפינוי? האם יש עדים או לא? ועל מה בדיוק מעידים?
שיטת רבינו יונה
רבינו יונה (ד"ה אי נמי. בהסבר הראשון) מסביר שיש עדים על הפינוי עצמו, וזהו תירוץ שווה במשקלו למקרה בו נפלו האבנים לצד אחד. ויש הו"א לומר שיכול לטעון בניתיה לבד או לטעון לקוחה היא בידי. שכן כל אדם אחר, שאינו שותף, שהיה נוטל את האבנים בפני חבירו, ולא היו מוחים בו, הרי הוא נאמן לטעון לקוח הוא בידי. א"כ הו"א שגם במקרה זה נאמן. קמ"ל שלא נאמן משום ששותפין לא קפדי אהדדי, ואפילו שראוהו ולא אמרו לו כלום, אין בזה ראיה שמודים למכירה או לדבריו שהכל שלו.
ודין זה אמור גם במצב בו אין עדים על הפינוי אך יש עדים שמזהים את האבנים כשייכים לשותפים. אין נאמן לטעון בניתי לבד מחמת חזקת החיוב לבנות, ואינו נאמן בטענת לקוח הוא בידי מחמת שהחזקתו אינה כלום, דשותפין לא קפדי אהדדי.
אך אם אין כלל עדים, לא על הפינוי ולא על זיהוי האבנים, יכול לטעון שהם שלו מיגו שיאמר להד"ם. אך לטעון בניתיה מיגו להד"ם, הוא ספק משום שהוא מיגו כנגד חזקת בניה והגמ' נשארת בספק במיגו במקום חזקה. ולכן י"ל שישאר ביד המוחזק והמוציא מחבירו עליו הראיה.
רשב"א מק' דא"כ ודאי אינו נאמן. רי"ף מעמיד דווקא ביש עדים על האבנים, ואינו נאמן לטעון לקוח משום דאנן סהדי ושותפין לא קפדי אהדדי. ומקשה רשב"א שמתנ' לא בטענת לקוח, שהרי דנים על המקום וזה לא שייך לומר שפינו וכו'. תוס' פירשו שאין עדים כלל וכלל. ורוצה לטעון בניתיה ואינו נאמן במיגו משום אנן סהדי.
שיטת רי"ף-ר"י מגאש-רמב"ם
הרשב"א מביא את שיטת רבינו יונה, אך דוחה את האפשרות הראשונה לגמרי. משום שבמקרה בו יש עדים על עצם הפינוי, ועד כה שניהם היו מוחזקים, לא שייך לחשוב כלל שיכול לטעון כולה שלי, שהרי הוא כמו גזלן! אלא מדובר שיש עדים אך לא על הפינוי. וכך כתב הר"י מגאש (ד, א ד"ה לפיכך):
ודוקא היכא דאיכא סהדי דההוא שעתא דאתו לבי דינא חזינהו להנהו אבנים ואשתמודענהו דהנהו אבנים דהאי כותל נינהו דכיון דשותפין לא מחזקי משתבע האיך דלא זבין אי נמי דשותפין נינהו בגווייהו ושקול ליה למנתיה מינייהו. אבל אי ליכא סהדי דמסהדי הכי אף על גב דקא מודו דברשותיה נינהו כיון דקא טעין ואמר דידי נינהו ולית לך בהא מידי אי נמי דזבנתינהו מינך אמרינן בכי הא מילתא מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אי נמי אהדרינהו ניהלך מהימן כי אמר לי' דידי נינהו אי נמי זבנתינהו מינך מהימן בשבועה.
כלומר, דווקא אם יש עדים שהאבנים הן של הקיר המשותף, אפילו אם לא מעידים על עצם הפינוי (ראה רשב"א), אז אנו אומרים שחולקים, ואין כח לטענותיו כנגד המציאות הקיימת לנגד עינינו. אך במקום בו אין עדים כלל, אזי נאמן המוחזק לטעון כולה שלי מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם או אפשרות אחרת של הכחשה. וכנראה חוסר הממשות של הדבר (האבנים) לנגד עינינו מחליש את הטיעון של בניין משותף כי אין לו מציאות נוכחית.
הבית יוסף כתב שבשיטה זו הולכים גם הרי"ף והרמב"ם, ואף הרשב"א. וביאר בשיטתם שמה שאמרה הגמ' שפינהו לרשותו או נפלו ברשות אחד, הכוונה לזמן סביר בו שותפין רגילין למחול, אך אם נפל ושהו זמן רב, משמע, אכן אומרים ששותפין מקפידים, ויהיה נאמן לטעון לקוחה היא בידי וכד'. וביאור זה מתבסס גם על כך שהגמ' עצמה לא דיברה על שהות ארוכה, זוהי העמדה של תוס'.
שיטת הרא"ש
השיטה השלישית בהבנת הגמ', מובאת אף היא ברשב"א, אך נראה אותה כפי שכתב הרא"ש (א, ו):
אי נמי דפנינהו חד לרשותיה שלא בעדים מהו דתימא להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל כיון דמסתמא מחזקינן ליה דלתרוייהו הוי אף על גב דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפקא מחזקה דאידך דשותפין לא קפדי אהדדי ואפי' נשתהה ברשותו ואין לו ראיה אלא בעדים.
ומדלא חילקו התוס' כראשונים האחרים בין יש עדים לאין, משמע שבכל מקרה דין לפיכך גובר על המיגו. והוא מש"כ כאן הרא"ש דאפילו אין עדים מוציאים מהמוחזק (כביכול). ומוסיף הב"י (קנז, אות ו(יג)) שגם ממה שכתב הרא"ש 'ואפילו נשתהה ברשותו' שאין לו מיגו, הוא דווקא כדעת התוס', וכדלקמן. וכ' הג"א ג"כ כתוס' אך הוסיף שאם אינו טוען מיגו אלא רק לקוחה היא בידי, ואמנם שהה זמן רב, אזי נאמן אף לשיטת תוס'.
שורש הויכוח
לסיכום, מח' האם הדין של כופין לבנות הוא חזק עד כדי להיות כנגד מיגו. נראה שלדעת שני הצדדים הנ"ל, כן. אך נחלקו במצב בו אין עדים האם עדיין ההכרח שבנה יחד גובר על השמא בנה הפעם לבד(תוס'), או שרק בעדות מפורשת שהיו מוחזקים יחד יש כח לאנן סהדי, אך ללא עדות זו הרי יש כאן מוחזק רגיל עם טענת מיגו.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
